דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אודה לאל (שימו לב על הנשמה) - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

תוכנו של פיוט זה אחוז בנסיבות שירתו באופן מובהק. הוא מושר לפנות בוקר, בשעה שבה אנשים אינם נתונים בהתקשרויות חברתיות ובמקום תרבותי. בשעה זו עומדת הנשמה במערומיה מול הא-ל, נחבקת בתודעתו היודעת כל של הא-ל, נבחנת ונשפטת על ידיה. עיתוי השירה, שעת הפצעת האור, משפיע גם על הלשון המקבילה בין הנשמה לבין מקורות אור שונים. מחשכי השעה הזאת מתבטאים גם בספקות ואפילו בהתנגשויות פנימיות המנקרים בתודעתו של המשורר.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

תוכנו של פיוט זה אחוז בנסיבות שירתו באופן מובהק. הוא מושר לפנות בוקר, בשעה שבה אנשים אינם נתונים בהתקשרויות חברתיות ובמקום תרבותי. בשעה זו עומדת הנשמה במערומיה מול הא-ל. בשעה זו היא נחבקת על ידי תודעתו היודעת כל חקרי לב של הא ל, ונבחנת על ידיה.

המלה הפותחת את הפזמון מבטאת עמדה של הודיה כלפי ידיעה זו (והשווה למזמור קלט בתהלים - וכן ראה בפיוט "פליאה") אבל אולי נסתרת בה גם המשמעות של הודאה ב-, האדם החשוף מודה שכל מה שחוקר הלב יאמר עליו אכן נכון.

עיתוי השירה, שעת הפצעת האור, משפיע גם על הלשון הסמלית של בית 1, שבמרכזה ביטויים הקשורים לאור: הנשמה מאירה כבוהק אבני החושן – האורים והתומים. אורה של הנשמה מושווה לאור החמה והלבנה, אלו המאורות המופיעים בשמים בשני חלקי היממה, שב'תפר' ביניהם שרוי עתה השר את הפיוט. באמצעות השוואה זו סופחים ביטויי האור גם מטען נוסף שמביא עמו הפסוק החותם את הבית הראשון – שם אור החמה והלבנה קשורים לעידן הגאולה העתידי.

אם אור הנשמה מתקשר בסוף הבית הראשון, ולו ברמז, להתנוצצות אור ה' בעולם בעתיד, הרי שבית 2 מספר על מקורו הקדמוני של אור זה בכסא הכבוד. בספרי קבלה שונים מתוארות הנשמות כחצובות מן העליונים.[1] בספר חרדים ובספרים אחרים מופיעה המימרא: נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד.[2] ביטויים אלו בספרות הסוד מקרבים מאוד בין חלקיה העליונים של המציאות האנושית לבין הבורא, עד כמעט זהות ביניהם.[3]

מעניין שהרקיע שבו גנוזות נשמות הצדיקים והנשמות העתידות להיבראות, לפי התלמוד הבבלי, נקרא רקיע ערבות (חגיגה יב ע"ב), והפיטן מתאר כאן את מסלולה של הנשמה משם אל מגוריה החדשים 'בארץ ערבה' – העולם הזה, היבש מנוכחות אלקית. הנשמה יורדת לעולם הזה מתוך שליחות ויעוד, להציל את העולם הזה ולהאירו.

בית 2 מתאר את תנועתה של הנשמה מכסא הכבוד העליון אל הארץ התחתונה. בבית 3 מתוארת תנועה שכיוונה מהופך – בכל לילה עולה הנשמה למעלה. על הפסוק בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ (איוב לז, ז) נדרש שכשהאדם נפטר מהעולם הוא חותם על כל מעשיו, ומאשר את הדין.[4] אצל השל"ה מתואר כי האדם חותם על מעשיו בכל לילה - "ובשעת השינה בלילה עולה למעלה נשמת כל חי איש יהודי לכתוב ולחתום מעשי היום, שנאמר, ביד כל אדם יחתום וכו'".[5]

בתים 4 ו-5 מעמידים שתי תמונות חלופיות. שתיהן פותחות במציאת הקב"ה את הנשמה, לאחר שעלתה אליו בלילה (בית 3), בבית 4 מופיעה האפשרות השלילית – הנשמה נמצאת מטונפת בחטאיה, וכך היא נמשלת לשפחה נכלמת. לעומת זאת בבית 5 היא נמצאת מקושטת – בזכויות בכלל, או לפי גרסה אחרת בטלית וטוטפת – 'קישוטי' הגבר שבהם יתעטר זמן קצר לאחר מכן, לקראת תפילת שחרית. שני הבתים מסתיימים באופן מפתיע בביטוי "תמיד בבקר בבקר". בביטוי זה יש מהעצמת ה'תחרות' בין שתי האפשרויות, או ליתר דיוק את המצב המבחני של הנשמה. פעמים רבות לא תדע כיצד תידון וכיצד ייחרץ גורלה. חרדת אי הידיעה הזאת מעסיקה את המשכים קום, ובוודאי את מי ששר את הפיוט קודם הליכתו לישון. בהליכה לישון יש משום שמיטת שליטה. אדם עוזב את תודעתו ואת תרבותו והוא מפקיר עצמו אל ידיעת ה' הבלתי מוגבלת היורדת לנבכיו, ואל הדין שזו תעשה במעשיו. 

חרדה זו עשויה להשתקף גם במענה שהיא מקבלת בבית 6. אם ההליכה לישון היא מעין מסירת הנפש למוות, שכן חלק מכוחות החיים משותקים תוך כדי השינה, מנחם הפיטן ומזכיר כי הנפש מופקדת בידי שומר נאמן, שישיב את הנפש ל'פגרים המתים' כלשון ברכות השחר, עם בוקר.

בבית 7 עובר הפיטן לרטוריקה שבה נפתחו הבתים 1 ו-3, הפנייה אל הרבים. אותם שדורבנו קודם לשים לב אל הנשמה ולהתעורר לקראת הדין, נקראים כאן להחיות את הנשמה הענייה. אף כאן, בין בית 6 לבית 7, כמו בבתים 4 ו-5, יש מעין סתירה או התנגשות: בבית 6 הובטח לאדם שאיש לא גווע בעוונו, ואילו בבית 7 מוטל על האדם להחיות את נפשו העניה, שאם לא יעשה כן ולא יחיה את נפשו איך יזכה לאור הבוקר. סתירה זו מבטאת היטב את המצב העמום והחשוך של התודעה, וגם של התאורה האופפת. השיר מבטא ידיעות נקורות ספקות. 

בבית 8 מתמתקת אווירה טרודה זו, והוא כבר מכיל משאלות חיוביות בלבד. ניסוחם כה חיובי שהן עומדות גבול ההבטחה. המשורר מבקש שה' ישמע קולו, אך גם יודע שכך יהיה. כך נרמז מלשון העתיד (ולא לשון הציווי) הנוכחת בכל הבית הזה. נעימה אופטימית זו נוסכת על מחשכי הספק אור רענן של בוקר וודאות.

 


[1]  כגון ספר התמונה, תמונה שלישית.

[2]  ר' אלעזר אזכרי, ספר חרדים, פרק ז.

[3]  להרחבת הנושא של מכסא כבוד חוצבה – משנת הזהר כרך ב עמ' ז.

[4]  ספרי האזינו פסקה ב; תענית יא ע"א וכן בזהר ח"א עט ע"א.

[5]  השל"ה, הגהות למסכת חולין יח, על רעיון זה מבוסס גם האמור בפיוט "ונתנה תוקף" – "וחותם יד כל אדם בו".