דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

בין הצימאון האישי לתשובה הכללית

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

ההיטלטלות לסירוגין בין התקדמות תכנים שונים, המוצגים כחיוויים 'אוביקטיביים' – כגון חכמת הבורא, בחירת ישראל, אפשרות התשובה, לבין השיבה המתמדת אל הצימאון האישי של המתפלל לאלקיו עומדת במרכז השיר הזה. התעקשותו של השר לשוב באמצעות הפזמון אל נפשו הפרטית מזמנת לפיוט זה מנגינות בעלות אופי של געגוע וכמיהה.
בעיון נעמוד גם על הקישורים השונים בין הפיוט לבין 'ברכת השיר' – 'נשמת כל חי', שאותה הוא מקדים.

לתקציר המלא

כיוון שפיוט זה משמש כהקדמה לנשמת, וכולו מוביל אל נושא המשפט הפותח תפילה זו, "נשמת כל חי", נחרזים כל בתי השיר במלה החוזרת חי. ואין בכך רק עניין צורני; החיות מהווה אחד הנושאים של הפיוט כולו.

התואר 'חי' מופיע בפיוט ראשית כמתייחס אל הא-ל, שאליו צמא המשורר. כך פעמיים בשורה הפותחת, שמחציתה השנייה מהווה גם פזמון חוזר.

יתר התארים 'חי' המופיעים בסופי הבתים מתייחסים אל חיי האדם, חיי הברואים כולם, חיי עם ישראל ואולי חיי אמונתו ודתו.

פעמיים מופיעה תיבה זו גם במשמעות פעלית - "אשר יעשה אותם האדם וחי" ו"וקרב הימים אשר בן ישי חי", ושמא באמצעות המשמעות הפעלית מתבטאת החלופיות של החיים, זו המודגשת מאוד בבית ז – "טרם ישכבו בית מועד לכל חי".

 

נקודת המוצא הנפשית שממנה נכתב הפיוט היא כמיהה וצימאון אל הא-ל. המשורר, בעקבות בני קורח שבתהלים חש את צמאונו לא רק בנפשו ובלבו, אלא אף בגופו הפיזי.

 

הפיוט עובר לסירוגין מתיאורי מצבו הנפשי של המשורר אל היגדים וחיוויים הטוענים טענות 'אוביקטיביות' יותר. המשותף לכל החיווים הללו הוא היחס כלפי הקב"ה. ההיטלטלות לסירוגין בין התקדמות תכני השיר, המוצגים כחיוויים 'אוביקטיביים', לבין השיבה המתמדת אל הצימאון  היא לוז השיר הזה. התעקשותו של השר לשוב באמצעות הפזמון אל נפשו הפרטית מזמנת לפיוט זה מנגינות בעלות אופי של געגוע וכמיהה.

 

כך הוא פותח בשני הבתים הראשונים בהתייחסות אל הא-ל כבורא. בעיני מתבקשת נקודת מוצא זו לכינון היחס בין האדם לאלקים, שכן המשורר מביט אל ראשיתו הוא ('בראני'), ובבית השני אל ראשיתם של הדברים כולם ('ברא כל') ומוצא שם את נקודת הקשר הראשונה בין הא-ל לבינו ולבין כל היש.

ממעמד הא-ל כבורא נגזרת הטרנסצנדנטיות שלו כלפי העולם. כך בבית ג הוא שר - "רם על כל כבודו".

והיכן האדם בשלושת הבתים הללו?

ראינו כבר כי הוא מופיע בתור הברוא. ומעבר לכך, כבר בבית הראשון מופיעה שבועתו של הא-ל, (שאגב שוב מעצימה את ייחוסה של החיות הבסיסית אל הא-ל...), הידועה ממעמד נקרת הצור "כי לא יראני האדם וחי". אין הברוא יכול להישיר מבט אל בוראו ולהישאר בחייו. אמירה זו מתייחסת לא רק אל היות האדם ברוא, אלא, במובלע, אל תשוקתו לראות את הא-ל. תשוקה זו נושקת למשאלה המופיעה בהקשר הסמוי של פתיחת השיר. וזה הפסוק שעליו היא נשענת:

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהלים מב, ג). אל רחשי הערגה לראות פני אלקים, שמתוכם חילץ אבן עזרא את הפסוק, הוא מגיב בבית הראשון בשבועתו של ה' שלא ייראו פניו. הפיטן הוא המעצים את הדיפת האפשרות לראות פני ה' בכך שהוא משים את האמירה של הקב"ה בתוך הקשר של שבועה.

