דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אתה נגלית - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

פיוט קדום זה, המהווה הקדמה לפסוקי 'שופרות' בתפילת מוסף של ראש השנה, משתייך לקבוצת הפיוטים הנקראת תקיעתות. הפיוט המסוים הזה עוסק בשבחו של נותן התורה. הוא ממוקד במתן תורה לישראל ובהדיו של אירוע זה בעולם כולו.

לתקציר המלא

את תפילת מוסף של ראש השנה מייחדות שלוש חטיבות של פסוקי מקרא סביב הנושאים מלכות, זכרון ושופר. אלו הן 'מלכויות, זכרונות ושופרות'. חטיבות פסוקים אלו מופיעות לאחר תפילה פותחת, ומסתיימות בתפילה חותמת, בברכה אחריה ובתקיעת שופר.

הפיוט 'אתה נגלית' משמש כתפילה הפותחת את פסוקי שופרות. לפי י' היינימן, מתוך סגנונו הנעלה וצחות העברית שלו, סביר שהתפילות המקדימות את חטיבות הפסוקים הללו נתחברו בארץ ישראל, וייתכן שאפילו בתקופת התנאים. פיוטים אלו מכונים תקיעתות. במקור נהגו מספר תקיעתות חלופיות, וכן מערכת עשרת הפסוקים ניתנה לשינוי ולבחירות שונות. הנוסח המופיע כאן הוא הנוסח שנתמסד בסופו של דבר. כנראה ניתן לראות בפיוטים שבידינו 'תקיעתא דבי רב'.[1]

 

הפיוט נשען בעיקרו על הפסוקים הסמוכים לעשרת הדיברות:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:... וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:[2]...

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:[3]

בפסוקים האחרונים מתוארת חרדתו של העם. ואולם כבר בפסוק המצוטט קודם "ויחרד כל ההר מאוד", נרמז כי החרדה אפפה גם גורמים שאינם אנושיים. הדים לכך שחותמו של האירוע הגיעו גם לגורמי טבע נוספים ולעמים נוספים מופיעים כבר בשירה המקראית (כמו למשל בשירת דבורה, שופטים ה, ד-ה, תהלים סח, ח-י ואולי גם תהלים קיד, ד-ו), והם מורחבים במדרשי חז"ל

(ראו שמות רבה כט, ט; פסיקתא רבתי כ ועוד).

זהו הבסיס לאמור בפיוט במלים: גַּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ.

 

כמו הפיוטים הקדומים המקדימים את פסוקי זכרונות ומלכויות, גם כאן מדובר בביטויי שבח לקב"ה, אלא שכאן הם מתקשרים לאירוע של מתן תורה. כמו פיוטים אלו מתקשר סופו של הפיוט לפסוק הראשון בסדרת עשרת הפסוקים העוקבת. כאן מופיע בהמשך ישיר לפיוט:

כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקׂל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".

 

האופי האוניברסלי של ראש השנה, שבמרכזו בריאת האנושות כולה, ניכר ובולט בפיוט המקדים את תפילת זכרונות. פיוט זה מוביל אל הפסוק הראשון מסדרת פסוקי הזכרונות, שעניינו בכך שה' זכר את נח ועצר את המבול. אירוע זה והדמות שבמרכזו שייכים לעידן שקדם לעם ישראל ולאבותיו. לעומת זאת הפיוט 'אתה נגלית', המקדים את תפילת שופרות, אף שמתואר בו העולם כולו החל מפני קול השופר, וחרדת בריות בראשית מפניו, במרכזו עומדת ההתגלות הפרטיקולרית  לעם ישראל – המכונה כאן 'עם קדשך'. 

 



[1]  על פי ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג (נז ע"א).

[2]  שמות יט, טז-יט.

[3]  שמות כ, טו-יט.