דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אנה אלך - עיון בפיוט

חביבה פדיה

16/11/2015

תקציר המאמר

ר' ישראל נג'ארה מוליך אותנו בשירו זה אל אחד הרגשות החזקים והנעלים ביותר של הנפש הדתית: רגש אהבת האל. קדושת האל ושגב האל מעוררים את הדחף לרוץ לקראתו ולברוח ממנו. באהבת האל ה"נורא" בה"א הידיעה, אין נחמה אלא בבריחה אליו - אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ. 
המשורר מהלל את האל על חווית נוכחותו הממלאת כל וחותם את השיר באמירה נפלאה - אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ - המשלימה בצורה מעגלית את הקביעה אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

קודם כל נברר לעצמנו שהבנו את התנועה הראשונית והבסיסית בשיר: תנועת הדיבור מאדם לאלוהים, וכי ברמה של הפשט, מעבר להשתלטות על מקורות כלשהם, אנו מרגישים ומבינים מהי האמירה העיקרית של השיר,  בתוך הדיבור המעריץ והמשבח הנמלץ והמפאר את האל, היכן היינו ממקמים את נקודת הכובד, או לחילופין על איזו שורה היינו מצביעים כמוקד האמירה בשיר; בלי ספק, ליבת השיר היא במשפט הקצר: "אברח ממך אליך".   

הבנה זו מספקת לנו את הממד החשוב לקביעת נושא השיר, שהלא משפט זה הוא תמצית של אחד הרגשות החזקים והנעלים ביותר של הנפש הדתית: רגש אהבת האל.

קדושת האל ושגב האל מעוררים את הדחף לרוץ לקראתו ולברוח ממנו. אפילו באהבה ארצית בשעה שהיא עזה מאוד יש משהו מן האיום. זהו אופיו של השגב. ובאהבת האל כ"נורא" בה"א הידיעה, אין נחמה אלא בבריחה אליו. 

אם כך האם אפשר יהיה לומר  ששיר זה נושאו הוא הבריחה מן האלוהי? האם השיר עוסק בבריחה הזאת, אפשרותה או אי אפשרותה? או שמא נגדיר את הנושא כאהבת האל? אהבה שמחה או אהבה מיוסרת?

אחרי שהגדרנו הגדרות חשובות אלה של: מי הדובר אל מי הוא פונה ומה הנושא העיקרי בשיר, ניגש לחיפוש במקורות ונראה מה יוסיפו להבנתנו.

 

ראשית לכל, בשירו זה של ר' ישראל נג'ארה מופיעים פסוקי מפתח ממזמור תהלים קל"ט

ננסה לקרוא אותו שוב לאחר שנסמן בו את פסוקי התהילים

 

אנא אלך / ר'  ישראל נג'ארה

 

אָנָא אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ            אָנָא מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח

אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ           וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

 

יָהּ כְּבוֹדְךָ עוֹלָם מָלֵא        אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פֶּלֶא

אִם לַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה           שָׁם אֶמְצָא אוֹרְךָ יִזְרַח

 

שַׁחַק לֹא יְכַלְכֶּלְךָ            וְאֶרֶץ לֹא תְכִילֶךָ

מִי יְמַלֵּל רֹב גָּדְלְךָ          לוּ פִיו כַּיָּם בְּקוֹל יִצְרַח

 

רְקִיעֵי רוּם הֵם כִּסְאֲךָ      וְאֶרֶץ הֲדוֹם רַגְלֶךָ

גָּדוֹל שִׁמְךָ וְהֵן לְךָ            צָפוֹן דָּרוֹם מַעֲרַב מִזְרָח

 

אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אוֹרְךָ     אַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ

אַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ   תִּקָּחֵנִי בְּלִי טֹרַח

 

לָכֵן אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ      וּבְחֶמְלָתָךְ אָבוֹא בֵיתָךְ

וְאֶקַּח מָגֵן תּוֹרָתָךְ            תּוֹרֵנִי דֶּרֶךְ וָאֹרַח

 

כשאנו משווים את מזמורו של ר' ישראל נג'ארה למזמור תהלים הרי עלינו להיות ערים לשאלה לא רק מה לקח ממנו אלא גם מה לא לקח, במיוחד כשהקירבה היא כל כך צמודה.

 

מזמור  התהילים המיוחד הזה מדבר על הכוליות, על המלאות האלוהית במרחב ובזמן. זהו ממד בו האל חורג מכל מה שמציאותי ונתפס בכלי שכלו של האדם, על כן המשורר אומר: "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה".

