דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

גלגולו של המנון

רחל קולנדר

16/11/2015

תקציר המאמר

ד"ר רחל קולנדר מספרת על תהליך חיבורו של הטקסט והלחן של ההמנון הלאומי

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

במקצת קהילות ישראל נהוג לשיר את "התקווה", ההמנון הלאומי, לא רק ביום העצמאות, אלא גם במוסף של ראש השנה, לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים, בסיום קריאת ההגדה של פסח, ועוד.[1]  השיר אף מופיע בדפוס בסידורים אחדים, ומנגינתו, ללא המילים, משולבת מדי פעם בתפילות כמו למשל בברכת החודש לקראת ראש חודש אייר, או בשיר המעלות שלפני ברכת המזון. חזנים מפורסמים כמו יוסף רוזנבלט, גרשון סירוטה, משה קוסוביצקי וריצ'רד טאקר הקליטו את ביצועיהם הן להמנון על מילותיו והן לקטעי תפילה שמנגינת ההמנון "הולבשה" עליהם.[2] מלות ההמנון ולחנו, כמו גם דמותו של המחבר – נפתלי הרץ אימבר (1909-1856) – שנויים במחלוקת, ומדי פעם נשמעים דברים נגד ההמנון והצעות שונות להחליפו.

נפתלי הרץ אימבר

השיר, שנקרא בתחילה "תקוותנו", והוא במקורו בן תשעה בתים, הוכרז כבר בשנת 1897 כהמנון ארגון "חובבי ציון", וקיבל תוקף כהמנון לאומי בקונגרס הציוני בשנת 1933. אבל כבר שנים רבות לפני כן הוכר בקרב התנועות הציוניות והושר בישוב העברי בישראל ובגולה. השיר חובר במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19. תחילתו ביאסי שברומניה, בין השנים 1876-1878, בביתו של משה ולדברג, מחבר הספר "כך דרכה של תורה",[3] והמשך חיבורו במושבות בארץ ישראל (בעיקר בראשון לציון ובראש פינה), ובירושלים. זו כנראה הסיבה לריבוי התאריכים, המציינים את התהוות השיר, עד לפרסומו בקובץ "ברקאי" שיצא לאור בשנת 1884.

השיר 'תקוותנו' של נפתלי הרץ אימבר, בגרסה המלאה של עשרת הבתים המקוריים ועם תרגום לפרסית, מתוך 'זמירות ישראל', לרר מנחם שמואל הלוי, פרס, 1921

השיר "תקוותנו" ספוג רוח דתית לאומית, מבטא כמיהה לציון, זכרון חורבן המקדש וירושלים, וציפיה לרחמי ה' ולגאולה קרובה. אין פלא שהוא מכיל ציטוטים מן התנ"ך, כמו למשל "עוד לא אבדה תקותנו", הלקוח מחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא), ואזכורים מתוך תיקון חצות, קינות, וכן הביטוי "קול חוזינו", המכוון כנראה לשירת ר' יהודה הלוי, שכן עיצובו הסופי של השיר נעשה בירושלים, בחדר שכל קירותיו היו מכוסים חלקי פסוקים ופניני לשון מן המקורות. ואולם, למרות שהתוכן חדור אמונה ואהבת העם והארץ, מסתייגים רבים מן ההמנון, בעיקר בשל השינוי שנעשה בו על ידי ד"ר יהודה ליב מטמון-כהן, מייסד הגימנסיה העברית "הרצליה", בשנת 1905. שינוי זה כולל את הביטוי "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", במקום "לשוב אל ארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה". גם ההודאה לקב"ה, המופיעה בבית השמיני,[4] הושמטה בעצם מן השיר, שכן רק שני הבתים הראשונים מושרים כיום ומהווים את ההמנון.

ההתחקות אחר מקור המנגינה מגלה אף היא ממצאים מפתיעים. ניסיון ראשון להלחין את השיר היה על ידי ליאון איגלי, בשנת 1882, שהגיע מזכרון יעקב לראשון לציון. איגלי חיבר מנגינה מורכבת, כשלכל בית לחן שונה, ובגלל הקושי לשיר אותו, הלחן לא התקבל. באותה עת התקיימה גם תחרות לבחירת הלחן עבור "תקוותנו", אך אף שיר לא זכה, ולעומת זאת, המנגינה המוכרת לנו כבר החלה להתפרסם ולעבור מפה לאוזן ברחבי ההתיישבות היהודית בארץ.

