דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אלוהי הדיבר החמישי

אריאל זינדר

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט אנכי שמי ה' מעמיד במרכזו את עשרת הדיברות. המשורר אריאל זינדר מנסה לבחון, באמצעות הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך", האם עשרת הדברות הן בחינה של דיבור חד-כיווני, של קבלת עול מלכות שמיים ע"י האדם ותו לא, או שאולי קיים קשר דו-כיווני - מן האל אל האדם ומן האדם אל האל.

לתקציר המלא

אלוהי הדיבר החמישי

 

אָנֹכִי שְׁמִי יְיָ   /  אֲשֶׁר נִגְלֵיתִי בְסִינַי - כך פותח הפיוט את גרסתו לעשרת הדברות, ונותר נאמן לרוח הדיבר הראשון: הקב"ה מכריז על שמו ועל עוצמתו. המילים מעוררות התפעלות ואימה, וסוללות את הדרך לקבלה שלמה של תשעת הצווים שיבואו. אך האם עשרת הדברות מציעים לנו רק קבלת עול מלכות שמיים וידיעה נרעדת של שמו, או שטמון בהם גם רמז לאהבתו? האם לפנינו דיבור חד-כיווני, מן הגבורה אלינו, או שישנה דרך בה אנו גם לוקחים חלק באותו קוד מוסרי ודתי? תשובות לשאלות אלה מצויות במדרש נפלא שקשור גם לפיוט שלפנינו. וזו לשון מדרש במדבר רבה, פרשה ח':

 

אמר רבי פנחס: [...] בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, ואמר "אנכי ה' אלהיך", אמרו מלכי אומות העולם: זה כמוני אומר. אי זה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש?
וכן הקב"ה בשעה שאמר: "לא יהיה לך", אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף?!
וכן הקדוש ברוך הוא בשעה שאמר: "לא תשא", אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים?!

וכן הקב"ה בשעה שאמר "זכור את יום השבת", אמרו: אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השביעי?!  

[ובגרסה אחרת – "אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים יום גנוסיא?" 'יום גנוסיא' הוא חג המציין את יום המלכת המלך – א.ז.]

 

אכן, אומרים מלכי אומות העולם, כאשר אנו קוראים את ארבעת הדיברות הראשונים אנו מבינים את כוונת הכתובים ואף מזדהים עמה. ניכר כי המלך רוצה לבצר את מעמדו כשליט יחיד שאין עליו עוררין, וכי הדיברות שניסח מסייעים להגשים משאלה זו בהיותם  קוד אזרחי כפול פנים. לכאורה, אותו קוד מיטיב עם האזרחים ומארגן את חייהם ואמונותיהם, אך למעשה מטרתו תועלתנית ביותר. ארבעת הדיברות הראשונים, לדידם, מבססים ומייצרים את יתרונו המכריע של המלך על נתיניו: הוא חסין בפני הכחשותיהם, אין לו שותפים הממעיטים את ערכו וכוחו, והוא מנווט את חייהם על ידי קביעת ימי החג והפולחן שלהם. פער כזה, לוחשים המלכים למלך הזר, הוא שיבטיח לכולנו קדנציה ארוכה ושקטה, ובטפיחה על שכם הם מוסיפים - "אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף?"

במציאות בה אנו חיים היום, טענת מלכי אומות העולם נשמעת מוכרת מתמיד. לדידם, אפילו ברגע בו פונה השליט אל העם ומבקש את אמונו, הוא למעשה מעוניין רק בביסוס כוחו. לשיטתם, לא ערכים מדברים מפיו, כי אם אינטרס אישי. אך הצגת הדברים כך לא רק מערערת על תוקפם ותכליתם של עשרת הדברות, היא גם מקעקעת את היסוד הרוחני שלהם. המסר על הלוחות מצטייר כדוֹגמה שלטונית שאמנם יש בה מימד מוסרי כלשהו, אך המימד הרוחני שבה אינו אלא העמדת פנים.

