דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אל חי יפתח אוצרות שמים - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט 'אל חי יפתח אוצרות שמים', המשמש כחלק מ'תיקון הגשם' של קהילות הספרדים ועדות המזרח, מבקש מהקדוש ברוך הוא להוריד גשמים לארץ בזכות מעשיהם הטובים של אבות האומה, הנמנים בזה אחר זה במחרוזות השיר. אין זה פיוט הגשם היחיד הבנוי על עקרון זה; אלא שהשוואתו לפיוט דומה אחר – הפיוט 'זכור אב' הנאמר במסגרת 'תפילת הגשם' במנהג אשכנז – חושף את הייחוד שבתבניתו: החתימה בפנייה לקדוש ברוך הוא להעניק לארץ מגשמיו למענו עצמו. המאמר דן בעיבודים השונים ששני הפיוטים מעניקים לתבנית המשותפת, ומנסה להתחקות באמצעות מדרש חז"ל אחר הרקע הרעיוני העומד בבסיסם.

לתקציר המלא

סימן: אקרוסטיכון אל"ף-טי"ת בראשי המחרוזות. בנוסף, האות יו"ד פותחת את טור האזור שחותם את כל המחרוזות, וממילא חותמת את הפיוט כולו.

מבנה:     שיר סטרופי בתבנית 'שיר אזור' [=שיר הבנוי מחרוזות מחרוזות, ובו שתי מערכות חריזה: האחת משתנה ממחרוזת למחרוזת, והשנייה קבועה ומופיעה בסופי המחרוזות – בניגוד לשיר הקלאסי השומר על חרוז אחיד מתחילתו ועד סופו]. בראשית השיר מופיע 'מדריך' [= טורי פתיחה הקובעים את החרוז הקבוע שיחזור על עצמו בטורי ה'אזור' החותמים את המחרוזות].

משקל:    ארבע-חמש מילים בטור, 8-11 הברות.

חריזה:     אם נייצג את החרוז הקבוע – שבמקרה זה הוא מילה שלמה, המשקפת את נושאו של הפיוט: "מַיִם" – באות תי"ו, ואת החרוזים המשתנים ממחרוזת למחרוזת באותיות מתחלפות על סדר האל"ף-בי"ת, נקבל את סכימת החריזה הבאה: תת – אאא/תת – בבב/תת – גגג/תת, וכו'

.

 

הפיוט 'אל חי יפתח אוצרות שמים' משולב במסגרת 'תיקון הגשם' – תפילה הנאמרת לפני מוסף של שמיני-עצרת במנהג הספרדים ועדות המזרח, ומבשרת את החלפת מטבע הלשון בברכת 'מחיה המתים' שבתפילת העמידה מ"מוריד הטל" הנאמר בימות הקיץ, ל"משיב הרוח ומוריד הגשם" הנאמר בימות החורף. בחלק מן הסידורים יוחס הפיוט בטעות לר' שלמה אבן גבירול, כנראה בשל סמיכותו ב'תיקון הגשם' לפיוטו של רשב"ג 'שפעת רביבים'.[1]

כפיוטי גשם אחרים, פיוטנו משעין את בקשתו על זכות אבות: הפייטן הולך ומונה את אבות האומה מחרוזת אחר מחרוזת, תוך שהוא מדגיש את הקשר של כל אחד ואחד מהם למים; קשר זה מאפשר לו לכרוך את זכר צדקת האבות בעבר עם בקשת המים בהווה. כך למשל במחרוזת הראשונה הוא מבקש גשמים בזכות אברהם אבינו, שכיבד בהכנסת אורחים נדיבה את המלאכים שבאו לבקרו לאחר שנימול: "בְּצִדְקַת אַב הָמוֹן הֵכִין סְעוּדָה / וְאָמַר יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם / יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם". אולם כפי שצוין בדברי ההקדמה שבמדור 'על הפיוט', אין פייטננו מסתפק בזכות אבות, אלא מפציר במחרוזת האחרונה מן הקדוש ברוך הוא להמטיר גשם על הארץ למענו עצמו; כך הופך הפיוט את התפיסה המקובלת על פיה: המים אינם רק מתת אלוהים לבני האדם, כי אם 'צורך גבוה', חפצו ורצונו של האל.

יש מקום לסברה, כי מהפך זה הוא תוצאה של דיאלוג מודע שיש בפיוטנו עם פיוטי גשם אחרים; נשווה אותו לדוגמא עם מחרוזות הפתיחה של אחד הפיוטים המשולבים ב'תפילת גשם' במנהג עדות אשכנז – 'זכור אב':[2]

 

זְכֹר אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כְּמַיִם                  בֵּרַכְתּוֹ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

גְּנַנְתּוֹ וְהִצַּלְתּוֹ מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם                     דְּרַשְׁתּוֹ בְּזָרְעוֹ עַל כָּל מַיִם

בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכֹר הַנּוֹלָד בִּבְשׂוֹרַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם    וְשַׂחְתָּ לְהוֹרוֹ לְשָׁחְטוֹ לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם

זִהֵר גַּם הוּא לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם               חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מַיִם

בְּצִדְקוֹ חֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

פיוט אשכנזי זה קרוב לפיוטנו לא רק בשיבוצים המקראיים הדומים ("יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם", "וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרוֹת הַמַּיִם"-"חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מַיִם", ועוד), אלא גם בתבניתו הכוללת – שאף הוא הולך ומזכיר את אבות האומה מחרוזת אחר מחרוזת, מדגיש את הקשר שלהם למים, ומבקש בזכותם גשם; התבנית המשותפת חושפת את דבר קיומה של מעין סוגה פנימית בין פיוטי הגשם.

