דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אל אדון - אמנות השיר

יהושע גרנט

16/11/2015

תקציר המאמר

כיצד  מנסח מחדש 'אל אדון' את ענייניה המהותיים של פתיחת ברכת היוצר? מה הם המאפיינים הצורניים המעידים על קדמותו? האם ניתן לשער כיצד התגלגל לתפילת השבת אף שעניין השבת אינו נזכר בו כלל? על כך ועוד במאמר שלפנינו

לתקציר המלא

אל הפיוט: מלים, לחן וביצוע

תוכן:

שירה או פרוזה?

הפיוט הקדום הינו שירת קודש, 'שירה ליטורגית' בלעז: שירה שנתחברה לשם שילובה בתפילת הציבור הנאמרת בבית הכנסת, בלשון העברית כמובן. הוא היה אפוא עצם מעצמיה של 'העבודה שבפה', עבודת הקודש הנערכת בדיבור, היא התפילה. אך גרעינה העיקרי והקדום של התפילה בישראל איננו בגדר שירה, כידוע. לשון נוסחי הקבע של תפילת העמידה לסוגיה, ושל הברכות המקיפות את קריאת שמע, הינה לשון של פרוזה, אף כי פרוזה חגיגית, מהוקצעת ורבת רושם. הפיוט, לעומת זאת, נולד ברגע שבו נשתלה ביריעת הפרוזה של תפילת הקבע רקמה של שיר. הד מאלף לרגע שכזה, שהתרחש עוד בשחר ימיה של השירה הפייטנית, עומד לפנינו ב'אל אדון על כל המעשים' (דווידזון א. 3320), פיוט לכל דבר, אף כי  צנוע וקמאי בעיצובו, הנאמר במנהגי התפילה השונים במסגרת ברכת היוצר של יום השבת.

במה נבדלת שירה מפרוזה? עד לעת החדשה התאפיינה השירה בדרך כלל בקיצוב סדיר של היחידות המרכיבות אותה, שנתעצבו בדפוס קבוע מראש וניכר לעין, בניגוד לפרוזה שמשפטיה מתנהלים שלא על פי גבולות מוכתבים מעין אלה. אמנם טיבם של אותם גבולות, המגדירים את צביונו של הטור השירי, השתנה במהלך הדורות. ברוב הפיוטים המוכרים לנו מתקיים סימן מובהק, גלוי לעין ובעיקר לאוזן, המציין את סיומו של טור: החרוז, כלומר שוויון ההברות החותמות את טורי השיר. אך בראשית ימי הפיוט החריזה עדיין לא היתה נהוגה; ואכן טוריו של 'אל אדון' אינם נחרזים זה בזה ואין סימן חיצוני לסיומיהם. לעומת זאת סימן לתחילותיהם יש ויש. האקרוסטיכון האלפביתי מכתיב את אות הפתיחה של כל טור מטורי השיר וכן את מספרם: עשרים ושניים, כסך אותיות האלפבית העברי, טור לאות, מאל"ף ועד תי"ו. שיטה זו מוכרת לנו כבר מכמה פרקי שירה שבמקרא, בספרי תהילים, משלי ואיכה; אך בעוד בשירת המקרא היא מופיעה רק לעתים נדירות למדי, בפיוט הפכה לחוק מחייב כמעט לחלוטין. בסמוך לשעה שבה החלו הפייטנים לחרוז את פיוטיהם הם החלו גם לשלב את חתימת שמם באותיות האקרוסטיכון; ואולם 'אל אדון', כאמור, נוצר עוד לפני כן.               

 

המבנה והמקצב של 'אל אדון'

 טוריו של 'אל אדון' קצובים הם: בכל טור שתי 'הטעמות' – מילים או צירופי מילים קצרצרים - וכל טור מתפצל לשתי צלעיות שקולות זו לזו: 'אל אדון / על כל-המעשים // ברוך ומבורך / בפי כל-נשמה // גדלו וטובו / מלא עולם // דעת ותבונה / סובבים הודו...'. מקצב זוגי זה, ב'ווריאציות' שונות, טיפוסי לתקופה המוקדמת ביותר בתולדות הפיוט, המכונה 'הפיוט הקדם קלסי'.[1] 