 

מה עושה הפיוט שלפנינו עם קושיות אלה? לכאורה הוא רק מחזק אותן. החל מן הבית השני, מסתיימים כל הבתים בשמו של הקב"ה, וחוזרים כמה פעמים על חשיבותו המכרעת של הציות, בין השאר גם על ידי הדגשת עונשו של מי שלא יציית: " גָפְרִית אֵשׁ אַמְטִיר בִּגְבוּלָם / כָּל נוֹשֵׂא שָׁוְא שֵׁם יְיָ". אך בפתח הבית החמישי מופיעה חריגה מן הקו הזה:

"וְאֶת אָב וָאֵם תְּכַבֵּד / וְאַל תְּהִי כְּשֶׂה אוֹבֵד"

 מה לעצה ידידותית זו ולקוד השלטוני התקיף של ארבעת הבתים הקודמים? האם לפתע לבש המלך מעטה של יועץ משפחתי חביב, המתאר בדימוי השה האובד את גורלם של בן או בת מרדניים? בלשונם של מלכי אומות העולם שפגשנו למעלה, נוכל לשאול בלשון בוטה – מהו האינטרס של אותו מלך להמליץ כך על כיבוד אב ואם? ואכן זהו השלב הבא במדרש:

 

אבל בשעה שאמר "כַּבֵּד", אמרו: בנימוסות שלנו, כל מי שמכתיב את עצמו סיגרון [איש סוד או לוחם] למלך, הוא כופר באבותיו; וזה מכריז ואומר: "כבד את אביך ואת אמך"?!

עמדו מכסאותם והודו לו.

                

אין לטעות – לא מדובר כאן ברגע של רגשנות מצד קהל המלכים. אין הם מתפעלים מן הנדיבות האנושית, או נשטפים תחת גל נוסטלגי של זכרונות מבית אבא. התפעלותם נובעת בדיוק מן הנקודה בה הסכימו עם הדיברות הקודמים: מצד האינטרס השלטוני. הדיבר החמישי של כיבוד אב ואם אינו מתקבל על דעתם במסגרת הצרה של אינטרס אישי והישרדות -  הוא נוגד כל היגיון פוליטי. על כן הם מבינים מיד שלפניהם ניצב מלך עם סדר עדיפויות אחר, מלך שהתשתית של ספר החוקים שלו אינה תועלתנית אלא רוחנית, וכי פנייתו אל נתיניו אינה מס שפתיים או תחבולה, אלא רצון כן לשתף אותם בכוחו ובסמכותו. העוצמה הרוחנית הניבטת מעמדה זו סודקת את המסכה הצינית שעל פניהם,  ואין להם אלא לעמוד מכסאותיהם ולהודות בגדולתו – מחווה שאף היא מבטאת ויתור על גאווה וטקסיות ריקה לטובת התעוררות רוחנית אותנטית.

 

איני יודע אם הכיר בעל הפיוט שלפנינו את המדרש, ואם כיוון ליצור נקודת מפנה כזו בפיוט שלו. אך אולי אין תימה שהדיבר החמישי בולט כל כך ברצף הפייטני שיצר. משהו מאותו חוש רוחני ומוסרי זורם בעורקיה של המסורת שלנו, ואף בפיוט עצמו כתופעה תרבותית. ביסודו של האירוע הפייטני בבית הכנסת מצויה ההכרה הברורה שאנו פונים למלך שמאציל עלינו חלק מכוחו ושמאמין ביכולותינו. דמות האל בפיוטים היא דמותו של אלוהי הדיבר החמישי: אין לפניו נזירים המיוחדים לעבודתו, שכן כל אחד יכול לעבור לפני התיבה ולשיר את שבחו; אין שלטונו מבוסס על חשד וחשש מפני נאמנות כפולה, אלא על עידודה של הנאמנות למשפחה ולקהילה; ולבסוף, גם אין לפניו פחד מפני הגיוון שמוכרח להיות מנת חלקה של כל משפחה, אלא הוא דווקא מכיר בצורך הבסיסי של האדם להיות גוון אחד מתוך רבים, שה אחד מתוך עדר, ולשיר מדי שבוע זמר אחר שהחידוש שבו לעולם יהיה לרצון.

אכן, למלך כזה ראויות השורות החותמות את הפיוט:

חָזָק לְשִׁמְךָ מְיַחֲלִים / חֲצוֹת בְּעוֹד לַיְלָה מְהַלְּלִים

תּוֹךְ נְוֵה קֹדֶשׁ הִלּוּלִים / יְבָרְכוּ שֵׁם יְיָ