דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אמונים ערכו שבח

יוסף עוזר

16/11/2015

תקציר המאמר

המשורר יוסף עוזר מעלה זכרונות מבית אבא, תוהה על משמעות הקיום, ועומד על משמעותה של השירה בכלל ועל השירה בפסח, שירת בני החורין.

לתקציר המלא

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

 

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח     לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח            פֶּסַח הוּא לה'

בשיאו של ליל הסדר הושר בביתנו הפיוט 'אמונים ערכו שבח'. אבא, שכתב הרבה שירי ילדים לבני המשפחה והיה רגיש למוסיקה, היה מפליג בעיניו למחוזות שידענו שהם מאיתנו והלאה - מחוזות זכרונותיו למן העלייה לארץ ישראל ועד היותנו חקלאים במושב ברק (הוא שר אותו בלחן המופיע באתר בביצועו של אריה עובדיה). שלב ליל הסדר הגיע להכנה לנטילת ידיים עת מברכים על המצה, וכולנו אחוזי התרגשות שהרי עוד מעט נאכל את החסה הטבולה במעט חרוסת.

החרוסת של יהודי עירק מיוחדת היא ושונה מכל מנהגי שאר העדות: אין היא עשויה מעיסה של פירות ככתוב בספרים אלא מדבש תמרים. דבש שניחוחו המשכר מילא את הבית עת זוקק על אש קטנה לאחר בישול התמרים על ידי אמא. החרוסת נקראה "סילן". את השם הזה אעניק לספר שירי הראשון שיצא ב"ספרית פועלים" ב1981. יהיו בו שירי חווית הישראליות שלי, ישראליות עניה שהסילן המעורב באגוזים היה לה כסמל הטיט, סמל השעבוד של עם שלא היה אדון לעצמו. "סילן טהור" קראתי לספר, ערב נטישת האוניברסיטה והכניסה לחיים של שמירת מצוות.

אבא שר:

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח    לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח 

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח          פֶּסַח הוּא לַה'

ואני ב"סילן טהור" עדיין מעין ישראלי אקזיסטנציאלי, מודע לסופיות הקיום אך עדיין רחוק מתחושת ההיענות לריבונו של עולם, אכתוב:

רק בשר

פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן

מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי.

מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –

שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ

צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה, גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –

צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה

נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל. לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא

נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ

אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי

כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ

עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה.

אֵד זְמַן

אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ

דְּבָרִים נִפְלָאִים:

אֵינִי רַק בָּשָׂר.

נכון, התפילה בשיר הזה היא משהו סרקסטי. היא דו שיח הברזל עם החמצן והחלודה כמענה. השיר הסווה את בקשתי אחר חמצן התפילה ואני הייתי חנוק. ראיתי את רקבון הפרי וחרדתי מהבאות. והנה מגיע החג שבמרכזו מונח הבשר כזכר לקרבן פסח. שירת ההלל מרוממת את המסובים. זוהי שירת האמונה בת אלפי שנים הקושרת את מסבי הסדר סביב שירת הבטחון בזהות היהודית. שירתו של אבא חודרת את הלב:

רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים     עַל יַד צִיר אֱמוּנִים

מִיַּד כָּל מְעַנִּים           הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי

מהו שמרומם את האדם מימי החול? האם האבסורד שקאמי דיבר עליו וטלטל אותי בימי הסטודנטיאליים העליזים, יש לו מענה?

אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד?!" כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו (פסחים קי"ח).

גם הבהמות ניזונות וגם האדם ניזון. מהו ההבדל בינינו? "בידינו לרומם את האכילה למדרגה רוחנית..." התחלתי לשמוע בפיוט דברים שלא נאמרו באקדמיה. היצירה האישית שלי כמשורר והקיום שלי הוטעמו בשפה יהודית מחודשת.

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים     שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים

עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים     אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי

ימי האביב של חג הפסח - עם ישראל התחיל לפרוח בראשית הזמנים האלה. בעונה הזו נוסד גם אחד הביטויים האדירים בשירה שירת הים.


