דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אשירה כשירת משה

אפרים חזן

16/11/2015

תקציר המאמר

פיוטים לאורך הדורות סביב שירת הים

לתקציר המלא

שבת פרשת 'בשלח' היא מן השבתות החגיגיות ומרוממות הרוח, היא מכונה 'שבת שירה' על שם שירת הים הכלולה בה. תחושת הגאולה והאמונה העזה 'וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' (שמ' יד, לא) ותחושת ההתעלות וההתגלות שזכו להם בני ישראל. עד שהכריזו והורו באצבע 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' (שמ' טו, ב) ודרשו רבותינו: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו' ובמקביל 'תנו רבנן: דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניה לומר שירה. וכיצד אמרו שירה, עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו. כיוון שראו את השכינה עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', שנאמר 'מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז'' (בבלי סוטה לא, ע"א).

המעמד המיוחד והמופלא של קריעת ים סוף ושירת הים הפך למעמד יסוד מכונן באמונה ובאהבת ה' לישראל, ושירת הים נאמרת בכל יום ויום בסיום פסוקי דזמרה. שירת הים נזכרת שוב עם סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף בברכת הגאולה לקראת תפילת העמידה. אין פלא אפוא כי מעמד שירת הים קבע סוגת פיוט לעצמו. אלו הם פיוטי 'מי כמוך' הספרדיים, הבנויים במתכונת קבועה של מחרוזות בנות ארבעה טורים, והטור הרביעי הוא סיומת מקראית החותמת במילה קבועה המתקשרת לענייני דיומא.

פיוט ה'מי כמוך' הקלאסי שהשתלב בתפילה, בברכת הגאולה, מתחיל מבריאת העולם, והוא מספר על מעשה הבריאה ותולדות העולם, על האבות, על שעבוד מצרים ועל מכות מצרים. כל פייטן, לפי ראות עיניו, מאריך במקום שהוא רואה לנכון, ולפי ענייני היום הוא מדגיש פרטים אחדים בתולדות עם ישראל, והוא מגיע לשיאו בתיאור יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים. כשהוא מגיע לשירת הים הוא מספר שבמעמד זה שוררו ישראל 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'' (שמ' טו, יא), וכך נוצר הקשר מן הפיוט אל התפילה. פסוק זה, המשתלב משירת הים, הוא כמובן הסיבה לאמירתו של פיוט ה'מי כמוך', המתחיל בבריאת העולם. הסוג הזה הוא סוג סיפורי, בין השירים הסיפוריים הבודדים של שירת ספרד, ותכונותיו כתכונת סוגי השיר הסיפוריים. השירה הסיפורית היא בעלת נשימה ארוכה ומספרת דברים בהרחבה ותוך שילוב וציור דברים, ומשולבים בה גם שיבוצים ורמיזות מן הסיפור המקראי.

וכך מסתיים אחד מפיוטי ה'מי כמוך' של ריה"ל 'אפתחה שערי רנני' שנכתב לחג הפסח:

 

 

רִכְבּוֹ נָתַן יְשׁוּעוֹת

  

 

וּפָרַע בְּחָפְרַע פְּרָעוֹת

 

כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ

וְדַרְכֵי יָם לְפָנַי קְרוּעוֹת

 

 

 

 

 

שָׁלַח  מַלְאָךְ לְפָנָי

  

 

וְנָהַג בְּיַם סוּף הֲמוֹנַי

110

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ

וְנוֹדַע לְפַרְעֹה כִּי ה'

 

 

 

 

 

מְלָאוֹ לִבּוֹ עוֹד וַיּוֹאֵל

  

 

לִרְדֹּף אַחֲרֵי עַם הָאֵל

 

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ

וְלֹא זָכַר כִּי קְדֹש יִשְׂרָאֵל

 

 

 

 

 

וַיַּשְׁקֵף שַׁדַּי מִמְּעוֹנוֹ

115

 

וַיֹאמֶר לְמֹשֶׁה נֶאֱמָנוֹ

 

עַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים בּוֹ

הַךְ יָם וְיָשׁוֹב לְאֵיתָנוֹ

 

 

 

 

 

אֵל אָמַר לְמִשְׁבְּרֵי יָם

 

 

וַיִּשְׂאוּ גַלָּיו דָּכְיָם

 

זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ

וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם

120

 

 

 

 

לְבָבוֹת נָדְבוּ בְשִׁירֵיהֶם

 