הד למקצב הסימטרי הזה ניתן לגלות גם בניסוחו של השיר, שרבות בו ההקבלות בתוכן, בתחביר ולעתים גם בצליל בין יחידה שירית לרעותה. 'השתקפויות' אלה מצטיירות בין טור לטור, לרוב בתקבולת משורגת, בדגם 'א-ב-א-ב': 'אל אדון (- האל)/ על כל המעשים (-בריותיו) // ברוך ומבורך (-האל)  / בפי כל נשמה (-בריותיו)'; 'פאר וכבוד / נותנים לשמו // צהלה ורנה / לזכר מלכותו' (ועוד כיו"ב). אך לעתים ההקבלות ניכרות בין צלעית לשכנתה ('מלאים זיו / ומפיקים נוגה'; 'שמחים בצאתם / וששים בבואם'; ועוד כיו"ב) ובמקרים רבים הן מתגלות בתוך הצלעיות עצמן, בשעה שאלה מורכבות מצמדי מילים מקבילות ואף נרדפות ('ברוך | ומבורך'; 'חסד | ורחמים'; ועוד כיו"ב).[2]

 עושר ההקבלות התכניות הנפרש כאמור בטורי הפיוט, במסגרת התנגנותם הקצובה והסימטרית, עולה בקנה אחד עם התמונה הקוסמית ההרמונית המצטיירת בו: האל בורא היקום ובייחוד בורא המאורות, המשפיע מטובו המופלא על הבריות וזוכה על כן להיות משובח ומהולל על ידן, בייחוד על ידי הבריות השמימיות הסובבות את כסא הכבוד.

 

מהלך רעיוני – שלושה ממדים

יש לציין שלושה ממדים מובחנים המצטרפים לתמונה השלמה המצטיירת כפיוט. ראשית, האל מתואר בטורי הפתיחה כבורא היקום בכללותו בטובו הגדול, וכמי שמהולל, כנגד זה, על ידי כל הנברא ובייחוד על ידי כל חי ('כל המעשים... כל נשמה'). לתיאור אוניברסלי זה מוקדשים ארבעת הטורים הראשונים ('אל אדון... סובבים הודו').

אמנם הטור הרביעי, המתאר את מידות הדעת והתבונה כסובבות את הודו של האל (ולפי גרסאות מסוימות של הפיוט כסובבות את האל עצמו ['סובבים אותו']), מתקשר כבר אל החטיבה הבאה, המוקדשת דווקא לתיאור האל כשולט בפמלייתו השמימית, 'חיות הקודש', הסובבות את 'כסאו', הלא היא 'המרכבה'. לעולם המרכבה מוקדשים אפוא ארבעת הטורים הבאים ('המתגאה... מלא כבודו').

בטור התשיעי אנו עוברים לעניין אחר; עדיין במרומים, אך לא בקרב פמלייתו של האל, אלא בשמים הנראים לעינינו בכל יום ובהם גרמי השמים – המאורות. כאן מדובר בבריאת המאורות ה'מושלים' בעולם כולו – כנראה מתוך קביעת סדרי הזמנים על ידם – ומפיצים את אורם השופע ('מלאים זיו ומפיקים נוגה'). אך את כל פעולותיהם המופלאות הם מחוללים רק בתור מבצעי 'רצון קונם' – הוא האל שבראם; גם הם, כשאר כל הבריות, מהללים אותו בשיר ('פאר וכבוד... צהלה ורנה'). חטיבה מרכזית זו, המשתרעת על פני עשרה מטורי הפיוט ('טובים מאורות... צורת הלבנה'), מסתיימת באזכור נוסף של בריאת המאורות – תוך ציון מפורש של השמש ושל הלבנה.

שני הטורים החותמים את הפיוט ('שבח נותנים... וחיות הקודש') מאחדים בין שתי החטיבות המרכזיות שבפיוט -  זו המוקדשת לעולם המרכבה וזו המוקדשת למאורות -  בתיאור השירה לאל ('שבח... תפארת וגדולה') הבוקעת מפי כלל הבריות השמימיות, הן גרמי השמיים ('כל צבא מרום' – על פי הצירוף המקראי 'כל צבא השמים' [דברים ד, יט]) והן בני פמליתו של האל ('שרפים ואופנים וחיות הקודש').

 

דרכו של 'אל אדון' אל תפילת השבת והחג

בשלושת הממדים שזיהינו במהלכו הרעיוני של 'אל אדון' – האל כבורא הכל ומבורך בפי כל; האל ופמלייתו השמימית; האל כבורא המאורות – מתגלם ההקשר הליטורגי שלשמו נועד פיוט זה. 'אל אדון' נאמר, כנזכר לעיל, במסגרת ברכת יוצר של יום השבת. ברכת יוצר הינה הראשונה משתי הברכות המקדימות את קריאת שמע של שחרית. בניגוד לברכת 'אהבה רבה' (או 'אהבת עולם'), הבאה לאחריה, אשר עניינה באהבת ה' לעמו ישראל ובברית הייחודית שביניהם, עניינה של ברכה זו בהיבט האוניברסלי של האלוהות, בהיות ה' אדון הכל ו'בורא את הכל'. בנוסחאות הפרוזה של ברכת היוצר אנו אכן מוצאים הדגשה יתרה של זיקת הבריאה כולה אל האלהים, כגון בציטוט הפסוק 'מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית' (תהלים קד, כד) ובלשונות דוגמת 'המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים'; 'הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו: אין קדוש כה', הכל ירוממוך סלה, יוצר הכל'. טורי הפתיחה של 'אל אדון' מביעים כפי שראינו תפישה זו בדיוק.

