דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אי יי יי - שירת הבקשות

אהרן פוירשטיין

16/11/2015

תקציר המאמר

אהרן פוירשטיין מספר על מפגשו כנער עם שירת הבקשות בשכונתו ומנסה לעמוד על פשר קסמם של הפיוט יסד בסודו ושל שירת הבקשות

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

אַי יַי יַי. איזו שעה מתוקה. שבת, חמש לפנות בוקר. חורף. חושך בחוץ. כל העולם כולו מתמסר לחומה של השמיכה ומתיקותה של שנת השבת. ואני (מתחשק לי לשיר עכשיו ו- א-ני בניגון הבקשות) כמו יחיד בעולם שעֵר עכשיו. אם יורד גשם עוד יותר טוב. האוויר בחוץ נקי וקר. פנסי הרחוב מאירים את הכביש הרטוב ואת העצים בגינתו האבודה והמסתורית של הפרופ' מן. הצינה מאיצה את הלב, מזרימה את הדם ומטהרת את הריאות. מספר דקות של טיפוס במעלה הגבעה, ואני יושב בבית הכנסת הספרדי הקטן שבקומה השניה היושב בסמוך לכיפתו הגדולה של "אוהל יצחק" האשכנזי.

 

                07.09.09 זכרון טוביה, באדיבות אלישע איזנברג

 

אני בן שלש עשרה לערך, אבל מקבל קצת תה. עראק מהול במים אקבל אם אגדל קצת, ואתמיד כמובן. אבל הלב מתחמם והגרון נפתח. אני מהמקדימים ולא יכול לחכות עוד. שיתחילו כבר. "אל מסתתר בשפריר חביון" שר הציבור. השיר הזה שאבא שר בכיסופים של סעודה שלישית מקבל כאן צליל אוריינטלי, אורנומנטלי, נוגה וקסום.

 

הגעתי לשירת ה"בּקשוֹת" בעקבותיו של רפי טוויל. הוא גרר את שבט בני עקיבא כולו לשירה הזאת. כולם באו בשביל הקטע. אני הייתי בין היחידים שנשבו בקסם והמשיכו לפקוד את ספסלי בית הכנסת. אני ואילן כהן ובועז שושני וכמובן האחים טוויל שבאו עם אבא שלהם והדודים.

 

אז עוד שרו בקשות בחמש בבוקר. חמש עד שבע. כשהם, אחי הספרדים, המשיכו לשחרית, אני ירדתי הביתה לאכול את עוגת השוקולד של אמי עליה השלום יחד עם קפה, או טוב יותר עם חלב, ומשם לשחרית בסניף בני עקיבא, מקפיד מאוד שלא להגיע לפני "נשמת". בשבתות שבהן התקיימה שירת הבקשות בערב שבת, בגרסת "העצלנים", חרג אבא ממנהגו ואיפשר לי לצאת לפני תום סעודת ליל שבת (לא לפני שביקש ממני לשיר בבית פיוט אחד  וציין בהתפעלות את השליטה שלי ברבעי הטונים, שאחריהם, טען, לא היה מסוגל לעקוב.)

 

השעתיים הללו, היו אכן קסומות. חבויות מעינו הפקוחה של הבוקר, מְעֶין עולם בתוך עולם. נקי מדיבורים של חול, משיחות על כסף, מויכוחים על פוליטיקה. שעתיים של שירים ושל קהילה קטנה קבועה ותומכת. הספסלים בבית הכנסת מושיבים אותך עם פניך לציבור. אני נהגתי לשבת באגף ימין, שהיה מאוכלס יותר בגלל קרבתו לדלת הכניסה. עם הגב לקיר הדרומי, פני היו נשואות אל ארון הקודש שסביבותיו פלאי פלאים של מנורות פלורסנט תכולות ומכופפות. 