מתוך הגדה של פסח תרפט וינה 1929, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

השירה שלאחר העלייה מן הים היא אחת היצירות הנהדרות המלוות אותנו במשך הדורות - עם שהיה מנותק מקיום רוחני, מציג שירה מורכבת ומפותחת בכל קנה מידה תקבולות, מצלולים, לשון נופל על לשון, דרמה ומתח פנימיים  באיזו סדנה התפתחה שירה זו שצומחת מפי מי שעד עכשיו היה הסטטוס שלהם "עם עבדים", לא משוררים?! 


מתוך 'ספר סוד השם', סלובקיה, 1823, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

רש"י יאמר לנו בשירת הים: "אז ישיר משה - אמר לו לבו שישיר וכן עשה". "אמר לו לבו שישיר"! השיר בא מהלב למשה. ואומר הרב רפאל שמשון הירש: מה גדול הדמיון ועם זאת מה גדול השוני בין פתיחה זו של שירת הים לבין דברי הפתיחה של שירת העמים: אצל בני ישראל - אשירה לה' מבטאת ענוה, לא גבורה ונצחון של בעלי העצמה אלא דבקות בבעל השירה עצמו ואילו אצל כל העמים נמצא "לנשק ולגבר אשיר" מילים בהם פותח ורגיליוס את שירתו אינאיס.


מתוך הגדה של פסח, טרייסטה, איטליה, 1864, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

בא הפסח לשיר שיר יהודי של בן חורין. הממלכה נופלת. עם העבדים יוצא לבשר לאנושות כולה שירה חדשה:

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם     מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם

יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם       כָּל צִבְאוֹת ה'

מביאור מרתק על פרק שירה ששמו "כנף רננים" נלמד שהמושג שיר משמעו האחד הוא עיגול. כך לפי בעל "כנף רננים", כל מילה ששורש האותיות ש,ר, כלול בה מגדירה את מהות הדבר - שררה: המצב בו בעליה מקיף את הסרים למרותו. תשורה: מגדירה את רגשות הנותן למקבל. השראה: מצבו של האדם המקבל רוח נשגבת. שיר: מקיף ומגדיר עניין הראוי להיכלל במילים בו הוא מבוטא. ישראל: מגדירים את יחסם כמי ששרים שיר לאל.

השירות הגדולות באות ברגע של קטסטרופה שירת הים, שירת דבורה, שירי דוד. במצב של התערערות ואימה קיומית, כשיש סכנה של אבדן, יש סכנה גם של אבדן אמונה. חורבן נפשי עלול לגרור לאובדן פיסי. בא השיר הישר שיש בו גם שררה פנימית על הישראליות האמיתית והוא מחדש את החיבור ומעיד כלפי שמים את השיר המתחבר לשיר והחוליות להיות רצף שלם   שיר שישירו בני ישראל ויאמרו לאמור אשירה לה'... 

הנה כך, השירה בפסח תהיה משיאי השירה היהודית. כמאמר הגמרא בפסחים (דף פה, ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כל אחד אכל כזית מהפסח אך ההלל הושר בחזקה, נדמה היה שהגגות עומדים לפקוע מעוצמת השירה .

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ     וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ

יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ     טוֹב לַחֲסוֹת בַּה'

את הפיוט אני שר עם ילדי. האינטרפרטציה לפיוט צומחת מההתחברות בין זמן עבר לזמן עתיד, שמעניקה להווה את משמעותו. המוסיקה היא זו שחתרה מעבר למאורעות וזמנים והניעה את משפחותינו מארצות ותרבויות עד לעת הזו. את האפיקומן נסיים כרגיל לפני חצות. הטעם בפה ימתין כשעה ואולי לא ימוג ויתחלף לשירה פתאומית של עלות השחר אולי גם נשמע את מי שאנו מתאוים לשומעו: מנהיג ראוי לשררה ושירה ויהיה גם לנו לב שיאמר לנו שנשיר.

יוסף עוזר


מתוך הגדה של פסח, עיראק 1883, נכתב ועוטר ע"י משה יוסף אברהם, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 יוסף עוזר הוא משורר