מתחושת הווית האל או מהתגלותו בכל המרחבים והמישורים האפשריים בחלל ( שמים שאול ים ) ובזמן (יום לילה עבר הווה עתיד), בטרום הווית האדם (= "כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי" "גלמי ראו עיניך"), המשורר יוצא ושר, יוצא ומהלל ומשבח ומתוכה הוא מרגיש את קרבת האל (=הקיצותי עודי עמך), ממנה נגזרת הכרת התודה שלו לאל ותחושתו שאלהים יודע אותו (=אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד), וממנה עולה התקווה שאלהים יידע אותו גם ברמה נוספת, לא רק ברמה של ראייה גרידא, אלא במובן של התכוונות והשגחה פרטית, שהאל ידע אותו ברמה של השגחה אשר תנחה את האדם ב"דרך עולם".

 

במזמור זה האדם מבטא מלכתחילה את אי האפשרות לברוח ואת אי הרצון לברוח. הוא מראש רוצה לבטא את ההכרה באל היודע כל ואת התקווה והתפילה שהאל יידע אותו וינחה אותו בחסד.

 

והנה למזמור זה מקבילה חשובה מאוד בספר יונה. זהו סיפור גדול. הסיפור  בה"א הידיעה של בריחה מאלהים.

 

אין במזמורו של ר' ישראל נג'ארה איזכורים לספר יונה אולם ספר יונה מתקשר עם מזמור תהילים ושלושתם יחד עוסקים בבריחה מן האל. נשווה את תהילים ליונה ואחר נשוב אל פיוטנו.

 

כדי להבין את בריחתו של יונה אנו צריכים לזכור מדוע הוא ברח: " ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני: ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה" (פרק א א-ג).

 

אנו רק יכולים לנחש כי יונה התנגד לשליחותו. כי בתשובה על הנבואה שהוטלה עליו שהיתה מן הסתם נבואה קשה, "קרא עליה" עשוי לשמש במשמע קינה. יונה אינו עונה. הוא אינו מדבר לאלהים. תשובתו היא בריחה. הוא הולך לנמל יפו ועוזב את הארץ לכיוון ההפוך, כיוון ארצות הדרום.

 

ההתחמקות שלו היא התחמקות במקום. מה הבריחה שבכך? האם יונה חשב שאלהים הוא אלוה של ארץ ישראל או שאינו שולט בים? כנראה שלא, כי יותר מאוחר כשיש סער בים והמלחים תוהים על קנקנו של יונה הוא אומר להם: "את ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה" (שם, ט),  "שאוני והטלוני אל הים וישתק הים מעליכם כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (שם, יב).

 

אם כך יש להבין שהבריחה היא עצם ההתנגדות למילוי השליחות. הוא רק מסמן לאלהים: אמרת לי ללכת לנינוה שבצפון ואני הולך לתרשיש שבדרום. אני בכיוון אחר, תרתי משמע. בלשון מדוברת יומיומית היינו אומרים הוא מבטא "ראש קטן" "לא מסתדר לי בכיוון" או אולי חריף יותר, אולי הוא ממש מתריס: אני עושה ההיפך.

 

אבל האם אדם שהיתה לו התגלות יכול לסרב להתגלות? נביא, מהותו הוא הנבואה. האם הוא יכול לסרב לה? חז"ל סברו ש"נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה".

 

כאשר אלהים מדבר אל יונה באמצעות הים – זו עצמה התגלות נוספת של האל. הוא מתגלה על הים, על מצע הבריחה של יונה.

 

לא בכדי יונה נרדם בירכתי האוניה התרדמה מבטאת את הסירוב לשליחות, את חוסר המעורבות אבל יש מצבים שאי אפשר לא להתערב, כך למשל כשהאוניה טובעת, שאי אפשר לוותר אפילו על קולו של היחיד לזעקה ולתפילה כך סובר רב החובל, האיש שברמה האליגורית של הסיפור   מיצג תודעה ערה בהיותו מנהיג האוניה: "ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: מה לך נרדם?! קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד."

 

אפשר כמובן ברמה האליגורית להרחיק לכת עוד יותר לכת ולראות את כל המשתתפים בדרמה הזאת ככוחות פנימיים וחצוניים של יונה:

כך אפשר להציע את הקריאה הבאה:

יונה = הנשמה

רב החובל = התודעה

 המלחים = המידות והיצרים השונים

האוניה = הגוף

הים = החיים ותהפוכות הגורל

תרשיש = מוקד "אי המעורבות" וההתעלמות מהרוע

נינוה = מוקד של רוע עליו צריך להתריע אותו צריך לשלול

הנבואה ההתגלות והשליחות היא התפקיד האישי שהוטל על כל אדם בחייו וגם אדם שאינו דתי או  מאמין חש לעיתים קרובות כי יש לו "מסר", או יש לו עשייה כלשהי המבטאת את מהותו, וקיומה המלא מוציא את כוחותיו ורצונותיו אל הפועל עשייה שהוא מחוייב אליה ומגשימה אותו בצורה מלאה ביותר שהוא שואף אליה.

