דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אז ירנן - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

שירו של ר' יוסף חיים, ה'בן איש חי', פותח במילים "אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים", המהדהדות למילות הפתיחה של 'שירת הים' – אותה שירה הנקראת בתורה ב'שבת שירה' הסמוכה לט"ו בשבט (שמות טו, א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר...". את שירתם של משה ובני ישראל יכולים אנו לשמוע, שכן היא מובאת בהמשך אותו פרק בספר שמות, אך האם יכולים אנו לשמוע גם את שירתו של "עֵץ הַיְעָרִים"? המאמר שלהלן מציע קריאה מחודשת בפיוטו של הבן איש חי, ומבקש להתבונן לאורה בעניינו של יום – בחג ט"ו בשבט.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

סימן:      אברך יה חזק

מבנה וחריזה:     שיר סטרופי מעין-אזורי [=שיר הבנוי מחרוזות מחרוזות, הכולל מערכת חריזה כפולה – עם מרכיב משתנה ומרכיב קבוע]. בכל מחרוזת שלושה טורים בחרוז אחיד, השונה מחרוזי המחרוזות האחרות, ולאחריהן טור קבוע "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ", המטרים את הרפרין [ = הפזמון החוזר]:  "יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ".

משקל:      משקל הברתי-פונטי [=משקל שאינו מבחין בין יחידות הגייה ארוכות וקצרות, ורואה תנועות שווא וחטף כתנועות רגילות לכל דבר]. בשלושת הטורים הראשונים בכל מחרוזת, כמו גם בטור הראשון של הרפרין, ישנן 8 תנועות, ולעומת זאת בטור הרביעי בכל מחרוזת, ובטור השני ברפרין (שני הטורים היוצרים את החרוז הקבוע '-דָשׁ') ישנן 5 תנועות בלבד.

'אז ירנן עץ היערים', פיוטו של ה'בן איש חי' – ר' יוסף חיים, מגדולי רבני בבל בדורות האחרונים (1835-1909), הוא פיוט לט"ו בשבט.[1] משמעותו של יום ט"ו בשבט, אשר בהלכה התנאית (משנה, ראש השנה, פ"א מ"א) נקבע כ'ראש השנה לאילנות' (על פי שיטת בית הלל) – כלומר, יום בעל חשיבות הלכתית לעניין מעשר פירות[2] – הורחבה בדורות האחרונים, עד שיום זה הפך לחג הפירות, האילנות, ובזמננו גם הנטיעות, ונוספו לו היבטים רוחניים חדשים,[3] שמקורם בתורת הסוד מזה, ובמודעוּת אקולוגית מודרנית מזה.[4] איזה פן מגלה הבן איש חי ביום ט"ו בשבט? מתוך עיון במבנה הפיוט ובמאפייניה של כל אחת מחטיבותיו ננסה להציע תשובה לשאלה זו.

ניתן לראות בנקל, כי הפיוט נחלק לשלושה חלקים: מחרוזתו הראשונה היא בבחינת מחרוזת פתיחה, ונשוב לדון בה בהמשך; חמש המחרוזות שלאחריה דומות זו לזו, ומבטאות יחד הלל לאל על פועלו בטבע; המחרוזת השביעית האחרונה, מעודדת את הבריות לשוב בתשובה, ובכך חותמת את השיר. בחינת מאפייניה של כל אחת מחטיבות השיר – פתיחתו, 'גופו' וסופו – חושפת קשרים של תוכן וצורה הנרקמים ביניהן, קשרים המאירים באור מיוחד את עניינו של יום.