 

בִּרְאוֹתָם אֶת צוֹרְרֵיהֶם

 

אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ

כִּי לֹא נוֹתַר מֵהֶם

 

 

 

 

 

חִדְּשׁוּ שִׁירָה הֲמוֹנָי

 

 

מֹשֶׁה וּקְהַל  אֱמוּנָי

125

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'

 

 

שבע המחרוזות שלפנינו ממחישות היטב הן את המבנה הצורני והן את מבנה התוכן. הסיום במעמד השירה על רקע תיאור בריאת העולם ותולדותיו מקנה לשירה מעמד נכבד בבחינת 'תכלית הבריאה', שכל המהלכים בעולם מראשיתו מובילים אל שירת הים ואל ההכרזה 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה''!

טבעי הדבר, כי בשבת שירה ובשביעי של פסח יעמוד נושא 'שירת הים' גם במרכזן של סוגות אחרות. וכך זכינו לפיוט 'גאולה' לשביעי של פסח 'יום ליבשה נהפכו מצולים', אף הוא משל ר' יהודה הלוי, פיוט המספר בנס קריעת ים סוף ומבקש על הגאולה מתוך תיאור שבחם של ישראל והגדשת המחויבות המיוחדת של הקב"ה לכנסת ישראל.

פיוט זה נתחבב עד מאוד על כל קהילות ישראל, והוא מושר גם בשבת שירה וגם בשביעי של פסח, ומתוך חיבתו שרים אותו גם במסגרת שמחת ברית מילה, וזאת בזכות טורים 11­-16, המציינים את החותם המיוחד שנושאים ישראל לשמו של הקב"ה.

 

יוֹם לְיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים

 

שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְאוּלִים

 

 

 

יוֹם בְּצַר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ

 

וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלֲלִים

 

 

 

הִטְבַּעְתָּ בְתַרְמִית / רַגְלֵי בַת עֲנָמִית

5

וַּפַעֲמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַנְּעָלִים

 

 

 

וְכָל רֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדִי יְשׁוּרוּן

 

אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן / וְאֹיְבֵינוּ פְלִילִים

 

 

 

דְּגָלַי כֵּן תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים

 

וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים

10

 

 

הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חֹתָמְךָ

 

וּמִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵם נִמֹּלִים

 

 

 

הֶרְאוּ אֹתֹתָם / לְכָל רֹאֶה אוֹתָם

 

וְעַל כַּנְפֵי כְסוּתָם / יַעֲשׂוּ גְדִלִים

 

 

 

לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר נָא דְּבַר אֱמֶת

15

לְמִי הַחֹתֶמֶת / וְהַפְּתִילִים

 

 

 

וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסֶף לְגָרְשָׁהּ

 

וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים

 

 

 

יְדִידִים רוֹמֲמוּךָ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ

 

מִי כָמֹכָה / אֲדֹנָי בָּאֵלִים.

20

 

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא פיוט מסוג 'גאולה', כלומר פיוט המשתלב בתפילת שחרית לפני ברכת 'גאל ישראל', והוא מיועד לשביעי של פסח. הקשר בין הפיוט לברכתו ולמועדו הוא קשר ברור. הברכה (גאל ישראל) בכל ימות השנה עוסקת ביציאת מצרים ומזכירה את קריעת ים-סוף ואת הפסוק 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה'', ונמצאת מתאימה לעניין היום מתוך עצמה, והפיוט בא להרחיב ולהעמיק אותה אזכרה שמזכירים את יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. הבולט בקשר זה מופיע בתחילת השיר (שירה חדשה וכו') ובסופו (מי כמוכה). נמצא השיר כולו נתון במסגרת התפילה. עם זה ישנן נקודות רבות שהשיר מרחיב ומוסיף – תיאור המעבר בים-סוף (טורים 5­-6), תיאור כבודם של ישראל לאחר המעשה, ובעיקר תיאור ישראל שבגלות הנשארים נאמנים לקב"ה, וכשם שנשאו את יהדותם ברמה בשעת ישועה, כך הם נושאים אותה ברמה בשעת מצוקה. ומתוך זכות זו מבקש המשורר על הגאולה, והבקשה לגאולה אינה תלויה באוויר אלא יש לה משל ודוגמה בגאולת מצרים, ועל כך אומר המשורר 'ושוב שנית' (טור 17).

