דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אור צח ופשוט - מדרש פיוט אישי

רבקה מרים

16/11/2015

תקציר המאמר

בית הכנסת. קהל של יהודים מצטופף, בהם סנדלרים וחנוונים, רבנים וסוחרי-אריג. יהודים של יומיום.
ומכל בית-הכנסת עולה געגוע, קול אחד מפיות רבים, קול קורא - להגיע אל האור הצח והפשוט.
'אור צח ופשוט' מהו? האם הכוונה כאן לאור הראשון, האור שקדם לכל, שממנו נתפשטה הבריאה?

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

  

בית הכנסת. קהל של יהודים מצטופף, בהם סנדלרים וחנוונים, רבנים וסוחרי-אריג. יהודים של יומיום.

ומכל בית-הכנסת עולה געגוע, קול אחד מפיות רבים, קול קורא - להגיע אל האור הצח והפשוט. 

'אור צח ופשוט' מהו? האם הכוונה כאן לאור הראשון, האור שקדם לכל, שממנו נתפשטה הבריאה?

האם זה האור של ראשית כל בוקר, כשהדברים  מקבלים דמות ונחלצים מהאפילה - ותמיד נדמה מחדש  שזה רק נוצרו?

ואולי הכוונה כאן דווקא לאור אחר, אור שניתן לגלותו רק בלילה, ואליו כמהים ומייחלים כל אותם העומדים בבית ה' בלילות?

הרי החיים כמו לוטים בערפל. ה'יום' הוא עולם של מערבולת, בו גבולות ומשמעויות אובדים, כשרק לעתים מבליח לרגע הבזק חפוז, מאיר דבר ונגוז מיד - ואין  אז לדעת אם אמת קלט המבט או תעתוע. 

לפיכך שב וניעור לו, שוב ושוב, געגוע עז, געגוע אל אור צח ופשוט, צח ופשוט, מפני שברור שביסודם של הדברים עומד משהו כל כך פשוט שאין לבטאו במילים.

ומפני שברצף היומיומי הרודף קשה להשיגו, יש ובאה המחשבה: אולי דווקא בלילה ניתן למצאו?

הרי אז הבהירות המוכרת ניטלת. כל מה שנראה 'נורמלי' שוב אינו מוכר. הכל נשאב שוב למקום של טרם אור, של מסתרים. מפני שאין שום דבר מוכר להיתמך בו ניתן אמנם לראות בשעות החשיכה הללו עת של תבהלה, זמן של מרעין בישין, אבל מנגד, אולי דווקא שם, כשכל היומיומי מתפוגג, אפשר לגלות את האור שלפנים האור, האור שאינו נשען על מראית עין.

אז נעורים כגייסות חיילים נכונים למשימה, אותם ה'עומדים בבית ה' בלילות', הם המוזכרים גם בפיוט שלנו, אותם שאינם נופלים עם רדת הלילה אל רפיון השינה והללו ניצבים מאונכים גם כשהעולם מאוזן, כזקיפים על משמרתם, לגלות את הצח והפשוט.

הם אז כאותם מלאכים, ש'רגלם רגל ישרה', והם מלאים כל כך ברצון, עד שניטל מהם היצר. בלילה, כלוחמי סיירת, הם מפלסים דרכם אל האור הצח והפשוט. כשהוא יזרח, הם יודעים, שוב לא יהיה צורך בקולות. המלל, כולל דברי התפילה, יהיה מיותר. כשכל דבר יהיה במקומו לא יהיה צורך במילים, מפני שהמילים נוצרו רק מתוך ההעדר והאובדן, וכל תכליתן הוא הנסיון לצייר מפה כדי להתמצא.

ובמוקד היעד, 'עִלַּת כָּל הָעִלּוֹת' שם שוכן השקט הגדול.

לְךָ דּוּמִיָּה יַחְדְּלוּן הַקּוֹלוֹת

אֵין אֹמֶר וּדְבָרִים אֵין דּוֹרְשִׁים תְּחִלּוֹת

מִי יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלּוֹת יְיָ

כך אומר הפיוט שלפנינו בתחילתו. ואכן הוא נפתח מן המקום שבו 'לך דומיה תהילה'. אבל בינתיים, מפני שעודנו שרויים בעולם של מילים, רק בעזרתן נוכל לפלס לנו דרך אל שמעבר להן. גם כאן, בפיוט הזה, מנסים לשאוב מאותו אור קדמון בכלים המצויים שהם דליים של מילים, מילים שבעזרתן ניתן לרדת לאט לאט במעלות הספירות, מהאין סוף וכתרו עד לעולמנו שלנו, הסבוך ונבוך, מלא הכאב (עליו ניתן לומר 'הביטה וראה את חרפתנו'), שבמרכזו ציון וירושלים.

עולם של מעלה ועולם של מטה חוט מקשר ביניהם. יש שהוא חוט של חסד ויש שהוא חוט של דין, אבל תמיד הוא חוט סמוי, ומתוך המקום הנמוך בו נמצאים מנסים תמיד להגיע אל המקור הנשגב הקדום, לישב סמוך לשורשי האילן המהופך, אצל מים רבים.

אמרנו שהמחפשים את האור הנסתר הם אותם אנשי-מעלה העומדים בבית ה' בלילות, אבל ייתכן שפתאום יתגלה שדווקא אנשי היומיום, קהל עדת ישראל לגווניו, הם הם המחברים  דרי המעלה עם דרי המטה. הם  הנמצאים בשעת אמירת הפיוטים בבית הכנסת - בהם חנוונים ובעלי-מלאכה כמו גם תלמידי חכמים, הם אינם רק אותם יחידים יוצאי דופן ה'עומדים בבית ה' בלילות'. 

והמילים שלהם גולשות מן העליונים אל התחתונים ולהיפך, בסולמות של ניגון. הפיוט, הוא שילוב של הבחינות השונות של הקול, של הצליל והדיבור כאחד. זהו השלב שגם דממה מעורבת בו - ואין מחיצה לשתיקה לדיבור. שירת יחיד היא כאן גם שירת רבים, ולהיפך. נעלמות ההפרדות. גם האותיות חוזרות להיות כפי שהוזכרו בספר יצירה 'חצובות ברוח, קבועות בפה', וההתבטאות היא איחוד של מה שמוזכר בזוהר, כ'קול, רוח ודיבור'. דרך הפיוט נוצר מקדש מעט לאותו אור נכסף שנעלם.

ויפה לראות שני דברים:

ראשית, שגם בעולם העתידי הגאול, כשישובו הדברים אל מכונם, תובא השירה הזאת, הפיוט הנוכחי, כתזכורת-מנחה מכל מה שעבר עלינו בדרך אל המנוחה. אז -

הַחֲזֵר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

מַלְכוּת בֵּית דָּוִד כְּבָרִאשׁוֹנָה

קַבֵּץ נִדָּחַי מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה

אָז אָשִׁיר הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ

ושנית - שכמו בהרבה פיוטים אחרים גם כאן משובץ שמו של המחבר, אברהם ענתבי, במחרוזת. גם כשמדברים על המרומם מכל, אין צורך למחוק ולהעלים את דמות היחיד תחת מסכת ענווה, מפני שדווקא מתוך ההקשר הכללי, בעוצמתו או באובדנו, עולה היחיד לחיות את חייו במלואם.

 

בעקבות שיעור שניתן במסגרת "קהילות שרות" ירושלים.