 

אם כך מהו הלוויתן? הלוויתן שחי בתוך הים ושהוא מהות טורפת ובולעת, הוא במקרה הזה משמש עבור יונה את אפשרות הלידה החדשה. הוא מקום גורלי: "וימן ה' ";לשון זימון. אקס- טריטויאלי כביכול למשחקי יונה בין תרשיש לנינוה, הוא מייצג את החזרה אל הכאוס, אל המצב הטרום-קיומי, הוא מספק ליונה אפשרות של חביון, כפי שהעובר צריך בבטן אימו לשם התהוותו הגשמית, שהיא קריטית להתהוותו הרוחנית.

 

יונה נולד מחדש בבטן הלוויתן. שם ההתגלות השניה החונכת אותו להיות אדם שאינו מסרב  לשליחותו, שם ההתגלות שלו שפרייה הוא דיבור והבנה, שם הוא שר את הקטע המקביל למזמור תהלים שבו עיינו.

 

יוצא שמזמור תהילים שבו עיינו לעיל הוא למעשה בתוך ספר יונה בעל מעמד של התגלות עמוקה של הכרה פולחת בדבר היותו של האל בכל: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְדֹוָד אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה", התפילה נולדת מהתגלות; אולם בניגוד  למזמור תהילים שם היתה זו הכרה שמלכתחילה, כאן התובנה הזו היא פרי של בריחה. יונה אכן ניסה לברוח והוא אכן הגיע עד השאול רק כדי להבין שבבל מקום שבו הוא נמצא, רחוק או קרוב מעצמו שלו ככל שיהיה, הוא עדיין באותה נקודת צפייה לפני אלהים. מתוך הלידה החדשה הזאת הוא מכיר תודה לפני האל שצר אותו מלכתחילה וצר אותו שוב בבטן הדג מגולם איש לאדם.

 

אם תעיינו במדרש המצוטט מאוצר מדרשים, המבוא בנספחים והמחולק לקטעים וממוספר על ידי, תוכלו להבחין ברגישות הרבה של המדרש למשמעויות סיפורו של יונה.

 

כך, לא בכדי יונה נלכד ב"מעי הדגה", המדרש לא זו בלבד שער להבדל בין "דג" בראשית הסיפור ל"דגה" בהמשכו, אלא גם מעבד ומהדק היטב את הצפיפות שבתוכה שרוי יונה, לחוץ בין עוברים רבים אחרים, מדגיש בכך גם את מצב עובריותו. השיחה בין הדג לדגה עשויה להידרש גם באופן ארכי טיפי אודות הממדים הזכרי והנקבי ברוח שהרים את יונה מחדש.

ה"לחץ" הסבל בא להוביל את יונה להתפלל, להבין. 

להתגלות שבאה עם היציאה לאחר החניכה שבמעי הדגה קורא המדרש התגלות שניה "נגלתה אליו רוח הקודש בשנית".

את ההכרה שאין בריחה מאלהים המדרש שם בפיו של יונה על ידי פסוקי התהילים שנמצאים בראשית המזמור (שאליו אין מקבילה ביונה): "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח" הלא  היא שורת הפתיחה של ר' ישראל נג'ארה.

ההכרה בשליחות היא ההבנה שתפקידו להתריע על הרעה ועל האסון והעונש אך עם זאת עליו לשמוח כשהוא מתבדה ולהתברך בנפשו כשטבעו של האדם מתהפך לטובה ולהודות לאל על שאחז בדרכי החנינה והחסד.

 

שליחותו של יונה כפי שהיא מתבררת מכל הספר

אילו תפקידו של יונה היה רק לבשר את הצפוי לבוא מראש - היה טעם להתעצבן על כך שהאסון שהוא מבשר על נינוה לא יתרחש, אך שליחותו אינה למסור "תרחישים" שחייבים להתרחש ועל ידי כך להוכיח שהוא נביא אמת או להוכיח שאלהים נוהג במידת הדין החמורה עם הרשעים.

תפקיד הנביא אינו תפקיד של מגיד עתידות. הוא שליח המביא את דבר האל בכדי לזעזע וליצור אפשרויות חדשות.

אם שליחותו היא להפוך לב אנשים מרע לטוב, אז גם אין לרגון על דרכי אלהים לסלוח, דהיינו להפוך את הגזרה לטובה. הפיכת הלב שקרתה לו הולידה אותו מחדש, הפכה לב אנשים, ובכך שליחותו נתמלאה למרות שנינוה לא נהפכה, ולא כפי שחשב בתחילה בקוצר דעתו הראשון, שרק אם נינוה אכן תתהפך הוא יהיה נביא אמת, או שאין מקום שהאל יהפוך את גזרתו. נהפוך הוא יש עומק בכך שההתהפכות הרוחנית כמוה כבריאה מנעה את ההפיכה הגשמית בחינת הרס.