בימי ר' יהודה הלוי אמרו את הפיוט בשעת התפילה ובתוך התפילה, והוא נכתב כדי להיאמר שם עדים על כך כתבי-היד של סידורים ומחזורים עתיקים וחלק מקהילות אשכנז המשלבות את הפיוט בברכת הגאולה. ואולם רוב הקהילות בימינו אין אומרים את הפיוט במקומו (כלומר בברכת הגאולה), מתוך חשש להפסקה והוא נאמר בין הפרקים, לאחר העמידה או לפני תפילת נשמת או לפני קריאת התורה, הכל כמנהג המקום. במנהגים רבים מושר פיוט זה בטקס של ברית המילה הסיבה לכך נעוצה בטורים 11­-12. שימוש נפלא עושה המשורר בפסוקי המקרא שהוא משבץ בטור 4 ובטור 6. הוא משבץ פסוקים מן התנ"ך, אך הוא מתכוון להכניס אל השיר את הדברים שאמרו חז"ל על פסוקים אלה. פסוק אחר משובץ בטור 16. הוא מביא שם את דברי תמר שאמרה ליהודה, ובעקבות דברים אלה הצדיק יהודה את תמר ונשאה לאשה. בשירנו ממשיך המשורר ומבקש 'ושוב שנית לקדשה' – כשם שהחותמת והפתילים, ששמרה תמר, סייעו לה להינשא ליהודה, כך יסייעו החותמת (חותם הברית) והפתילים (הציציות), כלומר המצוות בכלל, לכנסת ישראל לשוב אל דודה, אל הקב"ה. ציור הנישואין אינו מתחיל בטור 17. כבר בטור 3 אומר המשורר 'ואלי נחמדת', וזה לשון המציין יחסי אוהבים. גם הפסוק משיר השירים שבטור 6 קושר אותנו לכל התמונה של יחסי האוהבים בשיר השירים. וכאמור אנו קושרים לזה גם את טור 16 על פי דברי תמר ליהודה. זהו ציור מרכזי בשיר, אך מצויים בו ציורים נוספים: ציור הדגל המתנוסס בשעה שהקב"ה יגאל את ישראל; ציור לקט השיבולים – הקב"ה מלקט את ישראל אחד לאחד כמי שמלקט שיבולי שדה, והוא על פי יש' יז, ה: 'כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים' – וציור האור והחושך המציינים גאולה וגלות.

השיר מעמיד חריזה עשירה. מלבד החרוזים הקבועים מעמיד המשורר משחקי מילים. בטורים 7­-8: ישירון – ישורון – ישורון, שלוש מילים הבולטות בקשר הצלילי ביניהן. הסתכלות קצרה תלמדנו, כי הן מבליטות את עיקרו של השיר: ישירון – הבלטת עניין השירה, שהיא כמסגרת לשיר כולו; ישורון – הראייה, הנס הנעשה לעין כול, ומתוך כך מגדיל כבודם של ישראל; ישורון – ישראל, והם עיקר השיר.

 

פלא ידך אל הודעת

מאחר שגדולי המשוררים בספרד כתבו פיוטים מגוונים בנושא קריעת ים סוף ושירת הים ביקשו להם המשוררים המאוחרים יותר כיוונים חדשים ושונים, הן בבחירת ייעוד הפיוט וסוגו, כגון שילוב הנושא בפיוטי רשות, והן בדרכי הכתיבה, כגון מרוכזת ומיניאטורית תוך חידושי צורה בתבנית השיר.

דוגמה מיוחדת לחידוש  מעין זה, נציג משירתו של רבי פרג'י שוואט: תבנית שיר בן מחרוזת אחת בלבד. מחרוזת זו היא בת ארבעה טורים, שלושת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה אחת, מעין טורי ענף מדומים, ועוד טור אחד בחריזה שונה, מעין טור אזור מדומה. תבנית זו היא חידוש מעניין, באשר ההיקף המצומצם מחייב את המשורר לבטא את עצמו בצורה מרוכזת ותמציתית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת דרכי העיצוב, הכוללים 'פואנטה' או שיא לקראת סיום השיר, כגון בשיר 'פלא ידך אל הודעת', המובא בזה:

 

יוֹם קָרַעְתָּ יָם לַהְמוֹנַי

פֶּלֶא יָדְךָ, אֵל, הוֹדַעְתָּ

זֶה, עָבַרְתָּ בּוֹ אֱמוּנַי

רָעִים עָז גַּלָּיו רָגַמְתָּ

בַּהֲשִׁיבְךָ יָם עַל מוֹנַי

גַּם פְּלָאִים שָׁם הוֹסַפְתָּ

יִגְדַל נָא כֹּח אֲדֹנַי!