נפתח בחלק העיקרי, 'גופו' של הפיוט – המחרוזת השנייה עד השישית. כאמור, מחרוזות אלה דומות זו לזו מצד תוכנן: כל אחת מהן מהללת את האל על פועלו בטבע, ומציינת בהתפעלות רבה את מגוון ה'בריאות' הנראות בשדה, במטע וביער. האל הוא אשר "בָרָא אִילָנוֹת טוֹבוֹת // ... // מַצְמִיחַ עִנְּבֵי גְפָנִים // ... // הִגְדִּיל עֲנָפִים וּזְמִירִים / וּבָרָא זֵיתִים וּתְמָרִים".[5] דומה כי חזרתה של המילה 'בָּרָא', כמו גם של פעלים כגון 'הִגְדִּיל' ו'מַצְמִיחַ', מדגישה את הקשר הישיר והקרוב בין האל לבין אותן תופעות יומיומיות הנראות לעיני כל האדם; הדגשה זו מקבלת משנה-משמעות כאשר שמים לב לתיאורי האל וכינוייו לאורך מחרוזות אלה – כינויים המדגישים תמיד דווקא את ריחוקו של האל מן העולם 'שלנו', המוחש – שכן האל מתואר כאן פעם אחר פעם כ"שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת", כמי שנמצא "בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים", וכ"דָּר מְעוֹנָה", הרחק מבני האדם ומעולמם. כינויים אלה אינם משמשים כאן כדי להציג את העולמות העליונים – כפי שמקובל להשתמש בהם לעיתים במסורת הפיוט[6] – אלא דווקא כדי להצביע על הקשר המפתיע שבין שמים וארץ, במובן הפשוט ביותר של מונחים אלה: אותו אל הדר אי שם, הוא המצמיח את כל הסובב אותנו, אי פה. ה'בריאה' מבליטה גם את מימד ההתחדשות שבטבע – אותה התחדשות המשמשת כצירו של הפיוט, בחזרת הטור "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ".

מהו 'שיר חדש' זה? האם הוא מכוון רק לבטא שמחה על הראשוניות המחזורית והאין-סופית של הטבע, או שמא טמון בו גם רעיון נוסף, שהוא עצמו בגדר 'שיר חדש'? על רקע הניתוח שלעיל, אשר הדגיש את השותפות שבין שמים וארץ בגוף הפיוט, ניתן לשוב ולקרוא גם את מחרוזת הפתיחה:

אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים            לִפְנֵי אֵל אַדִּיר אַדִּירִים

יָעִיר זְמִירוֹת וְשִׁירִים            אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

המחרוזת מתארת את שירו של עץ היער; היא מזכירה את תחילתה של שירת הים – אותה שירה הנקראת בתורה ב'שבת שירה', הסמוכה לט"ו בשבט (שמות טו, א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר...". את שירתם של משה ובני ישראל יכולים אנו לשמוע, שכן היא מובאת בהמשך אותו פרק בספר שמות, אך האם יכולים אנו לשמוע גם את שירתו של העץ?

התשובה לשאלה זו תלויה באופן בו נקרא את צלעיתה האחרונה של המחרוזת: "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ". מי הוא הדובר השר שיר חדש? אפשרות אחת היא כמובן לזהות את הדובר עם המשורר-הפייטן, השר שיר חדש על נפלאות הטבע; אך ישנה גם אפשרות נוספת, והיא לזהות את הדובר עם העץ – עֵץ הַיְעָרִים השר ומהלל את אלוהי הבריאה כולה. חיזוק להצעה זו ניתן לראות בניסוח "אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים", שאינו אלא הטייה ללשון יחיד של פסוק מאחד ממזמורי תהלים (צו, יב): "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר"; השימוש בלשון יחיד לאורך המחרוזת כולה – מ"אָז יְרַנֵּן" ועד "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ" – מאפשר אולי לראות את העץ עצמו כ'דובר' העומד 'מאחורי' המחרוזת. החזרה על הצלע האחרונה "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ", המטרימה את הפזמון החוזר לאורך השיר כולו, מאפשרת אף לראות את העץ כ'דובר' של השיר כולו, ולא רק של פתיחתו. הצעה זו מעמיקה את מימד השותפות בין רחוקים, המאפיינת את פיוטנו: על פיה, אין זה שירו של האדם הניצב מן הצד ומתבונן במערכת היחסים שבין האל והטבע, כי אם שירו של הטבע עצמו, השר לאלוהיו, ופונה לבני האדם – "הַלְּלוּ אֵל חַי בִּזְמִירוֹת / הַמַּגְדִּיל עַל מֵי נְהָרוֹת / רִמּוֹנִים וּמִינֵי פֵרוֹת / אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ". הטבע בולט כאן בחיותו האלוהית, העצמאית, שאינה תלויה ביד האדם הרודה בארץ ו'כובש' אותה.

