דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אם כבנים אם כעבדים

שולמית רוזנברג קיציס

16/11/2015

תקציר המאמר

שולמית רוזנברג-קיציס כותבת על הבן העומד למשפט בפני אביו ועל העבד העומד למשפט בפני אדונו ובוחנת את יחסי אב-בן לעומת יחסי אדון-עבד כפי שהם באים לידי ביטוי בפיוט "הרת עולם".

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

שברים-תרועה... התקיעה האחרונה מהדהדת, ומתחיל זמזום מהוסס, חסר שקט, של המתפללים. קול השופר החריד, והשירה נכלמת, מגששת, אוספת חוטי קולות מהקהל. השורה הראשונה נשמעת כהמהום: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". ב"אִם כבנים" השירה נעשית מאוששת יותר. רסיסי הקולות נדבקים אלה לאלה. השברים ששבר השופר מתאחים לשירה חזקה ומתחננת, "אם כבנים אם כעבדים... רחמנו... איום, קדוש". 

באותה שירה מהוססת ומתגברת אנחנו מזמינים את הקב"ה לשני סוגי יחסים: יחסי אב-בן ויחסי אדון-עבד. אנחנו מבקשים "רחמנו כרחם אב על בנים", או לחלופין, שְפוֹט אותנו כ"עבדים". תמוה: האם לא היה עדיף לבקש מהקב"ה שיחמול עלינו כעל בנים, והַס מלהוסיף? מדוע בכלל מעלה הפייטן את האפשרות להשתית את המשפט על מישור יחסי אדון-עבד, יחסים המעוררים לרוב אסוציאציות של ניצול, השפלה, דיכוי והתעמרות? 

ייתכן כי יחסי אב-ילד אינם כה אידיליים כפי שנראה למתבונן במבט ראשון.

בנובלה "נפשו של ילד" מוביל אותנו הסופר הרמן הסה בנפתולי הרחמים שבין אב לבנו. המספר הבוגר מתאר חוויית ילדות החרותה בזיכרונו. יום בהיר אחד, בהיותו בן אחת-עשרה, נמשך כבכישוף לחדרו של אביו, לקודש הקודשים האסור. תחושת פשע מכווצת את קיבתו, וליבו אומר לו שדבר רע עתיד להתרחש. ואמנם, לאחר שהילד מחטט ומפשפש במדפים ובמגירות, נמצא הפיתוי-הפיתיון: זר של תאנים מיובשות ומסוכרות מונח באחת המגירות של אבא. הילד תולש מזר התאנים כאחוז דיבוק ותוחב לפיו ולכיסיו. מיד בתום המעשה הנמהר הוא נעשה מפוחד ומדוכדך, וכמו בסיפוריו של קפקא, מתחילה ההמתנה מורטת העצבים למשפט. 

מילאה את לבי משאלה אחת ויחידה, אשר לה השתוקקתי בלהט. לא חשבתי, לא איחלתי לעצמי ולא השתוקקתי לשום דבר אחר מאשר למשאלה שהסערה תפרוץ מהר ככל האפשר, שחקירת אבי תתקיים מיד, שאותו דבר איום ממנו פחדתי – יתגשם. רציתי שהפחד האיום מפני הבאות ייפסק סוף-סוף. מוכן הייתי לכל: גם אם יעניש אותי אבא קשות, גם אם יכה אותי ויכלא אותי! ולו גם ירעיב אותי ויקלל אותי, וידיחני מן הבית! ובלבד שיבוא הקץ לפחד ולמתח בו אני שרוי![1]

לאחר יממה מתישה של עינוי דין ונקיפות מצפון מתחיל הילד להירגע ולהתאושש. כשהוא משחק בחדרו ודעתו מוסחת מעניין הגניבה, מפתיע אותו אביו. הוא נכנס לחדר, וכמו קוסם יודע-כל מסיט את הספרים שעל המדף וחושף לעין השמש את מחבוא התאנים הגנובות. "בקול חרישי ומאופק" הוא מברר מאין הן. הילד, שאיננו נמצא עוד באותו הלך נפש נסער כביום אתמול, מתקפד בעקשנות וטוען שהתאנים קנויות. "בארשת פנים שקטה ומאופקת" מציע האב שילכו לביתו של בעל החנות כדי לוודא זאת. בהליכה טעונה של "וילכו שניהם יחדיו" הם צועדים במורד הרחוב. הילד מרגיש כמו "פושע המובל לבית הסוהר" וחש את עיניהם של העוברים והשבים נעוצות בו. על סף ביתו של בעל החנות הילד נשבר ומודה במעשיו.

לכל אורך הדרך, מקפיד המספר לציין, אבא נהג "ביושר ובהגינות". האב ריחם על ילדו ונמנע מלבייש אותו ברחוב, בפרהסיה. עם זאת, "לא יכולתי להודות לו עבור יחס הרחמים שהבליט כלפי באותו רגע". ו"אולי מוטב שיהיה לו לאדם אב גס רוח מאשר אב עדין וצודק"[2].

פעמים רבות אנו מוצאים אבות המתייחסים לילדיהם כאל "אני מורחב" שלהם. הם חשים, שהילד אינו אלא שלוחה שלהם, ענף שהתפצל מהגזע המרכזי ואשר אין לו קיום נפרד. כאשר הילד סורח, האב מתאכזב ומגיב כאילו הוא-גופו ביצע את המעשה המביש. האב בסיפור לא יכול לשאת את המחשבה שהוא, הגבר המהוגן והמכובד, יגנוב תאנים מתוקות, ולכן לא יכול לשאת את העובדה, כי ידו של בנו, ידו-שלו, היתה במעל.

"היום הרת עולם" נאמר אחרי תקיעת השופר, שנועדה להזכיר את עקדת יצחק. גם במקרה זה התייחס אברהם, האב הרם, אל בנו כאילו הוא זרוע שלו, עצמו ובשרו ממש. כשם שהיה אברהם מוכן למסור את גופו ונפשו שלו לאלוהיו, כך לא היסס למסור את בנו. ממקום זה צומחת תחושת העלבון והדיכוי שחווינו לעתים כילדים: כילד אין לך קיום אוטונומי, אלא כל-כולך שלוחה וגרורה של הוריך. המילה "רחמים" טומנת בחובה "רחם" ו"חמים", אך בהריון וברחמים יש אי-נפרדות, הכובלת את ידיו של הבן ועוקדת אותו. הבן הוא "כרעא דאבוה", התגלמות האב, וככזה הוא כורע תחת נטל ציפיות וחובות לא-לו שמטעין עליו האב.

כשהאב יושב לכיסא המשפט אתה יוצא פטור בלא כלום: כשם שאדם לא יכה את זרועו שהכאיבה לרגלו, כך לא יכה האב הרחום את בנו. אך כמו כלבלב הקשור ברצועה ועורג לדלג חופשי בכרי הדשא, כך מתייסר הבן בתשוקה ובבושה לבתק את חבל הטבור הקושרו אל האב.

לא כן הוא העבד. יחסי אדון-עבד מאופיינים בהפרדה חדה וברורה. בין השניים שוררים יחסי קניין הייררכיים ברורים. האדון מעביד את עבדו, והעבד עובד את אדונו. העבד שייך לאדון, אך השייכות היא בגוף בלבד. נוכח האפשרות שייאסר, התבטא הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס, שהיה בעצמו עבד בעברו: "בן אדם! מה אתה סח? האותי תאסור? את רגלי תאסור, כי לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זאוס עצמו"[3]. האדון יכול לאסור את העבד, לענות אותו, אך לא יוכל לחדור אל נפשו פנימה, הוא לא יוכל לשלוח פֹּארות שישתרגו בדמו.

עיני העבד תלויות באדון. כ"עיני עבדים אל יד אדוניהם" (תהלים קכג, ב). הוא קשוב למוצא פיו - לשבט או לחסד. אך דבר אחד ברור: בסופו של דבר המשפט יצא לאור, איום, קדוש. משפטו של הבן, לעומת זאת, מעולם לא מתבצע, ולכן לעולם לא מסתיים. המשפט חתום בבשרו. "ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם", אמר ירמיהו (כ, יז), אשר הפייטן האלמוני שאל ממנו את הביטוי. לא טוב היות תלוי ברחם-קבר של האב. האדון יביט אל עבדו, זכרו יעלה מלפניו ו"משפטו יצא כאור". הבן, לעומת זאת, הוא עבד עולם של האב. נכונו לו שנות חיים שבהן ייחל לעונש שלא מומש, יבקש את המשפט אשר לא התקיים.

  

 

מתוך הגדה של פסח, ונציה, 1609, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

שולמית רוזנברג קיציס היא יועצת חינוכית ומנחת קבוצות במכון שיטים



[1] הרמן הסה, "נפשו של ילד" בתוך: "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור", מגרמנית: ד"ר בצלאל וכסלר, הוצאת שוקן, 1978, עמ' 30-31.

[2] שם, עמ' 39.

[3] השיחות של אפיקטטוס. מיוונית: שלמה ויסמן. הוצאת י' מרכוס, תשל"ו, עמ' 5.