 

               בית הכנסת 'בן זכאי' בירושלים, באדיבות מכון 'רננות' 

 

מה משך אותי כל כך אל הבקשות ? אני חושב שהחמימות הגדולה של הקהילה האקלקטית הזאת היתה הדבר החזק ביותר בשבילי. שירת הבקשות היתה פתחה לכל סגנון. ממנגינות קצביות שהכרתי להפתעתי מאוהדי ביתר ועד לניגונים ערביים נוגים המתפתלים וחוזרים שוב ושוב, שוברים את המילים לתיבותיהן וחצאי תיבותיהן, מתעקשים לפתע על קוצה של אות שכמו עדיין לא בוטאה מספיק או לא הובהרה די, או לא אמרה את שלה עד הסוף. גם אחרי שנשלמה המילה יכול היה הפייטן לשוב אליה במפתיע ולחדד את האות שלו, וכמו שאומרים אצל בני דודינו, זה לא נגמר עד שהאות האחרונה שרה. מיד אחריו הופיע פתאום שיר לדינו קצבי, ובאירועים חגיגיים שרנו גם שירים מעולמות אחרים. ביום ירושלים זכה "ירושלים של זהב" לרימייק מזרחי המושר בפה מלא, ובריאות מתוחות עד די.

 

אבל זה לא היה רק מגוון הסגנונות. היה בבקשות מגוון מפואר של אנשים. היו שם הסוחרים החאלביים האריסטוקרטיים כמו ישראל טוויל, אבא של רפי, בזקיפות קומה שלא מן העולם הזה, ודוויק, גיסו החזן בעל הקול החד המאנפף והמדוייק. יחד איתם שרו בבקשות מרוקאיים של ממש, ועזרא ברנע שהוא שם עולמי בחקר הפיוטים, והוא ממוצא פרסי, ועיראקים עם ק' וסתם יהודים שלא יכולת לנחש מאין הם, כמו למשל מוכר המתוקים בשוק. היו שומרי הגחלת, המקפידים על השירה הנכונה, אלו שעל פניהם יכולת לראות עגמת נפש כששיר ותיק וישן עוּבּד יתר על המידה, שאליהם פנו בכל פעם שהיה ספק לגבי הנוסח המקורי, והיו גם אלו שרצו להבקיע בעצמתם את התקרה הגבוהה של בית הכנסת, או אלו שעיקר התמחותם היה בסלסולים וסלסולי סלסולים וסלסולי סלסולי סלסולים. כל אלו היו שותפים מלאים לקהילה ולחוויה, גם אני - הילד האשכנזי שכמו הרגע הגיע מן העבר השני של הים התיכון, ובכל זאת חש עצמו בבית מן הפעם הראשונה.

 

               עזרא ברנע, באדיבות מכון 'רננות'

 

היותי אשכנזי היווה קוריוז, אך לעתים. לא פעם, כשפגש מר יחזקאל מזרחי, השכן מלמעלה, באבי, היה מסביר שגויירתי אצלם בבית כנסת. והיה מלווה את זה בצביטה אדירה בלחיי. בסוף השנה השניה אף זכיתי יחד עם עוד צעירים בסידור בקשות מלא. כזה שהיה מחורץ בקווים אלכסוניים בכיוונים מנוגדים, ממש כמו של המקצוענים בבית הכנסת. אני לא יודע אם בגלל זה, או פשוט בגלל שעבר זמן, והשתניתי, לאחר קבלת הסידור לא באתי עוד לבקשות. אבל אני מקדים את המאוחר. 

 

אומרים לי שבמקומות אחרים התחרות בין החזנים העיקה על האווירה, ואולי חידדה אותה. זה לא מה שאני הרגשתי בבית הכנסת בקרית משה. אולי זאת היתה קהילה אחרת, רגועה יותר, אולי בגלל שהמבט של ילד לא תמיד קולט את הפיתולים המיותרים שעושים המבוגרים בזירת ההתגוששות המכונה "כבוד". אולי זאת היתה השעה המוקדמת מדי בשביל מריבות שכאלה. אני זוכר פוליטיקה, אבל פוליטיקה של שלום. רק לעיתים רחוקות מאוד אני זוכר שהֵדַיו של פיצוץ מיותר בקהילה הגיעו עד לשירת הבקשות. לרוב פשוט שרנו.  

