דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

בין גאולה לתפילה

חוה זרביב

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

לגאולת מצרים ניתן מקום מרכזי כאִמן של הגאולות, כמקורן של הגאולות כולן. מדי יום, בין קריאת שמע בה אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, לבין תפילת שמונה עשרה - המקום בו אדם מבקש על צרכיו – אומרים המתפללים את ברכת 'גאל ישראל' ומצטרפים אל שירתם של הגאולים בגאולת מצרים – שירת הים.


מתוך 'סידור כמנהג אשכנז' ע"פ הקבלה, איטליה, 1700, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

שירת הים היא השירה הראשונה שנאמרה בתורה. המדרש תמה על כך:

מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ב"ה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל... אמר הקדוש ברוך הוא: לאלו הייתי מצפה (שמות רבה כג, ד)

נראה לי ששירתם של ישראל אז כללה בתוכה שירות רבות. לא בכדי לשון השירה מערבת לשונות של עבר ועתיד: אז. ישיר. השירה שאמרו ישראל על שפת הים כללה תודות על העבר ועל העתיד. בחייו של עם, כמו בחייו של האדם, ישנם מצבים וזמנים בהם ניתנת הבנה רחבה יותר מאשר בדרך כלל. אז יכול העם או האדם הפרטי להבין את ההקשרים של מאורעותיו ולשיר עליהם שירה חדשה.

מתוך הגדה של פסח, 1609, ונציה, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

משמעותה של השירה החדשה עבורי, כאדם פרטי המצטרף לשירת הגאולים, היא התחושה שאור שוטף את קיומי ומאיר את היותי. תחושה שמכירה ביקום כולו, ובכללו בי עצמי, כרצון ה'. תחושה של מלאוּת בקיום שאינה תלויה במעשים, שאינה נמדדת בקריטריונים חיצוניים, אישיים או חברתיים. היא פשוט נוכחת. פשוטה ובטוחה. כנעימה עתיקה המתנגנת מאז ומעולם ולעדי עד, ללא הפסק וללא שינוי, המבינה באחת שאינה חסרה דבר. ההבנה הזאת היא חידושה. ההכרה באותה נקודה ישנה בנפש שלא השתנתה ולא תשתנה לעולם היא היא החידוש, שאין בו סכנת התיישנות. זוהי נקודה קבועה שבכל רגע ורגע נבראת מחדש, דבר המחבר אותה באופן פנימי למעיין חיוּת אינסופי. ההבנה הזו מבריקה לפרקים, מחיה את היותך לפרטי פרטים ומאירה את מעשיך ומאורעותיך. כפי שאומר ר' נחמן מברסלב: 'כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא' (ליקוטי מוהר"ן ד). תחושה זו מביאה את האדם למלאוּת מחד ולתחושה מבוטלת מאידך. ידיעה שהכל נהיה בדברו, שהכל ברא לכבודו ובעצם שהעולם כולו הוא אלוקות. עם ידיעה זו אדם יכול להמליך את ה' עליו ויחד עם זאת להימלך בו ולבקש על צרכיו הפיזיים והרוחניים למען ימשיך בטוב ובנכון במסע חייו.

ישנה הלכה האומרת שיש לסמוך גאולה לתפילה. משמעות הדבר היא שהחלק בתפילה שעוסק בבקשת בקשות בא אחרי הזכרת גאולת מצרים. כן יש להקפיד שלא יהיה שום הפסק, בדיבור או בברכה אחרת, בין ברכת 'גאל ישראל' לתפילת שמונה עשרה. הגמרא (ברכות ד, ע"ב) מפליגה בשבחם של הסומכים גאולה לתפילה. עליהם היא אומרת: 'איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה', וכן: 'כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו' (שם ט, ע"ב). רש"י (שם ד, ע"ב) נותן טעם לדבר:

מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך. יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג. אלא, יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.

בין גאולה לתפילה

אהבתי את המלך

דפקתי על דלתו

הנה קרב

פעמיו שם

מדודים, כבודים, יקרים.

יום יום אני ניגשת

לוחשת

דַּבֵּר גאולתי.

אלומת אור שטפה הבוקר את חדרי

העירה אותי משנתי

האירה עורי ועצמותי

האירה עצמי ובשרי

האירה קורותי

האירה קורות ביתי.

שרה שירה חדשה את חיי.

נרגשת רצתי לבית המלך

מעי המו עליו

פעימות לבי קצובות

פעמיו אל פעמי

רק הדלת בינינו.