דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אהבת הדוד את הרעיה

דב ברקוביץ

16/11/2015

תקציר המאמר

על רקע הפיוט "יחידה רעיה" המהווה רצף מובהק ליסודות התרבות הנבואית והמשנאית של אהבת הדוד והרעיה, מתבונן הרב דב ברקוביץ בביטוי "אהבה", ומנסה לראות את הקשר בין מלה זו ומשמעותה לבין שם ה'.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע
 

 

​​​חתונה יהודית, דרבנט, דאגסטן, 1976  באדיבות בית התפוצות,ארכיון התצלומים


הפיוט הנפלא של ר' דוד חסין מבליט את הדימוי של הרעיה והדוד משיר השירים כבסיס לשבחם של חתן וכלה בשר ודם. הדימוי מגיע לביטוי שיא בריקוד ההתקשרות וההתרחקות, ההתרחקות וההתקשרות, שבשיר השירים. אבל יש למצוא את סיפור האהבה הפלאי שבין כנסת ישראל לה' – או בין הנשמה למקור מחצבתה על פי פרוש אחר - במקומות רבים במקרא. תמצית חזונם של נביאים התבטא לא פעם בתיאור מצב מיוחד שהתהווה ביחסי הרעיה והדוד שחיפשו ללא הרף זה את זה. הנביא הושע תיאר חיי זונה כמציאות הקשר שבדורו; ביואל כנסת ישראל היא בתולה חגורת שק המתאבלת על בעל נעוריה שנעלם לה; לעומתם, נבואות הנחמה שבירמיהו ובישעיהו מספרות על אישה שבעלה חוזר אליה לקשר חדש, קרוב יותר, לאחר תקופה של גירושין.

בתקופת בית המקדש השני, ואולי בדורות הראשונים לאחר החורבן, לדימוי של אהבת הדוד והרעיה היתה משמעות מעשית בקהילה. רבים מכירים את המשנה המסיימת את מסכת תענית המתארת את הדרך שאבותינו ואמותינו ציינו את יום תיקון החורבן, חמישה עשר באב, בהסתמך על סיפור האהבה בשיר השירים:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

הפיוט של ר' דוד חסין מהווה רצף מובהק ליסודות התרבות הנבואית והמשנאית. על רקע זה ראוי לערוך התבוננות בביטוי "אהבה". כוונתי לא רק להתבוננות שכלית אלא תהליך של הפנמה וקליטה בנפש.

בעומק העברית היום יומית נסתרת שפה בראשיתית, לשון הקודש, כאשר לאותיות ולמילים שבה חיות המשפיעה עלינו במודע ושלא במודע. המשחק היפה בפיוט בין השימוש במובן המקורי של מילה המופיעה בתנ"ך ובמדרש לבין המשמעות החדשה הניתנת לה על ידי המשורר הנו נדבך חשוב בעיצוב רב-ממדיות זו של השפה שלנו. המילה "אהבה" היא דוגמא יפה למציאות לשון הקודש הטמונה במילה שכולם משתמשים בה תמיד.


 


​​​שיר השירים, מתוך כתב יד תימני, ראשית המאה ה-20

​​


ידוע שלמילה "אהבה" זיקה לשם המיוחד של בורא העולם, י-ה-ו-ה. הערך המספרי, "הגימטריה", של "אהבה" הנו 13, כמו הערך של המילה "אחד". הערך המספרי של "אהבה" יחד עם זה של "אחד" הנו - 26 - הערך המספרי של אותיות השם המיוחד, י-ה-ו-ה. יחד עם עניין זה, ישנו רובד נוסף בקשר המיוחד בין המילה "אהבה" לשם המיוחד.


 


​​​​'שיוויתי',  אוקראינה, 1850, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב


מסורות קבליות מסוימות רואות במילה י-ה-ו-ה שיקוף של שפע החיים העובר מהשורש הא-לוהי האין-סופי אל תוך היש החומרי, הקיים בגבול המקום והזמן. זאת, על פי צורת האותיות. האות הראשונה, "י", הנה האות הקטנה ביותר מבין האותיות, הנמצאת כמו תלויה באוויר. על כן היא מסמלת, אולי מגלמת, את הגבול בין החומרי לבין מה שהיה לפני או מעל לחומר. "השפיץ" העליון של האות "י" כפי שהיא כתובה בתורה הנו עצם נקודת החיבור הבלתי ניתנת לכתיבה, הגבול הבלתי ניתן להכלה בין הלובן של הנייר לבין השחור של הדיו, נקודת ההשקה הבלתי ניתנת להשגה בין החיות האין סופית לבין ירידתה ליש החומרי.