מנגינה זו היא מסוג המנגינות הנודדות, המופיעות בצורות שונות בשיריהם של אומות שונות.[6]  במשך שנים סברו שצלילי השיר שאובים מן הפרק "מולדבה" המופיע בפואמה הסימפונית "מולדתי", שחוברה בשנת 1874 על ידי המלחין ב. סמטנה, שהיה מלחין בוהמי לאומי (במזרח-מרכז אירופה). ואולם, מוטיבים מוסיקליים דומים נמצאים גם בשיר עם פולני, בשיר בסקי, בשירי עם ספרדיים, וכן בשיר בלקני ובשיר גרמני. ואולם, הדמיון הרב ביותר הוא לשיר עם רומני "העגלה והשוורים", ששמואל כהן מראשון לציון התאים את לחנו בשנת 1887 למילות "התקווה". הבילו"יי שבתי יודלביץ, ממייסדי ראשון לציון, מעיד בספר על תולדות המושבה על נסיבות הולדת והפצת השיר:[7]

הלחן של התקווה ידוע ברומניה זה שנים רבות. איש לא יודע את שם מחברו וזמן מוצאו. והנה נמצא אחד, ממתיישבי ראשון לציון, שמואל כהן שמו, שהיה שומע בילדותו את הלחן הזה מושר בפי איכרי מולדביה. ויהי בהגיע ב-1887 שיר "התקווה" לידיו, הלך והתאים את הלחן הנע ונד הזה ל"התקווה". ובבואו בשנת 1888 להתישב בראשון לציון, הביא עמו מתנה להמושבה, וכולם יחד איתו החלו לשיר את "התקווה" במלודיה הזאת.

צילום התווים של 'עגלת-שוורים', באדיבות ראובן הקר, מתוך סרטו 'לך לשלום גשם'

 

בזכרונותיו של שמואל כהן, אנו שומעים על מהות הלחן:

בשנת 1877 עשה אחי הגדול ממני, צבי, ניסיון לזרוע חיטים באדמת המושבה יסוד המעלה. בימים ההם נמצא בראש פינה נפתלי הרץ אימבר. הוא נתן לאחי את קובץ שיריו, ואחי שלח לי את החוברת הזו לגולה. כעבור זמן קצר עליתי לישראל. במולדתי היינו רגילים לשיר במקהלה את השיר הרומני "העגלה והשוורים". בקריאה זו מזרזים את השוורים, בייחוד בשעת החרישה. בבואי לראשון לציון, והנה, אין שרים את "התקווה", כמו שלא שרו שאר השירים הרבים של "ברקאי". החילותי אני הראשון לשיר את "התקווה" לפי המנגינה הזרה שידעתי, זו המושרת כיום בכל תפוצות ישראל, ואני חושב עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את "התקווה".[8]

ואולם, מתברר שללחן של ההמנון שלנו יש גם שורשים יהודיים מוקדמים יותר. אחד מהם הוא מנגינת "יגדל", שחיבר מאיר לאון סינגר בשנת 1800, והיתה כנראה מוכרת בישוב העברי בארץ, וכן הלחן של החזן ניסן בלצר, שהיה מוכר בקהילות רבות ואולי בהשראתו חיבר נפתלי הרץ אימבר את המילים.[9] גם מנגינות של יהודי ספרד מכילות דמיון למנגינת "התקווה", כמו למשל מנגינת הפיוט "לך לשלום גשם", מתוך תפילת הטל, או מנגינה של הנרי רוסוטו לתפילת הלל, שפורסמה לראשונה כבר בשנת 1857.[10]

צילום התווים של תקון הטל, מתוך קובץ הניגונים של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, המאה ה-19, באדיבות ראובן הקר, מתוך סרטו 'לך לשלום גשם'

האגדה והמסתורין מלווים, אם כן, את תהליך חיבורו של הטקסט והתהוות הלחן, וחוברים לדמותו יוצאת הדופן של המשורר ולאלמוניותו של המלחין. אלה חוברים לשינויים שנעשו בתוכנו, וביחד יוצרים המנון לאומי שעדיין, מאה שנה לאחר שהוא מושר בפי כל, מהווה נושא לחילוקי דעות.  



[6] אידלסון, א. צ. המוסיקה היהודית והתפתחותה ההסטורית (באנגלית). ניו יורק: שוקן, 1967. עמ' 222-225.

[7] לצערי, לא מצאתי את הספר, אבל הוא מוזכר במאמרו של אליהו הכהן באחד מבטאוני הנוער המוסיקלי "גיתית" שיצא בשנות הששים על ידי ארגון הנוער המוסיקלי בישראל.

[8] רבינא, מ. התקווה. תל אביב: הוצאת המחבר, תשכ"ט. עמ' 29.