יָדְךָ כֵּן תּוֹסִיף, וְעַתָּה

 

עיון ודיון

לפנינו 'רשות' קצרה לקדיש של שביעי של פסח, המסתיימת בשיבוץ כלשונו מתוך ספר במדבר (יד, יז). שיבוץ זה מחבר את הפיוט לייעודו, שהוא הקדיש, הנוצר מתוך ההקשר המילולי: 'יגדל' - 'יתגדל'. אולם הקשרו של השיבוץ מביא אל השיר הן את סיפור יציאת מצרים תוך הדגשת כוחו של הקב"ה, והן את הצורך בהצלה וגאולה ללא תנאים, בטענה שכל עיכוב יש בו משום פגיעה, כביכול, בכוח ה'. השיר הקצר מעלה את תיאור קריעת ים סוף והנסים הנלווים אליו ברצף פעלים: הודעת, קרעת, רגמת, עברת, הוספת. סדרת פעלים זו בזמן עבר, מנוצלת לבקשה לעתיד בפועל 'תוסיף'; החזרה 'הוספת' ו'תוסיף' ממחישה היטב את כוונת השיר לבטא את בקשת הגאולה על רקע קריעת ים סוף ויציאת מצרים. זהו אפוא עיקר כוחו של השיר החד-סטרופי, הכולל דרכי עיצוב נוספים כדרך השירים האחרים.

שיר מיניאטורי נוסף לרבי פרג'י שוואט, רשות לקדיש של שביעי של פסח אף הוא, הוא השיר 'פעולות אל מה נוראות'. פיוט זה קנה לו מקום של כבוד במסורותיהן של קהילות ישראל, והוא משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, תוניסיה ואלג'יריה. שיר זה מושר כמעין הקדמה לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות (מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד וכיו"ב):

 

וְעָצְמַת יָדוֹ מָה רַבָּה

פְּעֻלּוֹת אֵל מַה נּוֹרָאוֹת

וְנַעַלָה עַל כָּל מֶרְכָּבָה

רָם עַל שֶׁבַח וְהוֹדָאוֹת

יוֹם שָׁת הַיָּם לֶחָרָבָה

גָּאֹה גָּאָה עַל נִבְרָאוֹת

וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא

יִתְגַּדַּל עוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת

 

עיון ודיון

אף פיוט זה מצטיין בריכוז האמירה וברמזים עדינים להקשר הכולל של קריעת ים סוף וגדולת ה' העולה ממנו בשירת הים: 'ידו', 'רם', 'גאה גאה'. למעשה, העניין עצמו נאמר במפורש רק בצלע השנייה של הטור השלישי, וסביב צלע זו באים תיאור גדולת ה' ועצמתו, ומהם אל הטור האחרון המעביר את המתפלל אל הקדיש. בכך הופך הקדיש להמנון ושבח 'לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו'.

הנה כי כן, אותיות האקרוסטיכון 'פרגי' מציגות פייטן מצפון אפריקה, שם לא מוכר, ושירה רחבת יריעה, שעתה היא פרושה לפני המשכיל העברי הן במסגרות המחקר והלימוד והן במסגרות התרבות והזמר. שירה זו, כך ראינו, הולכת בעקבות השירה הספרדית, אך גם יודעת היטב לעצב את חידושיה בתוכן ובצורה.

 

אז ישיר ישראל את דברי השירה

חידוש מעניין חידשו יהודי מרוקו והעמידו פיוט לפני  קריאת שירת הים, מעין רשות לזמרת שירת הים, פיוט  זה אינו עוסק בקריעת ים סוף , אך פותח ב'שירת משה' עובר ל'שירת מרים על שפת הים' ומשיך ומגלגל בדברי השירה  שנאמרו לאורך תולדות ישראל ועד לשירת הגאולה לעתיד לבוא שירות המפורשות במקרא ושירות העולות מדברי המדרש.

בדור האחרון נמנעו כמה מקהילות מרוקו בארץ לומר פיוט זה לפני  שירת הים מחשש הפסק בתפילה, אולם לאחרונה החזירו 'עטרה ליושנה', ובסידורים החדשים כמנהג יהודי מרוקו מובא הפיוט במקומו תוך הדגשה שכך הוא המנהג במרוקו מדורי דורות.

