דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אל אליהו - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

בניגוד לשירה מודרנית ה'משחקת' פעמים רבות על הפער והמתח שבין תחביר השיר ובין חלוקתו לשורות, בשירת הקודש העברית שכיחה יותר (אם כי לא בלעדית) הנאמנות לעקרונות הצורניים הרואים בטור (ה'שורה' בלשון ימינו), או במחרוזת (ה'בית' בלשון ימינו; בשירה הקדם-מודרנית יש למונח זה משמעות אחרת) את יחידת השיר הבסיסית השלמה והמגובשת. אך הנה, בפיוט למוצאי שבת של ר' אברהם אבן-עזרא, 'אל אליהו', מתגלה מהלך תחבירי אחר, בו חלוקת השיר למשפטים ולהיגדים מערערת ללא הרף על חלוקתו לטורים ולמחרוזות, כך שפירוש הטור הבודד מתעדכן כביכול עם המעבר לטור שאחריו, ולעיתים אף למחרוזת שאחריו. המאמר שלהלן עומד על תופעה זו ומציע דרך התבוננו

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

סימן:     אברהם.

מבנה:   שיר סטרופי מעין-אזורי [=שיר העשוי מחרוזות מחרוזות ('בתים', בלשון ימינו), המשלבות חריזה משתנה ממחרוזת למחרוזת בצד חריזה קבועה בחתימת כל המחרוזות].

משקל: משקל הברתי-פונטי [=משקל שאינו מבחין בין יחידות הגייה ארוכות וקצרות, ורואה תנועות שווא וחטף כתנועות רגילות לכל דבר]. מספר ההברות בכל צלע משתנה בין עיקר המחרוזת לסופה: בכל אחת משלוש הצלעות הראשונות של כל מחרוזות – 5 הברות. בצלע הרביעית החותמת כל מחרוזת בחרוז הקבוע (הצלע ה'מעין-אזורית') – 6 הברות.

חריזה: כפיוט 'מעין-אזורי', בפיוטנו מערכת חריזה כפולה: חריזה אחת משתנה ממחרוזת למחרוזת ('-אֵלִיָּהוּ'; '-בוֹ'; '-אוֹת'; '-וֹשׁ'; '-אוֹת'; '-אֵל'. יושם אל לב כי חריזת המחרוזת השלישית והחמישית זהה), וחריזה קבועה השוזרת את סופי כל המחרוזות ('-נָא'/'-נָה'. שתי הצורות נשמעות לאוזן אותו הדבר, ולכן הכתיב השונה אינו מערער את החריזה). סימונה המקובל של צורת חריזה זו הוא: אאאת-בבבת-גגגת-דדדת-גגגת-הההת.

 

'אל אליהו' הוא פיוט למוצאי שבת המושר בפי הקהילות הספרדיות בלחנים שונים. כפיוטים רבים המיועדים להבדלה ולמוצאי שבת, אף הוא מעמיד במרכזו את אליהו, שבואו המיוחל מגלם את כיסופי הגאולה והישועה ההולמים את שעות הדמדומים שבין השבת לשבוע שאחריה.[1] אולם אליהו אינו הגיבור ה'בלעדי' של השיר: לצידו עומד המשיח, שדמותו היא בבחינת 'נוכח-נפקד' בפיוט, שכן אין הוא מוזכר במפורש, אך רמזים רבים מוליכים אליו; לצידו עומד גם הפייטן עצמו – אברהם – המתגלה בשמו באקרוסטיכון ובטור החותם את השיר, והוא ככל הנראה ר' אברהם אבן-עזרא, מגדולי פייטני ספרד (המאות ה- 11-12).[2]

בפיוטנו מתקיימת תופעה צורנית מעניינת, המוכרת מאד אמנם לקוראי שירה מודרנית, אך שכיחה פחות בשירת הקודש המסורתית:[3] תחביר המשפטים בפיוט לעיתים אינו חופף את החלוקה לטורים (ואף לצלעות), המיוסדת בעיקרה על החריזה והמשקל. תופעה זו מכונה במחקר 'פסיחה': הפייטן 'פוסח' ו'גולש' בלשונו מטור לטור, מותיר טורים אחדים כך שנראה כי העיקר בהם חסר – והנה עיקר זה מופיע בטור הבא.[4]