קריאה זו מאירה מחדש גם את מחרוזת החתימה:

חִזְקוּ לְבָבוֹת שׁוֹבֵבוֹת            שִׂמְחוּ בָּנִים עִם הָאָבוֹת

כֹּה נִזְכֶּה לְשָׁנִים רַבּוֹת            אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

ניתן לומר כי הדובר כעת הוא המשורר הקורא לקהלו לשוב בתשובה, בדיוק כשם שניתן עדיין לזהותו כעץ, הקורא לבני האדם לעשות כן. אך תהא אשר תהא זהות הדובר במחרוזת הסיום – מאלפת היא דרך עיצובה של אותה 'תשובה'; ישנה כאן ציפייה לא רק לחיזוק "לְבָבוֹת שׁוֹבֵבוֹת", אלא גם לשמחה – משותפת – של ה"בָּנִים עִם הָאָבוֹת". במילים אחרות, אף הקריאה לתשובה, שהיא מוטיב חוזר ומוכר בפיוטים רבים, מוארת כאן באורה של אותה שותפות מסחררת שבין שמיים וארץ, טבע ואדם, הורים וילדים.[7]

שותפות זו מגדירה מחדש את מערכות היחסים בין הגורמים השונים הפועלים במציאות: האל אולי רחוק, ומושבו בשמים, אך מעשיו ניכרים כאן בארץ – בקרקע ובאדמה, בעצים ובפירות; הטבע עצמו, מצידו, אינו רק מושא התפעלותו או כיבושיו של האדם, אלא מעין 'ישות' עצמאית, שיש לה את היכולת המיוחדת להשיב מבטה אל האל והאדם גם יחד. ולבסוף, אף הפער בין הדורות אינו מחייב חציצה ביניהם: שניהם יכולים לשמוח יחד, ולקוות "לְשָׁנִים רַבּוֹת". זהו 'שירו החדש' של עץ היערים, שירו של חג ט"ו בשבט.



[1] על דמותו של הבן איש חי ראו מאמרה של חביבה פדיה, 'הרב יוסף חיים', באתר זה. על פיוטיו ראו בספרו של אברהם בן-יעקב, שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים (ירושלים, תש"ל), עמ' 317-339. פיוטנו מדגים את אחת התופעות שמציין בן יעקב: ר' יוסף חיים, אשר היה משורר פורה מאוד וכתב למעלה ממאתיים שירים, נהג להצניע את שמו ולא חתם כמקובל באקרוסטיכון פיוטיו (דבר המקשה כמובן על זיהוי שיריו); ואכן, האקרוסטיכון בפיוטנו הוא 'אברך יה חזק'.

[3] ראו למשל בלקט המאמרים שבאתר האינטרנט 'דעת': http://www.daat.ac.il/daat/shabat/shvat.htm. על היבטים מיתולוגיים בט"ו בשבט ראו מאמרו של זכריה גורן, 'מחשבות בדבר חג אילן קדום בט"ו בשבט', בתוך: מחקרי חג – כתב עת לתרבות יהודית (הוצ' מכללת בית ברל, כפר סבא), 7 (תשנ"ו), עמ' 37-41.

[4] ראו למשל מאמריו של שלום רוזנברג, 'חובותינו לדורות העתידיים וזעקת האילנות' ו'הברית עם הטבע' המופיעים באתר האינטרנט שלו – 'הגות יהודית' – במדור 'השנה העברית'.

[5] מעניין להרהר ביחס שבין התפעלות זו של הרב-המשורר מן הטבע ובין ההנחיה המופיעה במשנה במסכת אבות (פ"ג, מ"ז) –"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

[6] ראו למשל בפיוט הקדום 'אשר אימתך' המופיע באתר, ועוד.