תפקיד נוסף המיועד לאדם – חיווי הודו של הא-ל. (בית 3). ידיעת היותו בורא ורם, וידיעת תלותו של האדם באלקים מביאה לביטויי שבח להודו.

 

בית ד ממשיך בטון ה'אוביקטיבי'. אין בו נימה רגשית כלל.

המעבר אליו מתרחש בשני הצירים האמורים:

ביחס לאדם, שתואר בבית הקודם כמחווה הודו של הא-ל, כאן תפקידיו מתרחבים והוא צריך לקיים חוקים כדי לחיות.

וביחס לא-ל, עד כאן הוא תואר כמי שברא את המשורר וכמי שברא כל, ועתה מתוארת פעולה נוספת של הא-ל, שאמנם אינה בריאת יש מאין, אלא הבדלה והקצאה, אבל אף בה יש ממאפייני חירותו ויכולתו של הא-ל – בחירת ישראל. בחירה זו מבוטאת באופן מיידי בכך שהוא מורה לישראל את החוקים שיְחַיּוּ ויקיימו אותם.

 

מכאן מובן המעבר לשלושת הבתים הבאים (ה, ו ו-ז), שכן כולם מתקיימים במרחב הנורמטיבי שנוצר עם הוראת החוקים. בתים אלו עוסקים במי שעבר על החוקים. ייתכן שהם נובעים מחוויית הזוהמה או האשמה. בבית ה שואל המשורר שאלה רטורית - "מי זה יצטדק, נמשל לאבק דק"? ותשובתה המרה בצדה - "אמת כי לא יצדק לפניך כל חי". ואף בבית שלאחריו נשאלת שאלה רטורית – "ואיככה ישוב הבשר החי?". שאלות רטוריות אלו מבטאות שוב נעימה אישית רגשית, אולי אפילו גוון של מצוקה. נעימה זו מתחלפת באפשרות אופטימית יותר בבית ז, המעלה את אפשרות התשובה.

חטיבת בתים זו מתייחסת אפוא אל האדם המצֻוֶּה העומד בדין - מחוסר הסיכוי שלו להיות חף ונקי, ומהתחושה הפסימית, שאם בלב שוכן ארס נחש היצר, כיצד ניתן בכלל לשוב, עובר המשורר בכמעין מענה ומעלה בבית הבא בכל זאת את האפשרות לשוב, כל עוד האדם חי. נראה כי דיאלקטיקה זו משקפת שיחה פנימית בין חווית כתם החטא הדבוק באדם, תחושת ההזדהות עם הנחש הפנימי, שאינו ניתן להסרה, לבין בשורה הבאה ממקום אחר, הפותחת תקוות שיבה.

 

בית ח מפתח את המוטיב שהופיע בבית ג – מחיווי הודו של ה', עובר המשורר לתודה לו. ובשני הבתים יוצא הדיבור מ"כל פה". הפסוקים החותמים את שני הבתים הללו נועצים את מקור הברכה, הייחוד וההודיה לה' בתלותו של כל חי בה' - "אשר בידו נפש כל חי" ו"פותח את ידך ומשביע לכל חי".[1]

מבית זה ועד סוף השיר מעורבותו הרגשית של השר חוזרת להיות מפורשת. ארבעת הבתים האחרונים של השיר נפתחים ומסתיימים בפעלים בגוף ראשון יחיד - "אהודך", "אקוד... ואפרוש".

ובתווך מצויים שני בתי משאלה או תחינה אל אלקים הפונים אל אליו בלשון ציווי – "זְכוֹר" "וקרֵב" "רְאֵה".