 

וכך ישבנו שם כולנו. וכולנו ישבנו שם כאיש אחד. קהילה חיה ונושמת. יחד נאנקנו משירה צלולה במיוחד. יחד הפסקנו לנשום עם מי שהאריך בשירתו , ויחד שרנו בקטעים המשותפים. 

 

"יסד בסודו" היה מעין שיא בבקשות. נכון. הוא לא הפיוט למקצוענים. אמנם בסיסו במקאם בייאת המיוסד על רבעי טונים, אך הוא לא מן הפיוטים הדורש מומחיות יתר, ובשל כך היה פתוח גם למתחילים. שם שרתי את הסולואים הראשונים שלי. בשל כך אהבתי אותו כל כך. בשל כך בחרתי בו כפיוט השבוע שלי.

 

כולם עמדו על זכותם לקבל סולו, וכולם ידעו להסתדר אחד עם השני. לקח לי זמן לגלות את חילופי המבטים העדינים שאיפשרו לכל התנועה הערה הזאת להתנהל בלי ויכוח אחד, בלי טיפת מרירות, ובלי כל מעורבות של גבאי כל יכול. גם אם הצטער מישהו, הצער חלף מהר, והפיצוי שולם לו במלואו בסולו אחר מכובד לא פחות. נכון, היו אלו שניהלו את "התנועה" בבקשות, אולי נכון יותר לומר, ניהלו את הצמתים, אבל לקח לי זמן רב לזהות אותם, לגלות את מנוד הראש הקטן שבו סימנו לאחד לפרוץ קדימה בסולו מרהיב, ולשני שימתין ושתכף תכף יבוא תורו. 

 

וגם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. האמת היא ששמעתי מעט מאוד זייפנים אמיתיים שם. נראה לי שהחינוך המוזיקלי האדוק שזכו לו ילדי בתי הכנסת של עדות המזרח, היטיב לעשות.

 

הרגע הכי מותח בבקשות התרחש תמיד ב-"נורא עלילה" (באמצע "יסד בסודו"), הסולו הקבוע של בועז שושני. יש לציין שבקהילת עדס הביטו בבוז בנטייתם של בני קהילת קרית משה לשלב מנגינות לדינו בפיוטים, אבל למי אכפת. השיר היה נפלא. בועז, חברי לשבט, היה כבר אז יפה תואר וגבה קומה והתברך בקול נדיר בצלילותו, בדיוקו, בגובהו ובעוצמתו. לו רק היה קצת פחות צנוע, יכול היה בועז להיות לזמר אופרה בעל שם עולמי, כך חשבנו אז, וכך אני חושב עד היום, אבל בועז שמח בחלקו ואני משער שהוא שמח עד היום. ובכן: בחלק הראשון של הבית: "נורא עלילה ברוך כבודו", המנגינה עליזה וקצבית וקולו של בועז הדהד מצד לצד, אבל כשהגיע ל"מפחדו סמר" ישב כל הקהל כמכושף. בועז שר "מפחדו סמר", בטון גבוה מאוד, ושערות כולנו סמרו כשהוא משך את ה"סמר" שלו כמו אל הנצח ומעבר לו. ה"סמאאא" שלו היה ארוך ויציב ולגמרי לא נגמר. מדי פעם, כשחשבנו שזהו, בועז היה שוזר איזה מאוול קטן וחוזר בדיוק מופתי אל אותו הטון ואותה העוצמה כמו חמת חלילים היתה תחובה לו בין צלעותיו. אֵסְחַבּ, קרא לו הקהל, וכל הכבוד, ובועז המשיך והמשיך עד שבאמת לא יכל עוד. אז הדביק את הר', נשם נשימה קטנה – וכולנו יחד איתו, ומיד חזר ל"גופי כללם" כאילו כלום לא קרה. לא היה זה פלא שכולנו ענינו לו בהתלהבות ובעצמה לא פחותים "ברוך שאמר והיה העולם".