הנושא המרכזי בפיוט, בריאת המאורות, הוא כמובן עיקר עניינה של ברכת 'יוצר אור', המגיבה לעליית השחר של היום החדש באזכור בריאתם הקדמונית של המאורות על ידי הקב"ה, הלא הוא  'יוצר אור ובורא חושך... יוצר המאורות', כלשון מטבעות הפתיחה והחיתום של הברכה. הנושא הנוסף העולה באמצע הפיוט ושב ונזכר בטורו החותם, פמלית היצורים השמיימיים המהללים את האל, מתקשר ישירות אל חטיבת הקדושה המשולבת בתוך ברכת היוצר ('קדושת היוצר') המתארת את עבודת הקודש השמימית שעורכים לפני הקב"ה 'האופנים וחיות הקודש'.

 נמצא אפוא שבדרכו השירית מנסח מחדש 'אל אדון' את ענייניה המהותיים של פתיחת ברכת היוצר. ייתכן מאוד שמלכתחילה נתחבר הפיוט הזה כ'יוצר' (או 'גוף יוצר'), כלומר כנוסח שירי שנועד לגשר בין פתיחת ברכת היוצר לבין קדושת היוצר, במקום פסקת נוסח הקבע המבצעת את המעבר הזה.[3]

אגב, הגיוני מאוד לשער כי הפיוט נועד מתחילה להיאמר בהזדמנות חגיגית, לנוכח עיצובו ההדור; אך בו גופו אין ראיה שנועד ליום השבת דווקא, שהרי עניין השבת איננו נזכר בו כלל. על כל פנים, במהלך הדורות נתחבב הפיוט הזה על קהילות מתפללים עד שהפך, לצד פסקאות נוספות, חלק מנוסחהּ המורחב הקבוע של ברכת היוצר הנאמרת ביום השבת. אומנם בכמה קהילות קדומות במרכז אירופה ובדרומה -  שכבר לא נהגו להחליף נוסחי קבע בפיוטים, אלא להוסיף את הפיוטים על נוסחי הקבע - נתפש בכל זאת 'אל אדון' (והקטעים הסמוכים לו) כ'יוצר' קדום ('יוצר דמתיבתא'), שאין לאומרו בשעה שנאמר פיוט 'יוצר' אחר.[4] בקהילות אחרות בימי הביניים נתחברו פיוטים על יסוד מילותיו של 'אל  אדון', שסגנונו רחוק מאוד מסגנונו של הפיוט באותה תקופה; אותם פיוטים היו כמובן מחורזים, והם 'הצמידו' לשם כך טורים חורזים לטוריו של הפיוט הקדום. כך לשון סיומו של אחד מפיוטים אלה, לדוגמא: שבח יתנו לו / להבות חילו // בצפון ודרום / כל צבא מרום // תפארת וגדולה / בקול רם, בהמולה // שרפים ואופני קודש / עם חיות הקודש'.[5]

תופעה נדירה זו מעידה על מידת השתגרותו של הפיוט הקדום שלפנינו בפי קהל המתפללים – והפייטנים שבתוכם – כבר בימי הביניים.

 

* הכותב הוא דוקטורנט ומרצה בחוג לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים



[1] ראה לעניין זה: ע' פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, ירושלים תשמ"ד, עמ' 18-19.

[2] ראה לעניין זה: י' יהלום, פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, תל אביב תש"ס, עמ' 143149. 

[3] ראה פליישר, היוצרות (הע' 1 לעיל), עמ' 47.

[4] ראה פליישר, היוצרות (הע' 1 לעיל), עמ' 623-624

[5] על הפיוטים מטיפוס זה ראה פליישר, היוצרות (הע' 1 לעיל), עמ' 625–626 והנזכר שם. טורי הסיום המובאים בפנים לקוחים מן הפיוט 'אל אדון / אמתו צנה וכדון'; ראה ח' בראדי, קונטרס הפיוטים הנלווה אל מחזור ויטרי (בתוך: מחזור ויטרי, מהדורת ש' איש הורוויץ), עמ' 6, 67.