 

שלושת בתיו האחרונים של הפיוט – פניהם אל הסוף באופנים שונים:

בבית ט באה לביטוי כמיהת גאולה, בקשה לקירוב ימי משיח בן דוד ותחיית המתים, תוך זכירת האהבה לאבות ולדורות הקודמים.  

בבית י עובר המשורר מהאוטופיה העתידית אל מציאות ההווה, המנוגדת אליה בתכלית. הוא מבקש מהקב"ה שיראה וידון בין עם ישראל לבין צריו.

כאן בניסוח לקוני נזקק המשורר למשפט שלמה. אביא מספר פסוקים ממקור ההשראה של בית זה:

מלכים א' ג, טז-כה

אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת:

וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו:

וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי:

וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת:

שיבוץ דבריה של האשה השניה בתוך השיר מעמיד את המחלוקת והתחרות בין עם ישראל ואויביו כעניין בעל ערך רגשי קיצוני וכשאלה של חיים ומוות.

אלקים, שאליו פונה המשורר ושממנו הוא מבקש שיביט אל גברת האמת, הוא מקבילו של שלמה בתמונת המוצא המקראית.

דרישת שלמה שבכתובים לעניין אלקים ידועה בדרך כלל מההקשר של שיר השירים. מדרש שיר השירים רבה (א, יב) מייחס את מגילת שיר השירים לקב"ה ואומר: "הקב"ה בכבוד גדולתו אמרהּ, שנאמר "שיר השירים אשר לשלמה" - למלך שהשלום שלו". אף כאן נלקח שלמה כתמונת השראה לפעולתו השופטת בחכמה של הקב"ה. וכל זה משובץ בהקשר של בקשה, לקראת סופו של הפיוט. הפיטן מתחנן שהקב"ה יראה את טענת אמו-אומתו כצודקת.

 

בית נוסף כתב אבן עזרא, שכנראה הושמט מחמת הצנזורה, ומלותיו:

הלא חלקך מראש, חלק דמו דרוש, שפוך אף על ראש, השעיר החי.

בבית זה מבקש המשורר להשתמש בזכות יעקב אבינו (איש חלק), ובזכות העם שהיה נחלת ה' וחלקו מראשית ההסטוריה כדי לדרוש את דם העם הזה מיד שופכיו. כאן העמים היריבים הם הנוצרים, כנראה, שכן שעיר הוא כינויו של עשו.

 

בית יא, המסיים את הפיוט כולו, מוליך את הפיוט אל תפילת "נשמת כל חי", שהוא מהווה כאמור רשות לה.

 

ומעבר להובלה נקודתית אחרונה זו, במה מהווה הפיוט כולו הקדמה לתפילת 'נשמת כל חי'?

כבר הראינו כי המלה "חי" שבביטוי זה הפכה למוקד הפיוט, הן באופן צורני (בחריזה במלה זו) הן מבחינת המגוון העשיר של זיקות התוכן השונות שהיא נושאת.

ואולם הפיוט אינו ממוקד רק בתיבה זו. ברכת השיר מקרינה על תוכנו של הפיוט גם באופן רחב: הפיטן מעמיד צדדים שונים של יחסיו כלפי הקב"ה, ובתוכם מבליט את צד השיר והשבח - בין כשהוא מממש זאת בפועל, כשהוא עצמו מהלל את חכמת ה' ונשגבותו (בבתים הראשונים) ואת חוקי ה' (בבית ד); בין כאשר הוא מתאר את מעשה תפילתו וקידתו לפני ה' (בבתים השמיני והאחרון), ובין כשהוא מתאר את פנייתם של כלל הברואים אל ה' בשבחים ובייחוד (בית ג ו-ח).



[1]  אגב, לפי י' לוין, שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, כרך ב, ירושלים תש"מ, עמ' 170-173, הנוסח שונה מהמושר בשורה זו, ונבדל יותר מבית ג: על כל חסדיך, תחדש עדיך, פותח...