דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

במוצאי יום מנוחה

תמיר גרנות

16/11/2015

תקציר המאמר

תמיר גרנות כותב על המלנכוליה השורה על חלק מפיוטי מוצאי שבת ועל ניגוניהם ועל תחושותיו בזמן ההבדלה של מוצאי שבת, בעקבות מעשה שהיה במשפחתו בזמן ההבדלה של מוצאי שבת בתקופת השואה.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מלים, לחן וביצוע

פיוט זה של מוצאי שבת איננו משאיר ספק באשר לטיבה של ההרגשה האוחזת את המשורר עם צאת השבת והפגישה עם רגעי החולין הראשונים - הרגשה של דאגה ויראה מהפגישה עם הזמן העתיד לבוא בשבוע הבא. 'המצא לעמך רוחה'  אנו שרים בתחילת הפיוט מיד אחרי הכותרת המציינת את הזמן, והפיוט כולו הוא תפילת תחנונים לישע מיד גוי אכזרי, לבוא גואל, לסילוק היגון והאנחה, לישועה ולרוחה, ולמעלה מזה: שיישמע בבית זה קול ששון וקול שמחה.

סיומו של הפיוט מעיד על ראשיתו ועל האווירה השוררת בכולו: "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא". אין בו מחגיגיות הסיום של פיוטים, אין בו תקווה ולא אשליה של פתרון, אלא רק התפילה הגרעינית: "אנא ה'". בכל הפיוט כולו גם אין מילה על השבת, על מוצאי השבת ועל החול, ונראה ממבט ראשון כאילו פיוט זה אינו קשור קשר מיוחד למוצאי שבת דווקא. אמנם, גם ברבות מזמירות השבת שיבצו המחברים בית שיש בו תחנונים לישועה ולגאולה, ופעמים רבות זהו הבית האחרון דווקא. בזמר 'מה ידידות' אנו שרים בסופו: 'פדותנו תצמיח ונס יגון ואנחה'. בזמר 'יום זה לישראל' אנו שרים: 'חדש מקדשנו זכרה נחרבת'. בזמר 'שבת היום לה' אנו שרים: חזק קריתי אל אלהים עליון', ובזמר יה ריבון: "למקדשך תוב" ופרוק ית ענך מפום אריותא". אך רובם ככולם של הבתים האחרים בפיוטים אלה עוסקים בענינא דיומא, בשמחת השבת, בעינוגה ובהתרוממות הרוח שבה. דווקא במוצאי שבת רבו הפיוטים שרובם ככולם תחנונים לישועה ותפילה לגאולה פרטית וכללית, ופיוט זה 'במוצאי מנוחה' שורה עליו רוח התחנונים במיוחד. כידוע, בשבת אין מתפללים תפילת זעקה ותחנונים. אם רוצים להתחנן, מבליעים זאת בתוך הקשר אחר. את החולה מברכים, ומדגישים: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". מדוע? במישור ההלכתי, מפני ששבת היא יום שמחה ותענוג והתחנונים מזכירים לאדם את צרותיו ומביאים עליו מחשבות תוגה ורחמים עצמיים. אך ברובד עמוק יותר, בשבת התחנונים פשוט אינם רלבנטיים. הסבל היום יומי, המציאות ההיסטורית המעיקה, קשיי הזמן, כל אלה נעלמים ונדחקים לפינות המציאות עם הופעת השבת, שהיא הופעה של מציאות אחרת שמעבר למציאות. השבת היא הוויה שמחוץ לזמן הפורצת אל הזמן; תחושה של שלמות המאפילה על כל החסרונות שלפניה ואחריה; יש בה פגישה עם הנצח בתוך הזמן: "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", לאמור: בשבת אני מרגיש את המציאות שנגאלה כבר, אין יותר תהליכים וסיבוכים, הכל מושלם. זו לא האידיאולוגיה של השבת, אלא הנוכחות הכי ממשית שלה. כדברי המשוררת רחל:

אֵשֵׁב אֶשְׁתֶּה מַתַּת מְנוּחָה

אֶשְׁתֶּה עַד תֹּם.

 אָכֵן אֵדַע כִּי פֹּה הַכֹּל,

מַה תְּבַקֵּשׁ תָּנוּעַ עוֹד.

אכן, בשבת, – הכל כבר פה. זו גם ההרגשה המופלאה שאנו חווים בשבת של זמן ארוך ללא גבול. הזמן מורגש כאינסופי – כלא זמן. ברגע אחד של מוצאי שבת הכל מתפוגג, ואנו מוטלים אל תוך הזמן. כל צרות הזמן, סופיותו ומוגבלותו מופיעים ומקיפים אותנו. אך שורש הכל אינו במה שטומן בחובו הזמן העתיד לבא, אלא עצם נוכחותו המעיקה של הזמן. זה טיבה של העצבות הקיומית המרחפת על פני רגעי מוצאי שבת הראשונים, שמנסים להפיג אותם בבשמים, ואחר כך בסעודת מלווה מלכה, ובכל זאת. כל מה שלא חשבתי עליו ולא דאגתי לו בשבת נאסף כעת מול עיניי ומבקש התייחסות, והמשקל כבד: 'יהי השבוע הבא לישועה ורווחה'. ברגעים האלה אין ברירה אלא לחזור אחורה אל הבטחון של השבת והקירבה לרבונו של עולם, לבטוח בו ולפנות אליו בתפילה שייתן לתחושה המושלמת של השבת ביטוי במציאות היום-יומית ובהיסטוריה: "חזק ימלא משאלותינו אמיץ יעשה בקשותינו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחריטים מתוך הגדות של פסח,פרג