 

עד כאן הרקע המרכזי לשירנו. עכשו נחזור אל ר' ישראל נג'ארה

 

ר' ישראל נג'ארה אינו מדבר על חוסר האפשרות לברוח כאופן של הלל שבח והכרה אודות מציאות האל בכל, אלא מדבר עליו גם כאופן של אהבה: "אברח ממך אליך" – זוהי אצלו כבר תשובה לשאלה לאן אפשר לברוח מאלהים ועליה הוא עונה: לאלהים.

קדמו בכך גם ר' יהודה הלוי.

 

הוא מתאר את האל המלא את הכל באמצעות הכבוד והאור.

 

"יה כבודך עולם מלא"

 

אפשר להיזכר כאן בקריאה ששמע ישעיה בחזונו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו."

 

כבודו של אלהים ממלא את העולם, אך מהו הכבוד, האם הוא מהות? האם הוא הרגשה?

 

אונקלוס תירגם: "זיו יקריה": הווה אומר:  זוהר אורו (של האל).

 

אלה הם אכן אחת התחושות ואחד הסמלים העיקריים של המקובלים והמיסטיקאים בכלל לתאור האלהים כאור עצום, האור העצום הזה הוא כאילו מחוץ לדברים הוא: קדוש, נשגב נפלא אבל הרושם שלו, ההקרנה שלו הם הכבוד המלא את כל העולם.

 

אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאכן ההכללה של מונחי האור והכבוד כאן היא אכן "טעונה" במישור המיסטי גם מתוך הגברת ממד האור ביחס למקורות שר' ישראל נג'ארה משתמש בהם.

 

"אסק שמים שם הינך" אומר פסוק תהלים ואילו ר' ישראל אומר "שם אורך" היסט זה מעניק לנו את כיוון ההבנה.

 

ועוד אומר הוא: "אם לשמים אעלה שם אמצא אורך יזרח"

 

וכן בבריחה מאלהים אל אלהים, בחינת ממנו אליו, הוא מכניס את דימוי הצל, ניגודו של האור: "ובצל ידך אגיל אפרח". אפשר לפרש שנוח לגדול בצל בחינת חסד ולא בחמה היוקדת בחינת דין שהרי נפשו של יונה העומד ברקע שירנו איוותה צל. אפשר גם לומר שהדבק והמאמין מוכן לקבל מהאל גם את הסתר פניו ואת היסורים ומתוכם הוא ישוב ויפרח.

 

על מה הוא מהלל את האל בשירו זה? פשוט, ליבו עולה על גדותיו מאהבה, הוא מהלל על חווית נוכחותו הממלאת כל. המודעות לכך משמעה מודעות לאפסות כלי ההלל: "לו פיו כים – בקול יצרח", כאן באופן מוזיקאלי מגיעה לשיא תכליתה החריזה בצליל "אח" המלווה את השיר: "אברח", "אפרח", "יזרח", "מזרח", "טורח" "אורח", צליל המשחזר אנחה של התלהבות שמחה ואהבה, צעקה גם של גילה וצריחה גם של אקסטאזה, והנה עכשו הוא ביטא זאת במפורש: "לו פיו כים יצרח".

זו נקודה שאפשר לדעתי לחוש היטב כיצד כתיבת הטקסט וביצוע הטקסט קשורים זה בזה, כאן נקרע צוהר להקשר הדתי שבחיים ולביצוע המלא: לממד האקסטטי מיסטי של שירת ר' ישראל נג'ארה שמקבילות לו במיסטיקה הסופית.

 

בנקודה זאת השיר מזכיר את אחד הביטויים הקדומים ביותר למלאות ולהתרחבות  האדם ברצותו להלל והוא הפיוט שכבר הפך לעצם מעצמיה של התפילה היהודית, נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו".

 

והוא חותם את השיר באמירה נפלאה המשלימה בצורה מעגלית את הקביעה: "אברח ממך אליך" ואומר: "אין לי מנוס בלתך" כלומר הבריחה שלי היא אתה, ואנו נשארים ללא תשובה: האם הבריחה שלי מאלהים היא לאלהים או אולי לפעמים גם הבריחה שלי מהעולם היא לאלהים.

 

אלהים הוא הבית, אלהים הוא הבריחה, אלהים הוא הדרך ואלהים הוא הכיוון כיצד ללכת בדרך:

 

"לכן אין לי מנוס בלתך ובחמלתך אבוא ביתך ואקח ממך תורתך תורני דרך ואורח"

 

תם אך לא נשלם השבח לאל בורא עולם