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מֹשֶׁה

 

שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה

 

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מִרְיָם

5

עַל שְׂפַת הַיָּם

 

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יְהוֹשֻׁעַ

 

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

10

אָז יָשִׁיר יְהוֹשֻׁעַ

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דְּבוֹרָה

 

בְּהַר תָּבוֹרָה

 

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה

15

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת חַנָּה

 

עִם בַּעְלָהּ אֶלְקָנָה

 

וַתָּשַׁר חַנָּה

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

20

 

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דָּוִד

 

מִזְמוֹרִים יַצְמִיד

 

וַיְדַבֵּר דָּוִד

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה

25

בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ

 

שִׁיר הַשִּׁירִים

 

אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

 

 

 

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל

 

בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל

30

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל

 

אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

 

 

עיון ודיון

השיר בנוי על מה ששנינו במכילתא (בשלח טו): 'עשר שירות הן: הראשונה שנאמרה במצרים... הב' על הים..., הג' על הבאר..., הד' שאמר משה את כל דברי השירה הזאת [=שירת האזינו], הה' שאמר יהושע..., הו' שאמרה דבורה..., הז' שאמר דוד..., הח' שאמר שלמה...'. שירנו מתבסס על מדרש זה, אך אינו מעתיק אותו במדויק אלא בוחר ממנו את שנראה לו. הוא מעמיד שמונה מחרוזות שיר, שבכל אחת מהן נזכרת אחת השירות, שנאמרו במקרא. ופתח בשירת הים, שהיא העיקר, והיא גם הנימוק לשיר כולו, שהרי בזכות הקריאה בתורה בא שירנו, המושר בפי יהודי מרוקו לפני הקריאה בשירת הים.

מתוך כך אין שירנו מזכיר את השירה שנאמרה במצרים, שקדמה לשירת הים, ואף אינה נזכרת בתורה. גם את שירת הבאר לא הזכיר, לפי שהפסוק המתאר את שירת הבאר 'אז ישיר ישראל...' משמש את השיר לתאר את שירת הגאולים לעתיד לבוא (טורים 29­-32), והיא השירה האחרונה הנזכרת בשירנו.

המשורר קבע לשיר מבנה אחיד החוזר על עצמו, הפותח במלת ההזמנה אל עצמו לשיר – 'אשירה'. אחר כך בא הדימוי בכ"ף 'כשירת', ולאחר מלה זו בא שם משמונה שמות של דמויות מקראיות ששרו לפני ה': משה, מרים, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה ולבסוף ישראל העתידים לשיר שירתם לעתיד לבוא. בטור השני מביא המשורר תיאור נוסף לשיר הנדון – מקום אמירתו, ערכו וכד'. בטור השלישי מביא השיר פסוק או חיקוי לפסוק המציין את אמירת השיר, כגון 'אז ישיר משה', 'וידבר דוד, ולפי שלא על כולם נאמר לשון מעין זה, מחקה המשורר את הלשון ו'אז ישיר יהושע', 'ותשר חנה'. לשווא נחפש לשונות אלה במקרא. הם פרי עטו של המשורר על פי הפסוקים.

המבנה החוזר יש בו כדי להדגיש את הרעיון של החשיבות שיש לה לשירה בכל דור ודור. ועוד, במבנה זה הוא קושר את שירת הים, שירת הגאולה ממצרים, אל השירה של הגאולה לעתיד לבוא, שירת הגאולים. ומעניין כי השתמש השיר כאן בשירת הבאר כדי לציין את השירה לעתיד לבוא הנזכרת בישעיה יב, ושם קרא הנביא: 'וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה'.

השיר הוא בעל חן רב, והשמירה על המבנה הקבוע מוסיפה לו קו של עממיות ופשטות. ומתוך 'שובבות' לשונית ו'חופש השירה' הוא מעמיד צורה כמו 'הר תבורה', שאינה על פי הדקדוק, או שהוא מציין – לצורך החריזה – כי יהושע שר שירו על הר הגלבוע, או מוסיף בטור 18 – כי חנה שרה עם בעלה אלקנה, ובפסוק לא נאמר אלא 'ותתפלל חנה'. המשורר כאילו משלים את התמונה על פי השראתו שלו.

פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט