דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אחות קטנה - אמנות השיר

יהושע גרנט

16/11/2015

תקציר המאמר

סקירה תמציתית הבוחנת את מכלול הבטיה השונים של מלאכת השיר בפיוט 'אחות קטנה': התבנית למרכיביה,  הלשון השירית, שילוב התכנים והעיגון במועד אמירתו של הפיוט.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים לחן וביצוע

א

מערכת הימים הנוראים, כפי שנתגבשה במסורת קהילות ישראל, מקיפה כידוע את המעבר משנה לשנה: תחילתה בחודש אלול, החותם את השנה החולפת, וסופה בעשרת ימי תשובה שהם עשרת ימיו הראשונים של חודש תשרי, הפותח את השנה החדשה. העניות 'תכלה שנה וקללותיה' ו'תחל שנה וברכותיה', המשולבות בפיוט 'אחות קטנה' (א. 2451) יפות אפוא לימים אלה בכללותם; אך הן קולעות במובהק אל ה'תפר' הדק המפריד ומחבר בין שנה לשנה, הלא הוא ליל ראש השנה. אכן, לשעה טעונה וייחודית זו נועדה אמירת הפיוט הזה, שזכה לתפוצה נרחבת בקהילות ישראל.     

 הפיוט חתום 'אברהם חזן חזק' בראשי מחרוזותיו, והוא מיוחס לרבי אברהם החזן גירונדי, הידוע בעיקר כמקובל, בן חוגו של הרמב"ן שפעל בעיר גירונה שבקטלוניה (בצפון מזרח חצי האי האיברי) בתחילת המאה הי"ג. עד כה לא צוינו במחקר פיוטים נוספים מפרי עטו, וגם 'אחות קטנה', המוכר והידוע, עדיין לא זכה למחקר ולבחינה ביקורתית-השוואתית של נוסחיו.[1] מבחינת תכניו אין לראות בפיוט הזה הד לענייני תורת הסוד שבה דגל מחברו, אשר באותה תקופה עדיין לא נחשבו נושאים ראויים לשירה שנועדה לתפילת הציבור. 'תפילת אשכבה קבלית'[2]  רבת שגב שנשא הרמב"ן על קברו של ר' אברהם מרמזת אולי על עיסוקו של ר' אברהם החזן בחייו בתפילה ובשירת קודש, בדברים הבאים: 'ותן חלקו בגן עדן בין עושי מצוותיך... יודה ויברך שמך בשמיעת הקולות הקדושות שמלאכי השרת אשר בו משבחין לך יוצרם. ומזמרין לשמך מתוך ענפי אילנותיו וערוגות בשמיו'.[3]    

 

ב

מצד תבניתו, מדובר בשיר מעין אזורי השקול במשקל הברתי-דקדוקי: דפוס שגור בשירת הקודש הספרדית, האופייני במובהק, כפי שציין עזרא פליישר, לפיוטיו של הרמב"ן.[4] כל טור מטורי הפיוט (כולל הרפרינים, טורי 'הפזמון החוזר' שבסופי המחרוזות) מחזיק שמונה הברות 'דקדוקיות' (מבלי להביא בחשבון שוואים נעים וחטפים, כנהוג בשיטת השקילה ההברתית-דקדוקית) והוא מתפצל לשתי צלעיות  סימטריות, בנות ארבע הברות כל אחת.

כנהוג בשיר האזור ובשיר המעין אזורי, קיימים בשיר שלפנינו שני מערכי חריזה: מערך קבוע המופיע לכל אורכו ומערך מתחלף בין מחרוזת  למחרוזת. המערך הקבוע מתגלם כאן בחרוז '–תֶיהָ'; בו נחרזים מחרוזת הפתיחה כולה, הקצרה בטור אחד משאר המחרוזות בפיוט, וכן הטור האחרון בכל מחרוזת סדירה. כנהוג בשיר המעין אזורי מתחרז הטור הזה (כדוגמת: 'אל נא רפא נא למחלותֶיהָ', במחרוזת הראשונה ) ברפרין 'תכלה שנה וקללותֶיהָ' (ובמחרוזת האחרונה – 'תחל שנה וברכותֶיהָ'; על כך להלן).

גופי המחרוזות הסדירות כוללים שלושה טורים מלבד הטור הזה; אלה נחרזים באמצעיהם ובסופיהם בחריזה מצולבת, חריזת א-ב-א-ב (כגון: 'בנעם מלִּים / לך תקראֶה / ושיר הלולִים / כי לך נאֶה', במחרוזת השניה), אשר חרוזיה משתנים במהלך השיר, בין מחרוזת לחברתה. הטור הרביעי, האחרון, נחרז בסופו כזכור בחרוזו, הקבוע כמובן, של הרפרין; אך הצלעית הראשונה שבו מקבילה בדרך כלל בחריזתה[5] לצלעיות הראשונות שבטורים הקודמים לה (במחרוזת השניה הנ"ל, לדוגמא: זרים אוכלִים / נחלותֶיהָ). מבנה החריזה במחרוזות הסדירות, הוא אפוא כדלקמן:

-- א  – ב / -- א –  ב / -- א –  ב / -- א – ג / — ג [רפרין]

 

דרכם של רפרינים שהם חוזרים במתכונת קבועה לכל אורכו של שיר; אך כאן, לפי רוב הנוסחים, מתחלף הרפרין במחרוזת האחרונה, מ'תכלה שנה וקללותיה' ל'תחל שנה וברכותיה'. למראית עין (או, אם נדייק, למשמע אוזן), השינוי עדין מאוד: רוב צליליו של הרפרין הקבוע נשמעים גם ברפרין המסיים. אבל מצד המשמעות השינוי חד ועמוק. 'תּכְלֶה', לשון כליה וסילוק, ברפרין הקבוע, מומר ברפרין המסיים ב'תָּחֵל', לשון התחלה ופתיחה, על דרך הצימוד תְּחִלָּה – תִּכְלָה השגור בשירת הקודש הספרדית.[6] הראשון מוסב על 'קללותיה' של השנה החולפת ('שנה', ברפרין הקבוע), שאנו מייחלים לתומן, ואילו השני – על 'ברכותיה' של השנה החדשה ('שנה', ברפרין המסיים), שאנו מקווים לבואן. מהלך דומה, של רפרין מסיים שונה המייצג היפוך משמעות לעומת הרפרין הקבוע, ידוע גם במקרים אחרים. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בקינה 'אש תוקד בקרבי' המנגידה את גאולת יציאת מצרים לחורבן ירושלים בצמד הרפרינים 'בצאתי ממצרים' ו'בצאתי מירושלים'; אך כדי שלא לסיים באקורד הטראגי של החורבן משתנה הרפרין בסיום הפיוט הזה ונעשה לנושא בשורת הגאולה העתידית: 'בשובי לירושלים', או: 'אל תוך ירושלים'. יש לציין אומנם כי בפיוט שלפנינו מורגש גוון מיוחד במינו בשינוי הרפרין, שהרי השינוי הזה משקף מיניה וביה את עצם הרגע שבו נאמר הפיוט, רגע המעבר מן השנה החולפת לשנה הבאה עלינו לטובה.     

 

ג

 בלשון הפיוט מופיעות כמה וכמה 'פסיחות' (או 'גלישות') בולטות מטור לטור, מצבים שבהם המשפט התחבירי איננו נחתם בסוף הטור השירי, אלא מתמשך או 'גולש' הלאה אל הטור הבא. כך כבר בפתיחת הפיוט: 'אחות קטנה, תפלותיה / עורכה…', וכן: 'עד מה תעלים עינך, ותראה / זרים אוכלים נחלותיה', או: 'ולבה קרעו, ובכל זאת, לא / ממך נעו מעגלותיה'. הדבר מקנה לשיר, כמדומה, גמישות וחן מיוחדים; ואם נרשה לעצמנו להפליג קמעא נוכל אולי למצוא בו כאן ממד של הקבלה למתח בין תיחום והפרדה לבין המשכיות ורצף, הטבוע ברגע המעבר משנה לשנה .

 הפיוט נפתח במטפורה: כנסת ישראל כ'אחות קטנה'. מקור הצירוף בשיר השירים ח, ח: 'אחות לנו קטנה' שנדרש על ישראל.[7]  בהמשך  הפיוט מתוארים ישראל ביחס לקב"ה כ'בת' ('מתי תעלה בתך מבור') אך גם כרעיה הנכספת לאהובהּ ('וחשקה תגביר / לחפֹץ קרבת דודה... לבקש אהבת כלולותיה... נזנחת מדוד חפצה...). מכל מקום לשון 'היא' (הטבועה בכל מילות החרוז האזוריות: 'מחלותיה', 'נחלותיה' וגו') משמשת בפיוט עד למחרוזת האחרונה, אם כי לא עד בכלל. יחד עם זאת מופיעים בפיוט גם תיאורים ציוריים שונים מעיקרם, גם הם מקראיים במקורם: ישראל כצאן ('רעה את צאנך, אריות זרו') או כגפן ('וכנת ימינך פרצו וארו'; 'והיא כפורחת עלתה נצה...').

עיקרו של הפיוט שרוי מצד תכניו במתח שבין הוויית הגלות לכסופי הגאולה. הגלות מתוארת הן מבחינת 'נחלותיה' של כנסת ישראל הנתונות ל'זרים' ('וטובה שבעו, ובזזו איש לו'), הן מצד ישראל עצמם שהורחקו מארצם ופוזרו באלימות ('צאנך, אריות זרו') והם כנתונים במאסר ('מתי תעלה / בתך מבור // ומבית כלא / עֻלה תשבֹר'). למן אמצע הפיוט מתעמעמים תיאורי הסבל ומתגברת הבעת התקווה לגאולה. במחרוזת האחרונה ניכר שינוי ברור בנעימת הדברים: מתיאורה הציורי של כנסת ישראל בלשון 'היא', לפניה ישירה אל ישראל, כציבור ממשי, בלשון 'אתם'. תוכנה של פניה זו הוא דברי ניחומים המתייחסים לגאולתם של ישראל כעומדת להתרחש בקרוב: 'בריתו שמר / לכם, ותעלו לציון...'.     

כדאי לשים לב גם להתייחסות הפיוט עצמו אל עצמו, או ליתר דיוק אל אמירת הפיוט והתפילה בתור נושא. בכך הפיוט נפתח: 'אחות קטנה, / תפלותיה // עורכה ועונה / תהלותיה', וכך – תוך הטעמת הניסוח השירי של אותן תפילות ותהילות – גם בהמשך: 'בנֹעם מלים / לך תקראה // ושיר הלולים / כי לך נאה'. מצוקת הגלות מתוארת, בין השאר, כהדממת השיר, אולי שירת הלויים במקדש: 'זמירהּ שבת'. אך, כאמור, בכל זאת מתוארים בפתח הפיוט דברי השיר הנוצרים והמושרים בהווה, והם כמו זוכים למענה בדברי האל הנשמעים בחתימת הפיוט, אשר נוכל לכלול בתוכם גם את הרפרין המסיים, מלא התקווה: 'בריתו שמר... ואמר: / "סֹלו סֹלו מסלותיה! / תחל שנה וברכותיה"'. 



[1] השיר נדפס בלוויית ביאור והערות אצל: ח' שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים ותל אביב תשכ"א, ג, עמ' 291 – 294.

[2] כהגדרתו של גרשם שלום;  ג' שלום, ראשית הקבלה, ירושלים ותל-אביב תש"ח, עמ' 243.

[3] שלום, שם, עמ' 244.

[4] ח' שירמן, השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, ערך השלים וליווה בהערות ע' פליישר, ירושלים תשנ"ז, עמ' 328.

[5] כפי שמעיר חיים שירמן (ח' שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס [הערה 1 לעיל], עמ' 292): 'סידור זה אינו נשמר במחרוזת השלישית והשביעית, ואין לדעת אם נפל כאן שיבוש בהעתקות או שמא לא דייק המחבר עצמו'. בסוף המחרוזת השלישית נקוט דפוס חריזה אחר המוכר מפיוטים מסוג זה  (ראה בפירוט: ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 351); ואילו במחרוזת השביעית הצלעית הראשונה בטור הרביעי אינה נחרזת כלל, כאילו מצוטט בה ישירות פסוק מקראי (בראשית מ, י: 'והִוא כפורחת עלתה נִצה הבשילו אשכלותיה ענבים'). יש לשים לב לחלופי גרסאות משמעותיים בנוסח הטור הזה: 'לא הבשילו אשכלותיה' (כך הגרסה בנדפס באנתולוגיה של שירמן [הערה 1 לעיל]) , לעומת 'כי הבשילו אשכלותיה' (כך בגרסה המופיעה באתר).               

[6] צרור מאלף של דוגמאות להפעלת הצימוד הזה מובא אצל א' מירסקי, מחובות הלבבות לשירת הלבבות, ירושלים תשנ"ב, עמ' 27 – 36.

[7] שיר השירים רבה, על אתר. הצירוף 'אחות קטנה' עצמו מופיע ככינוי לישראל בפיוט הקדום, ראה: צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ירושלים תשמ"ז, ב, עמ' 271: 'אחות קטנה יפרה ולא ישמיד'.