נדגים תחילה תופעה זו כפי שהיא באה לידי ביטוי במחרוזת החמישית:

מָתַי תַּרְאֶה אוֹת          יֶשַׁע אֵל קוֹרְאוֹת

לָךְ וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת          קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה

המילים המודגשות מבליטות את התחביר המורכב של המחרוזת (וכן בהמשך): הצלע "מָתַי תַּרְאֶה אוֹת" יכולה אמנם לעמוד כשלעצמה, והיא בגדר משפט שלם; אך התוספת "יֶשַׁע" כמו מפרשת אותה מחדש, ומדייקת בבקשת האות – שיהא האות אות ישועה דווקא. בדומה לכך, גם סיומו של הטור מתפרש בעיקר בטור הבא, על ידי צירוף המילים "קוֹרְאוֹת" ו"לָךְ" – הראשונה מופיעה בטור השנייה של המחרוזת, והשנייה בשלישית. אף הצירוף "לָךְ וּלְךָ", הפונה לאל תחילה בלשון נקבה, ולאחר מכן בלשון זכר, מסמן באופן מפתיע מעט מעבר מיחידה תחבירית אחת ("קוֹרְאוֹת לָךְ"), ליחידה תחבירית שנייה ("וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן"). לשם המחשה בלבד, לו היינו משוחררים מכבלי המשקל והחריזה, ועורכים את טורי השיר בהתאם לתחביר, הייתה מחרוזת זו יכולה להיראות בערך כך:

מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֵל

קוֹרְאוֹת לָךְ

וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן

וַתִּבְכֶּנָה

במחרוזת זו קשה להצביע על פשר מסוים לתופעה, ואפשר שהיא בגדר קישוט צורני בלבד; אולם במקומות אחרים בפיוטנו עשויה להיות לה משמעות רטורית ואפילו פרשנית ניכרת. נבחן לדוגמא את המחרוזת השלישית:

רַב מַחְלִי בִּרְאוֹת          כַּחְשִׁי וּמְשַׂנְאוֹת

יָפוֹת וּבְרִיאוֹת          בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה

המילה "וּמְשַׂנְאוֹת" יכולה לכאורה להצטרף לטור שאותו היא חותמת: מחלתו של הדובר מתגברת כאשר הוא רואה את רזונו, וכאשר הוא רואה את אויביו השונאים אותו; אולם הציור שבטור מושלם, בהשהיה כלשהי, וודאי בהפתעה, דווקא בטור הבא – "יָפוֹת וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה", המתאר את אותן 'מְשַׂנְאוֹת'. או אז יודעים אנו כי מחלת הדובר מתגברת דווקא אל מול הפער בין רזונו שלו, לדשנותם של אויביו; ומלבד זאת, השהיה תחבירית זו מסמנת ביתר בהירות את העובדה שהטור השני לקוח מפסוק מקראי - "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, א-ג). מקורו המקראי של הטור מעשיר את הציור השלם שבמחרוזת, מעניק לו ממדי עומק ורוחב, ואולי כבר מגלם בתוכו את התקווה לגאולה – שכן חלומו של פרעה מסתיים כידוע באכילת הפרות השמנות בידי הפרות הרזות: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה" (שם, ד).