1527  ו- 1590  

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

לחוויה המצוקה הכללית של מוצאי השבת כפי שתיארתיה, נוסף אצלי בשנים האחרונות מטען אישי כבד.  מעשה במוצאי שבת פרשת חיי שרה, היא יום הזכרון לסבי ר' צבי גרינשטיין ז"ל, כשהתכנסה המשפחה כולה אצלנו לשבת לכבוד הוצאת ספר זכרון לסבי וסבתי ז"ל. במוצאי השבת ישבנו בחצר הבית, אשתי הביאה את היין, הנר, האש והבשמים להבדלה. פתחתי בניגון הידוע 'הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד' ואני רואה בזווית עיני את דודי ישראל (שרוליק) כשהוא דומע, ואני ממשיך וגם הוא, וכשסיימתי את ההבדלה היו עיניו רטובות מדמעותיו. פנה אלי ושאל: יודע אתה על שום מה אני בוכה? ואנכי לא ידעתי. וענה ואמר: בכל מוצאי שבת בשעת ההבדלה אני בוכה, מפני מעשה שהיה, וכך סיפר:

בהיותנו בגטו בעיר מולדתנו סוסנוביץ, נמלטו רבים מבני המשפחה, וביניהם אבא וחלק מהאחים, מאחת האקציות שערכו הצוררים ימ"ש, וניצלו לשעה מהגרוש לאושוויץ. אני יכולתי להיות בבית, כי הייתה בידי תעודת עובד, אך לא כן אבא ואחיי, ולכן לא יכולנו היפגש. לאחר זמן הרגיש אבא שחלפה הסכנה, והעביר לכל האחים מסר, שבמוצאי שבת הקרובה, ניפגש להבדלה בבית. הייתה שמחה והתרגשות גדולה. כולם כמובן הגיעו בזמן, ואבא ניגש להבדיל ופתח בפסוקי הבטחון: "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בקול מעודד, והמשיך: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה...לה' הישועה על עמך ברכתך סלה ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה...." וכולנו ענינו בשמחה: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון יקר כן תהיה לנו". אבא בירך על היין, על הבשמים ועל האש, ואז, באותו רגע נשגב של שמחת המשפחה, אחדותה, והבטחון ששרה עלינו מתוך פסוקי ההבדלה, נשמעו צעדים רועשים של נעליים צבאיות, ודפיקות בדלת, כאלה שאינן מתירות ספק לגבי זהות הדופקים. אבא והאחים שלא היה להם אישור עבודה נמלטו ונתחבאו, ואני נשארתי, כי לי הרי מותר. פתחתי את הדלת. שאלוני, היכן שאר בני המשפחה? עניתי: לא היו כאן. הם לא התייחסו לכך ברצינות. טוב, אז תבוא אתה אתנו, עד שיסגירו הם את עצמם, אמרו, ונטלוני משם. יותר לא ראיתי את אבא ואמא, וכמה מאחיי, ה' ייקום דמם. אתה מבין, סיים את סיפורו, כיצד זה אשמע " הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" ולא אבכה?

סיפורו של דודי יבל"א מתוח בין רגעי הנצח של תחילת אותה הבדלה, ובין ממשיותו האכזרית של הזמן שקפץ עליו ועל משפחתו, עוד טרם נשמעה הברכה: "ברוך המבדיל בין קדש לחול". במובן מסוים, בכל מוצאי שבת יש משהו ממתיחות זו, והוא בא לידי ביטוי במלנכוליה השורה על מילות חלק מהפיוטים ועל ניגוניהם, שמנסים להפוך את דאגתה ודכדוכה של הנשמה למילים של תחנונים ותקווה.

ומאז שמעתי את סיפורו של דודי בכל מוצאי שבת כשאני חוזר על המילים: "אבטח לא אפחד" אני מהרהר בו ובהם, ואינני אומר אותן כמי שמצהיר על אמונתו, אלא מתפלל לרבונו של עולם שיברכני שלא אפחד ושאבטח, ושיתקיימו המילים הפשוטות והישירות של הפיוט היפה בו עסקינן: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן / וּמֵי יֵשַׁע יִשְׁאֲבוּן / וְהַצָּרָה נִשְׁכָּחָה // וִידִידִים פְּלֵיטֵי חֶרֶץ / נְגִינָתָם יִפְצְחוּ בְמֶרֶץ // בְּלִי צְוָחָה וּבְלִי פֶרֶץ / אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה // ויְהִי הַשָּׁבוּעַ הַבָּא לִישׁוּעָה וְלִרְוָחָה!

  
 
 They Were Ordered To Play  - בטי אלכסנדר

תמיר גרנות מלמד תורה בבית המדרש הגבוה בקצרין ובישיבות ההסדר באלון שבות וחיספין, ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ומכללת ליפשיץ. לקריאת שיעוריו על 'הגות דתית בראי השואה' ראו:

http://www.etzion.org.il/vbm/archive.php