דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ברי סחרוף פינת אבן-גבירול

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא


מתוך ספר תפילת כל המועדים, תימן, 1937, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

"לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי / בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי // לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי / לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי...". עד לפני זמן לא רב, מילות פיוטו של ר' אברהם אבן-עזרא המצוטטות כאן, נשמעו מתנגנות אך ורק בפי באי בתי-כנסיות של הקהילות הספרדיות בערב יום הכיפורים; קשה היה להאמין שבמהרה תכבושנה אותן המלים גם את פסגת הפלייליסט של הרדיו בישראל, בביצועו המופלא של מאיר בנאי. התמסרותו המוחלטת של הדובר בשיר לאלוהיו כלל לא הפריעה לאוזן המקומית בראשית המאה העשרים ואחת. אלא שמאיר בנאי לא פעל בחלל ריק; שירת ימי הביניים, ובעיקר שירת הקודש של ימי הביניים, צפה ועלתה פתאום מן המרחבים היחידים שבהם התקיימה שנים רבות – המרחב הדתי-מסורתי מחד, והמחקרי-אקדמי מאידך – וזכתה לעדנה מאוחרת ומפתיעה במרכז התרבות העכשווית. את המהלך הובילו – ביודעין ובלא יודעין – יוצרים מרכזיים כמו אהוד בנאי וערן צור, מיכה שטרית ושלמה גרוניך, שיחד עם אחרים לא היססו לדלות מתהום הנשייה את אוצרות תרבות העבר ולהעמידם במבחן הזמן; את המהלך הוביל גם אתר האינטרנט 'הזמנה לפיוט' שחולל מהפכה של ממש בכל הנוגע לנגישות עולם הפיוט לצרכניו; את המהלך הוביל, לא פחות מכך, גם הציבור הרחב, שנעשה צמא פתאום לשמוע קול אחר, מנגינה אחרת, צלילים אחרים.

שלט בית קפה, ספרד, 2008, באדיבות משפחת לנסקי-זר

והנה הצטרף למהלך גם ברי סחרוף. קשה לתרגם למלים את האווירה המחשמלת שהותיר אחריו סחרוף בהופעת הפתיחה של פסטיבל העוּד בתיאטרון ירושלים בנובמבר 2007, הופעה שבה הגיש ממיטב יצירת ר' שלמה אבן-גבירול בעיבודים עכשוויים. לכל אורך ההופעה מיעט ברי בקשר עין עם הקהל; הרגשנו כאילו נזדמנו כמעט-במקרה למעבדת הניסויים של האמן, מתבוננים בו בסקרנות דרוכה כשהוא רוקח ישן וחדש ומתיך אותם זה בזה. רק בתום השיר האחרון הרים ברי את עיניו אל עבר הקהל – שנעמד על רגליו ומחא כפיים בהתרגשות דקות ארוכות מאוד – וכמו גילה לראשונה שהיינו שם, בעצם, כל הזמן.


ברי סחרוף, צילום באדיבות גיא רפאל
מה מיוחד כל כך בניסוי של סחרוף? האין זה נסיון נוסף לרכב על גליו של טרנד אופנתי לפני שיחלוף לבלי שוב? נדמה לי שהתשובה טמונה דווקא בנפיצוּת העזה שטומן בחובו המפגש בין מי שכּוּנה לא פעם 'נסיך הרוק הישראלי' ובין אחד מגדולי המשוררים העבריים בספרד המוסלמית של המאה ה-11. ברי לא מוותר לאבן-גבירול. הוא תובע ממנו להיענות לדפוסים המוזיקליים שטיפח במשך השנים, וכשהוא מעניק טיפול רוקיסטי אגרסיבי לשורות כמו "הָאֵימָה תִּתְכַּבַּד / הַבִּירָה תֶעֱשַׁן // הַגְּבוּרָה תִּתְגַּבַּר / הַדְּמָמָה תֶהֱמֶה", הוא לא צריך להתפתל. אך בה בשעה, ברי לא מוותר גם לעצמו: הוא לא מפחד מן הטקסטים הזרים ביותר של שירת הקודש האבן-גבירולית, ואפילו מלים כמו "לֹא אַרְמוֹן וְלֹא בִּירָה / לֹא גָזִית וְלֹא דִּירָה // ... // לֹא מִדְבָּר וְלֹא הָאוֹזֵל / לֹא שָׂעִיר וְלֹא עֲזָאזֵל", המוקדשות במקורן למצב שאחרי חורבן המקדש, משתלבות בטבעיות גמורה במשל הקיומי החריף שנושא סחרוף כנביא-בשער לפני קהלו, וזאת מבלי ששאלת זהותו הדתית או החילונית תהא כפופה לתשובה שכבר מזמן אינה בינארית כל כך באקלים התרבותי שלנו. במפגש בין שני הענקים אין כל פשטוּת, אין שלוה – אפילו לא לרגע.

את סופו של מהלך החייאת שירת העבר בהווה, ימים יגידו. בינתיים, אין לנו אלא להתענג על הכֵּנוּת האותנטית שבה ברי סחרוף נוטל בו חלק, כנות שאינה נותנת מנוח.

 

איתי מרינברג הוא חבר צוות אתר האינטרנט 'הזמנה לפיוט' וסטודנט לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב