דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אל מתנשא לכל לראש

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

האקרוסטיכון של הפיוט 'אל מתנשא לכל לראש' הוא אקרוסטיכון אל"ף-בי"ת, ואין בו חתימת שם – דבר המקשה על זיהוי מחברו; למרות זאת, יש בין החוקרים המשייכים אותו לר' אלעזר בירבי קיליר, מגדולי הפייטנים בארץ ישראל במאות השישית-שביעית. בין אם פיוטנו משל הקילירי הוא ובין אם לאו, אין כנראה ספק בקדמותו הרבה. המאמר שלהלן דן בקצרה בנושא זה, ומוסיף על גביו הערות אחדות על אודות תבנית הפיוט, וכן על התפיסה המיוחדת של מצוות נתינת מחצית השקל העולה מתוכו.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

'אל מתנשא לכל לראש' הוא פיוט מסוג 'יוצר' לשבת פרשת שקלים במנהג יהודי אשכנז. יש בין החוקרים המשייכים אותו, לא בלי ספק, לר' אלעזר בירבי קיליר, מגדולי הפייטנים בתקופה הקלאסית של הפיוט, אשר חי בארץ ישראל במאות השישית-שביעית;[1] לזיהוי זה אין ראיות מוכיחות חד-משמעיות. עם זאת, תמימות דעים יש ביחס לקדמותו הרבה של פיוטנו, יהא מחברו אשר יהא. דברים אלה אמורים לא רק לגבי פיוטנו, אלא גם לגבי פיוטי ה'יוצר' המופיעים במחזורי אשכנז הקדומים בשלוש השבתות המיוחדות האחרות של תקופת אדר-ניסן – שבת פרשת 'זכור', שבת פרשת 'פרה', ושבת פרשת 'החודש'.[2]


מתוך 'מנהגים', גרמניה, 1692, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

גם כמה מחכמי ימי הביניים ראו את הפיוט כקדום; עדות מרתקת לכך עולה מתוך כמה ציטוטים שלו בספרות הפרשנית לתורה שנכתבה בתקופת 'בעלי התוספות' (חכמים שפעלו בצרפת ואשכנז במאות ה- 12-14, ואשר ידועים בעיקר בזכות מפעל פרשנותם לתלמוד הבבלי). כך למשל היה מי שביקש להוכיח מפיוטנו כי הקדוש ברוך הוא הראה למשה את צורת מחצית השקל: "זֶה אֵלִי נָם לַאֲבִי חוֹזֶה / וְהֶרְאָהוּ כְּמִין מַטְבֵּעַ אֵשׁ בַּמַּחֲזֶה / וְנָם הַכֹּל יִתְּנוּ כָּזֶה"; טור זה נסמך על מסורת מדרשית המופיעה במקורות חז"ליים ארץ-ישראליים, כדוגמת התלמוד הירושלמי (ראו הרחבה במדור פירוש הפיוט), והפרשן ביקש להצביע על סתירה בינו ובין מאמר חז"ל בברייתא בתלמוד הבבלי, אשר אינה כוללת את מחצית השקל בין הדברים שהראה הקב"ה למשה (מסכת מנחות, כט ע"א): "שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים".[3] זו אינה הדוגמא היחידה בספרות בעלי התוספות בה פיוט משמש כמקור להכרעה פרשנית, ומכל מקום יש בה כדי להעיד על ראיית פיוטנו כמקור קדום וסמכותי, היכול לשמש ראיה בדיון למדני.[4]

פיוטנו הוא פיוט מסוג 'יוצר', כלומר, פיוט שנועד לעטר בשיר את הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית – ברכת 'יוצר אור'. בתור שכזה, הוא חלק ממערכת פיוטית רחבה יותר הנקראת אף היא 'יוצר' (או 'מערכת יוצר'. ברבים: 'יוצרות'), שנועדה לעטר בשיר את מכלול הברכות שסביב קריאת שמע של שחרית. הוא בנוי בתבנית המכונה 'קִיקְלָר' (שם זה מקורו כנראה בשיבוש של מונח מעולם השירה היוונית-ביזנטית העתיקה); התבנית אופיינית לכמה מסוגי הפיוט הקדום, ועיקרה ארגון השיר בחטיבות משולשות של מחרוזות קצרות, העשויות כל אחת שלושה טורים קצרים. לאחר כל שלוש מחרוזות נקטע האקרוסטיכון – אשר במקרה שלנו הוא אל"ף-בי"ת – על ידי מחרוזת ביניים, משולשת אף היא.


מתוך מחזור וורמס, גרמניה, 1272, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

פיוטנו, כמתחייב מן השבת המיוחדת אשר את תפילתה נועד לעטר, עוסק בפרשת שקלים (שמות ל, יא-טז), תוך שימוש אינטנסיבי בפסוקים מן המקרא ובמדרשי חז"ל.[5] בפרשה זו מצווה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל, באמצעות משה רבינו, לתת מס של מחצית השקל בעת שהם נמנים, על מנת שלא ייענשו – פרשה ממנה נלמד האיסור למנות בני אדם באופן ישיר; אלא שלדידו של הפייטן, פעולת המנייה אינה בגדר פעולה 'טכנית' בלבד, שתכליתה להעניק לקדוש ברוך הוא ולעמו מידע על אודות מספר בני ישראל, כי אם מעשה המחייב את הקדוש ברוך הוא כביכול לרומם את עמו ולחזק את בחירתו בו: " אֵל מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ / בָּחַר בְּאֹם דַּלַּת רֹאשׁ / כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֹאשׁ // בִּיטָה וְאוֹתָהּ דְּרוֹשׁ / מִכֹּל אֹם לִפְרוֹשׁ / לְנַשְּׂאָהּ עַל כָּל רֹאשׁ // גּוֹעֲלָהּ תָּשִׁית לִמְנוֹד רֹאשׁ / וְהִיא תָּרִים רֹאשׁ / בְּכִסֵּא כָּבוֹד מֵרֹאשׁ // כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי / עַתָּה יַעֲבוֹר בְּרֹאשִׁי / וְיִדְרְשִׁי וִיבַקְשִׁי".



[3]  פירושי בעלי התוספות לתורה נאספו ופורסמו בידי יעקב גליס, במסגרת מפעל 'תוספות השלם' (ירושלים, תשנ"ג-תשנ"ה). פיוטנו מצוטט בפירוש לשמות כה, לא, וכן בפירוש לשמות ל, יג. והשוו עם פירוש התוספות על התלמוד הבבלי לסוגיה הנ"ל במסכת מנחות, כט ע"א, ד"ה 'שלושה דברים היו קשין לו למשה', המקשים את אותה קושיה תוך היסמכות ישירה על דברי התלמוד הירושלמי בנושא, ללא תיווכו של פיוטנו. ושמא ואולי יש בידינו עדות כלשהי גם על השימוש בפיוטנו כמקור ספרותי: הצירוף הנדיר 'אֲבִי חוֹזֶה' המשמש בו ככינוי למשה, מופיע גם בפיוט האשכנזי למוצאי שבת 'במוצאי יום מנוחה' לר' יעקב מלוניל, ומשמש שם ככינוי לירמיהו הנביא.