באופן מיוחד ניכרת התופעה במחרוזות הפתיחה והחתימה של הפיוט. נפתח במחרוזת הפתיחה (על פי הנוסח המושר. וראו בהערות השוליים):

אֵל אֵלִיָּהוּ          אֵל אֵלִיָּהוּ

בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ          הַנָּבִיא הָבֵא נָא

מי הוא זה שאת הבאתו מבקש הדובר? חלוקת הטור לצלעותיו מאפשרת להציע כי הדובר מייחל להבאת "הַנָּבִיא", הוא אליהו בעצמו; היא מבליטה את 'תפארת הפתיחה' המושגת בשירנו על ידי חריזת שלוש צלעותיה הראשונות של מחרוזת הפתיחה במילה שלמה זהה – "אֵלִיָּהוּ", ובנוסף מדגישה את הקישוט הסגנוני שמושג במצלול, באמצעות לשון-נופל-על-לשון – "הַנָּבִיא הָבֵא נָא". אולם בה בעת קריאה זו מעוררת קושי כלשהו, שכן הבקשה להביא את אליהו עצמו בזכותו שלו, נראית מעט משונה, ואחרי הכל אף הצירוף "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא" הוא צירוף 'סגור' למדי, וקשה לפרקו לרכיבים שונים. מתוך כך עולה אפשרות קריאה אחרת בפיוט, לפיה מושא תשוקתו של הדובר אינו מופיע כלל במחרוזת; רק המחרוזת הבאה תבאר – בלשון שרב בה אמנם הנסתר על הנגלה – כי המשיח הוא זה אשר לבואו מייחל הדובר, בהתאם למסורת הרואה את אליהו כמבשרו של המשיח (וראו בהרחבה במדור פירוש הפיוט).[5]

באופן דומה למדי ערוכה גם המחרוזת האחרונה:

הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל          לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל

אָנָּא הָאֵל אֵל          אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא

מי הוא אותו "דַל" הנזכר בטור הראשון? אפשרות ראשונה ומסתברת מאוד היא כי ה"דַל" הוא ה"שׁוֹאֵל", כלומר – הדובר עצמו. אם כך הוא הדבר, הרי שהמחרוזת כולה מבטאת את בקשת הדובר להקרות לפניו את המלאך הגואל, הוא אליהו, ובכך חוזרת אל אחת מפרשנויות מחרוזת הפתיחה; אפשרות שנייה, המשוקעת בשיר ברמז (וראו בהרחבה במדור פירוש הפיוט), היא ש"דַל" אינו אלא המשיח, העני, שאליהו הוא מבשרו. אפשרות זו חוזרת אל הפרשנות השנייה שהצענו לעיל למחרוזת הפתיחה, ויש בה כדי להעניק פשר חדש לצירוף התחבירי – "הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל" – כרוצה לומר, המלאך הגואל לפני המשיח. אולם אפשרויות אלה אינן ממצות עדיין את הקשר בין מחרוזת זו למחרוזת הפתיחה של הפיוט; קשר זה מועצם מאוד בטור השני: "אָנָּא הָאֵל אֵל / אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא". מה תפקידה של המילה 'אֵל' בסוף הצלע הראשונה? האם זו חזרה מקוטעת על הפנייה לאלוהים – "אָנָּא הָאֵל אֵל" – בחפיפה מלאה לאורך הצלע? האם זו מילת פתיחה לצלע הבאה – "אֵל אַבְרָהָם" – במשמע של 'לפני אברהם'? ואולי זו מילת פתיחה לצלע הבאה, אך במשמע של 'אלוהי אברהם'? האפשרות האחרונה נתמכת הן על ידי מקורו המקראי של הטור בתפילת עבדו של אברהם אבינו, היוצא לחפש אישה ליצחק בנו (בראשית כד, יב) – "וַיֹּאמַר [=העבד] ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם", והן על ידי ההקבלה למחרוזת הפתיחה, בה תואר הקדוש ברוך הוא פעמיים כ"אֵל אֵלִיָּהוּ".[6]

נדמה, כי יותר משיש להכריע בין האפשרויות הפרשניות השונות, יש לקבל את כולן כאחת; תחבירו המשוכלל, המטעה לפרקים של פיוטנו, מעניק לו עושר פרשני השמור לבעליו לטובתו. הפענוח המושהה של תיאורי השיר וציוריו מאפשר לטעום בו טעמים רבים, ומדגים יפה את מקומו של הארגון התחבירי של השיר ככלי מרכזי ורב-פנים בעיצוב הפיוט.