  

 

                 בית הכנסת 'עדס', ירושלים, שנות ה-70

 

היו עוד שני סולואים קבועים שאני זוכר בשיר הזה. "השב שבותי" היה שייך ליהודי מבוגר. אם איני טועה זה היה בעל הבאסטה של המתוקים מן השוק, שנהג מדי שבת להעביר בין האנשים קופסא לבנה מקרטון, מלאה בחלקום, לחיזוק הלב והגרון. הוא נהג לפתוח פה גדול ורחב ולשיר בקול הכי גדול ורחב שאפשר. הוא לא סלסל. לא התחכם. לא ניצל את ההיכרות רבת השנים שלו עם הבית הזה כדי להכניס שיפורים ושדרוגים. הוא נתן את הבית שלו הכי פשוט הכי נקי והכי מכל הלב שאפשר היה. אמנם בתור ילדים צחקנו לעתים, וגם חיקינו אותו בשקט. החיריק שלו היה מעט מודגש מדי. הפה שלו נפתח במין פס ישר וארוך והחשיבות שייחס לסולו שלו נראתה טיפה משונה. לעתים היה מתחיל אחד הבדחנים לשיר את הבית אבל פניו הנעלבות של בעל החזקה וגערות הגבאים השיבו מיד את הגזלה לבעליה. זאת היתה מנת חלקו של האיש בשירת הבקשות. הפינה הקבועה שלו. הקטע הזה היה שייך לו. אני זוכר שכמה שנים אחרי שהפסקתי ללכת לבקשות, שמעתי שנפטר ומיד שאלתי את עצמי מי ישיר עכשיו את "השב שבותי"? האם לא סביר להניח שבגן עדן מלאכי השרת מכבדים אותו מדי שבת בשירת החזקה שלו ? האם לדעתכם הם אינם מצפים למנה קבועה של חלקום? 

 

                דוכן סוכריות בשוק מחנה יהודה, ירושלים

 

"אנא עליון נורא" או כפי שכינינו אותו "אנא אנא אנא" היה שייך לאילן כהן, חבר ילדות ובן השבט. גם המנגינה הזאת, כך נדמה לי, שאולה מן הלדינו. אילן על כל פנים, אהב מאוד את הבית שלו. בעוד ששירת הבקשות מאוד לא צפויה, הרי שקיומה של חזקה הבטיחה שלפחות סולו אחד יהיה לך. אני זוכר שבשבת אחת אילן לא הגיע משום מה ואני הצלחתי להשתחל ולקבל את הסולו הזה. אני זוכר את הלב הדופק מהתרגשות, ואת התחושה הזאת שאולי בעצם זה לא כל כך בסדר ליהנות מלשיר את הבית ששייך למישהו אחר.

 

אבל "יסד בסודו" לא היה רק זירת הסולואים האולטימטיבית לפייטן המתחיל. הפיוט הזה משובץ בדימויים ויזואליים שהעסיקו אותי כבר אז. הבנין העומד על מים, והאדמה התלויה על השמים שבו את דמיוני. משום מה "וויי עמודים" נראו לי כמו אלפי קולבי מתכת שתלויים זה לצד זה בארון ענק. ובכלל מאז ומתמיד, בכל פעם שאני שר את הפיוט אני רואה את שרשרת המטפורות שלו בצורה המוחשית ביותר. "הנחלשים"-  אני מצייר לעצמי כאנשים זקנים מטים לנפול. , וב"קלים כבדים"- אני רואה עננים גדולים. "רובי רבבות הם צבאותיו" הם עבורי אינסוף כוכבים העומדים צפופים זה לזה בשריונות הכסף שלהם במרחב ענק.  ב"סנסני תמר" לא יכולתי שלא לראות את עצי התמר הענקיים הצומחים להם בגאווה בערבה ובבקעת הירדן. "האור הנעלם" נדמה לי כזריחה שוקעת בתוך היקום הקר והאינסופי. אני נאלץ לעצור את עצמי כאן מפחד לייגע. כל בית בשיר הזה מתפקע מגודש הדמויים המזמינים. "גלגלי סודו" "נפש אצולה תוך גן שתולה", אני נשבע לכם שכמעט כל שורה בבית הזה מציירת לי ציור מיתולוגי קסום אחר.