האות השנייה בשם המיוחד, "ה", הנה בדקדוק השפה העברית סימן הנקבי – המציאות המקבלת, המכילה והבונה חיים. לכל תופעה של ראשית החיים, הזרעיות שבה, יש צורך בקבלה, בהכלה ובבניינה. על כן שורש החיים שבאות "י" זקוק לאות "ה" שלאחריה.

האות "ו", השלישית בשם המיוחד, נדרשת במסורות קבליות אלו כמו האות "י" על פי צורתה המיוחדת. צורתה מסמלת צינור המוביל את החיות מלמעלה, מאזור השורש האינסופי, למטה, אל היש החומרי; אל המציאות בה אנו חיים. ושוב, פעולת הזנה זו המחייה את המציאות החומרית זקוקה לכלי לקבל להכיל ולעצב. כך נחתם השם המיוחד באות "ה" השנייה, ובמלואו י-ה-ו-ה.

והנה המילה א-ה-ב-ה בנויה כמו השם המיוחד – ארבע אותיות, כאשר האות השנייה והאות הרביעית הן האות "ה" הנקבית, המכילה, מקבלת ובונה. אלא שלא כמו השם המיוחד היחס בין האות הראשונה והאות השלישית אינו נוצר מתוך הסמליות הנוצרת מצד ההבדל בין צורת האותיות. ברור שגם היחס בין האות הראשונה והאות השלישית במילה "אהבה", בין האות "א" לאות "ב", מסמל קשר לשורש, זרימה מה"א", תמיד הראשונה, האות שלא נכתבה לפני "בראשית ברא", אל ה"ב" של "בראשית". בהמשך לפירוש הקבלי של השם המיוחד יש להציע שה"א" של "אהבה" זקוקה לאות "ה", הכלי שיקבל, יכיל ויבנה. משם החיות שבאה מן ה"א" אל האות "ה" עוברת ל"ב" המלווה גם היא באות "ה" משלה. כך המילה "אהבה" הנה ממש חיקוי, או צל, של השם המיוחד, י-ה-ו-ה.

מהי המשמעות של המעבר בין "א", ראשית האותיות, ל"ב"?

כל אהבה הנה תנועה של חסד השואבת חיות משורשה שבנפש בכוונה להחיות את האחר. החסד בא ממקום ללא גבול באישיות והוא מבקש להתממש במציאות המסוימת של אדם נבחר, של ארץ סגולית, של רעיון או אידיאה נאצלים.

מפתיע מאוד שהמילה המתארת תנועה זו הנה "אהבה", ולא המילה "אהמה". הזרימה מה"א" ל"ב" יוצרת את השפע היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אָב". בדומה לזה הזרימה מהאות "א" לאות "מ", האות הנמצאת בדיוק באמצע אותיות הא-ב, יוצרת גם היא שפע, זה היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אֵם".  

מדוע קושרת לשון הקודש את מציאות האהבה ל"אבהות", ולא קבעה את המילה המתארת מציאות זו במילה "אהמה" בכדי לכלול בתוכה את ה"אמהות"?

 


​​נדמה שההבדל בין חסד האם לחסד האב הוא שחסד האם איננו בחירי, הוא חלק מעצם תבנית היש וברכתו; הוא אכן משקף את החיבור בין ה"א" לבין אמצע היש על כל ממשותו ומגבלותיו. לעומת זאת החסד של האב הנו בחירי, תלוי ברצון, בשאיפה ובדעת. על כן לצערנו ישנם "אבות" שנעלמים ומשאירים את זרעם ללא אהבתם.

המילה אהבה בלשון הקודש נותנת ביטוי לתשתית החסד בחיים כולם. אהבת "אב" החיים המזרים את חיות היש מה"א" שלפני "בראשית ברא" אל ה"ב", כלומר הבַּיִת שביקש הבורא לברוא ככלי להכיל את חסדו.

במובן זה שורש כל האהבות שבין בני האדם הנה אהבת הדוד את הרעיה.


דב ברקוביץ


​​הרב דב ברקוביץ הוא ראש "בית אב להתחדשות וליצירה בתורה" בירושלים וראש בית מדרש תלמוד חי. בעל טור שבועי במוסף "שבת" של מקור ראשון, העוסק ביסודות רעיוניים שבלימוד הדף היומי בגמרא

בית אב - ליצירה והתחדשות בתורה- רחוב הפלמ"ח 24, ירושלים, 5630358-02

bet_av@netvision.net.il