אמנם, כיון שאין אנו יודעים אימתי ועל ידי מי נתחבר כל אחד מן הפיוטים שלפנינו, קשה לקבוע באופן מדויק את טיב הזיקה ביניהם. מכל מקום ההבדלים ביניהם – הבדלים המתחדדים דווקא על רקע הקרבה שתוארה לעיל – עומדים כשלעצמם: אם נערוך את שתי רשימות ה'דמויות' הנזכרות בכל אחד מהם זו מול זו, נקבל את הטבלה הבאה:

 

'אל חי יפתח'

'זכור אב'

אברהם

יצחק

יעקב

משה

אהרן

דוד

אלישע

הקדוש ברוך הוא

אברהם

יצחק

יעקב

משה

אהרן

 

 

י"ב השבטים

 

כפי שניתן לראות, חמש הדמויות הראשונות זהות לגמרי בשני הפיוטים. אחריהן עובר הפייטן של 'זכור אב' למחרוזת החותמת, ומבקש גשם בזכות שנים-עשר השבטים. אולם בניגוד לדמויות האחרות, אין מדובר שוב רק בזכרון זכות כלשהי מן העבר, אלא גם בבקשה אקטואלית מאוד מבחינתו של הדובר: "תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם / תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם". במילים אחרות, הפייטן מבקש גשם לא רק בשל זכות אבות (שנים-עשר השבטים ה'היסטוריים'), אלא גם בשל צורכי בנים (ישראל שבזמן הזה).

לעומת זאת, פיוטנו אמנם אינו מקדיש מחרוזת נפרדת לישראל, אך אין פירוש הדבר שהוא מתעלם מצרתם בזמן הזה, ומסתפק רק באזכור זכות אבותם; שכן הבקשה על ההווה ארוגה בשיר בינות לטורים כמעט בכל מחרוזת. כך למשל אנו קוראים במחרוזת השלישית המוקדשת בעיקרה ליעקב ('אִישׁ תָּם'): "דְּלֵה עַמְּךָ מִמְּהוּמָה וְהַצֵּל / וְרוּחַ קָדְשְׁךָ עָלָיו הַאֲצֵל / בְּצִדְקַת אִישׁ תָּם מַקְלוֹת פִּצֵּל...".[3]

ומכאן נראה, ש'פיזור' הבקשה על ישראל שבזמן הזה לאורך הפיוט כולו, יחד עם הרצון לסיים את הפיוט ב'דמות' חשובה במיוחד, לתפארת החתימה, 'אִפשרה' לפייטננו כביכול להעמיד במוקד המחרוזת האחרונה את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: "לְמַעַן מוֹצִיא / מֵחַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם / יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם".

להשלמת התמונה ראוי לציין כי יתכן שמהלך זה נרמז בפיוט כבר מראשיתו. הטור הראשון ב'מדריך' [=טורי הפתיחה הקובעים את החרוז בשיר המעין-אזורי] של הפיוט – "אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם" – מיוסד על לשון התורה בספר דברים (כח, יב): "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ". פסוק זה זכה לדרשה נפוצה מאוד בספרות חז"ל, העומדת על ייחודו של הגשם בין שאר המתנות הטובות שמעניק הקדוש ברוך הוא לברואיו (בבלי תענית, ב ע"א, ועוד): "אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה [=יולדת], ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים – דכתיב: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו' (דברים כח, יב)...". דרשת רבי יוחנן, בהצמידה את 'מפתח הגשמים' למפתח הלידה ותחיית המתים, מכירה בַּפליאה שבהורדת הגשם; פליאה זו, מתוך שהיא נשענת על לשון הפסוק, מזהה את הקִרבה המיוחדת שיש לקדוש ברוך הוא בכל הנוגע להורדת גשמים – פעולה שמפתחותיה מונחים בידיו, ולא נמסרו למלאך או לשליח אחר. בהתבוננות זו יש כדי לאזן במקצת את התפיסה הרגילה הרואה בהורדת גשמים ביטוי מובהק לשכר ועונש, כפי שהיא מנוסחת השכם והערב בקריאת שמע (דברים יא, יג-יג): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ"; נקודת המוצא של שני הפיוטים ביניהם השוונו לעיל נשענת על תפיסה זו, והיא מניחה שישראל בזמן הזה אינם שומעים כראוי אל מצוות ה', וממילא אין להם אלא להשליך יהבם על זכות אבותיהם; אלא שמחבר 'אל חי יפתח אוצרות שמים' מוסיף לזה נדבך נוסף, בהזכירו לקדוש ברוך הוא – בסוף הפיוט, אך גם בתחילתו – כי השימוש ב'מפתח' שבידו תלוי לא רק בישראל, אלא גם בו עצמו.



[1]  על פי המפתח של ישראל דווידסון, אוצר השירה והפיוט, א-3642. על הסיבות להתהוותה של תפילת הגשם בכלל ראו אצל עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 196-198.

[2]  'זכור אב' הוא פיוט ממוצא אירופי כנראה, אשר שובץ בתוך תפילת הגשם 'אף ברי' שחיבר ר' אלעזר בירבי קליר (ארץ ישראל, המאה השישית-שביעית), ואשר משמשת עד ימינו במנהג קהילות אשכנז. במקורו הופיע 'זכור אב' בעיקר במנהג פולין, ובימינו הוא מודפס ברוב הסידורים והמחזורים האשכנזיים. כך על פי דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה – לפי מנהג בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תשמ"א, עמ' 429-430, ובמבוא – עמ' לז-לח.

[3]  ראויה לציון מיוחד העובדה שאף הבקשה הכללית על ישראל, שעניינה פדות והצלה מן הצרים, נוצקה במטבע לשון הקשורה לשדה הסמנטי ולעולם האסוציאציות של תחום המים – "דְּלֵה".