 

מה איפשר את צמיחתם של כל הדמויים האלו בתוכי? מה גרם לי לדמיין תמונות מופלאות אלו תוך כדי שיר. מה שומר בתוכי את אותן התמונות כבר עשרים וחמש שנים ?

 

התשובה לדעתי בנויה משני חלקים. ראשית, הפיוט הזה הוא בעיני שירה אמיתית ורבת עצמה. היא מבוססת על ידע נרחב בתורת הסוד, ועם זאת שומרת על כללי מקצב וצליל. זוהי פיסת השראה שלא מן העולם הזה. הפיוט מיוחס לר' יוסף קארו שהפרטים עליו אינם ידועים, כנראה קרוב משפחתו של רבי יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך". כך או כך השירה הזאת היא נצחית.

 

הסיבה השניה לעצמתם של הדימויים בתוכי נבעה מהאופן בו הושר השיר. מן הסבלנות העמוקה ששרתה באותם שעתיים. כך אתה שר בחמש בבוקר או בגרסת ה"עצלנים", אחרי ארוחת ליל שבת, כשהבטן שבעה והנפש צמאה והמיטה - יכולה עוד לחכות קצת. אלו שעתיים שהן מחוץ לעולם ומחוץ לזמן. וכך בניגונים המהלכים בסבלנות על גבי המילים, תשומת לב מוענקת לכל צליל ומצלול, לדגש הקל ולדגש החזק, לק' ולכּ'. זאת שירה שלא ממהרת. שירה יושבת, אוהבת, אפילו מתענגת. רק בזכות שירת הבקשות יכולתי להבין אחר כך בלימודי באוניברסיטה משהו משירת תור הזהב. מן המקום שהקדישו תלמידי חכמים אלו להתענגות חושנית ממש מן השפה, ומן הרגש ומן הצליל, וכל זה בבית הכנסת ממש. אהבתם של הפייטנים לקדוש ברוך הוא, התפעלותם ממנו, לא ביקשה להיבנות מן הסבל, כי אם מן ההנאה. לא מן הניתוק הגופני, כי אם גם מן החוש והתחושה. "לבי חמרמר לידע גבולם", אומר המשורר, ואינו מתכוון להנגאובר. זה לא ראשו שחמרמר. זה לבו. קרביו משתוקקים, והוא מניע גם את תוכנו ולבנו להשתוקק אל האל. התשוקה הפיזית היא ביתה של התשוקה הרוחנית. חלק ממנה. היא הבית המיוסד על "מי ומעיין". היא ה"אש ומים". היא ה"אויר וחמה בין מחניים", וברור שהיא "נשמה על אבניים". השילוב הזה של גוף ונשמה, עראק ותה בבית התפילה, תשוקה והתרוממות רוח, שירה ורוח, כל אלו האירו לי דרך אחרת שנדחקה לה מעט בתרבותנו. התפילה האשכנזית ברובה הגדול לא מכירה את הסבלנות המזרחית הזאת, ואת הנכונות שלה לשלב עונג בתפילה. אולי היא נוטה להיבנות מחוויית הצער והכאב שהיו מנת חלקה מאות בשנים. גם בחורי ישיבות ש"ס, כך נדמה לי, איבדו את המתינות ההכרחית לחוויה שכזאת. מן הצד השני, עולם החול שמקדש את החוויה והעונג הפיזי שכח את הרוח. צמצם עצמו לרינגטון והתמכר לחלומות על הצלחה. תחייתו של הפיוט היא תחייתה של נשמתנו. של רוחנו החופשית. של השתוקקותנו אל מה שמעבר לנו, השתוקקות אל אל, מתוך אהבה ושמחה וכאב והנאה.

 

המשורר אומר לנו - רֵיחוֹ לֹא נָמַר, עָמַד לְעוֹלָם. מי יתן וריח זה, שעולה באפי עד היום, יעמוד לנו לעולם. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

 

               אהרן פוירשטיין

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם

אל 'עולם התוהו' - האתר של אהרן