דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אבני אקדח - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט שוזר מספר יסודות הקשורים למציאות הגאולה. לעתים לשונו עמומה והיא עשויה להחזיק בו-זמנית כיוונים ומשמעויות שונים. היסודות המופיעים בשיר בזה אחר זה או תוך עירוב והתרכבות שלהם זה בזה הם גאולת ציון, שיבת עבודת הקודש למקדש ושריית השכינה בו, התפשטות התורה, מצבו הפיזי של עם ישראל - ריבויו וקיבוץ גלויותיו לארצו, מצבו הרוחני - בהיותו נפקד על ידי ה' ומקומו של עם ישראל בעיני העמים.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

הפיוט שוזר מספר יסודות הקשורים למציאות הגאולה. לעתים לשונו עמומה והיא עשויה להחזיק בו-זמנית כיוונים ומשמעויות שונים. היסודות המופיעים בשיר בזה אחר זה או תוך עירוב והתרכבות שלהם זה בזה הם גאולת ציון, שיבת עבודת הקודש למקדש ושריית השכינה בו, התפשטות התורה, מצבו הפיזי של עם ישראל - ריבויו וקיבוץ גלויותיו לארצו, מצבו הרוחני - בהיותו נפקד על ידי ה' ומקומו של עם ישראל בעיני העמים.

 

הבית הראשון פותח בתיאור הציורי של ירושלים הגאולה, שחומותיה משובצות אבנים יקרות. ממנה מתמקד המבט ב'חצרֵי', כנראה בבית המקדש, מושא כלות הנפש של המשורר, בעקבות משורר תהלים. השורה השלישית של הפיוט חידתית: היא ניתנת אולי להתפרש כהמשך השמחה בציון וכתיאור כללי של שמחת הגאולה של ישראל בארצו, ואולם העובדה שמקור הביטוי 'מצהלות אבירים' הוא בהקשר חורבני - קולות הקרב של האויב, מכבידה על פירוש כזה כאן. כיוון אחר יתחוור אם נישען על מדרש הביטוי בפרקי היכלות, שם האבירים הם תלמידי החכמים. כך ישתלב הביטוי בתוך השורה כולה, המתייחסת במקורה בתהלים לתורה. בפירוש זה ההיסמכות על המקורות נוחה יותר, אך מבחינת מהלך השיר מתקיימת כאן פנייה בלתי מנומקת מחזון של גאולת ציון והמקדש לעבר התשוקה לתורה. 

 

הבית השני עשיר בביטויי שמחה שאינם מתייחסים לאירועים ספציפיים. ביטויי השמחה מכילים הן רימוזים לפסוקי גאולה לאומית מישעיהו, הן שמחתה של בת זוג באהבת בן זוגה משיר השירים, הן רימוזים להקשר האישי מתהלים. פסיפס זה מותיר את גורמי השמחה המסוימים מחוץ לפיוט. הוא מטשטש עקבותיהם תוך הבלטת המוקד הרגשי שאליו נשואות עיניו של המתפלל והמקווה.

 

הבית השלישי כביכול מדבר על תמונות ספציפיות יותר. השיבוצים משיר השירים מתרבים ואווירתו החושנית נוכחת בפיוט יותר ויותר. ראשית בית זה מכילה פנייה כללית אל נמענים שאינם מזוהים. יש כאן מעין תביעה או משאלה למציאות מענגת, שמישהו – ואין זה משנה מי הוא יהיה – יביא להתגשמותה. נדמה כי השורה הזאת 'רפדוני בתפוחים תפוחי זהב' באה ממקום ילדותי-חולמני, המרשה לעצמו להשתעשע בחזיונות רחוקים, בלי לחשוב על הפרטים הקטנים הבונים את הדרך אליהם. כך גם לא ניתנת הדעת על מה שיאבד עם הטענת הזהב על התפוחים. הרי ריח רפידת התפוחים, שבמקור שימש למרפא לאהובה, ייעלם כאשר יהפכו אלו לתפוחי זהב. כך יהפוך העונג הראשוני של הריח לעונג מזן תרבותי יותר של אסתטיקה חזותית (בדומה לשורת הפתיחה של השיר) או של שפע חומרי.

ייתכן שמהלך מקביל מתרחש גם בהזהבתם של מגדלות המרקחים שבשורה הבאה. ואולם שורה זו נושאת אפשרות פרשנית נוספת, שכן ביטוי זה נדרש במדרש שיר השירים רבה (ה, יח) גם לגבי תורתם של תלמידי חכמים. מדרש זה עשוי להוות רמז דרשני מצמצם לתיאורי העונג הכלליים הרווחים בבית, ולהדהד לשורה החותמת את הבית הראשון. העונג החושי – לפי כיוון פרשני זה – הוא אלגורי או נלווה אל העונג שבלימוד תורה עתידי, שאף הוא חלק ממושא כיסופיו של הפיטן.

גם שורתו האחרונה של הבית עשויה להתפרש לשני כיוונים: מצד אחד היא משתלבת בגירויי החושים ובעיקר בניחוחות האופפים את השורות הקודמות, ומצד שני יש בה כיוון חדש העשוי להוות שוב פרשנות מצמצמת לעונג – נראה כי הקטרת הסמים הממולחים על מזבח הזהב מפנים ישירות שוב אל תמונת המקדש, שבו עמד מזבח קטורת שהיה עשוי זהב, ושאחד מהסממנים שהוקטרו עליו היה 'מלח סדומית'. אף כיוון זה אינו חדש בפיוט. אף הוא מהדהד אל חצרות ה' שהוזכרו בבית הראשון.

 

מרכיב הריח מהבית השלישי מועשר בבשמים נוספים המפורטים בבית הרביעי: בשמים, ראש, מר, אהל ואשכול הכופר. שמות אלו, מקורם בשיר השירים – ובניחוחותיהם נישאת אווירתו. על כן הא-ל כאן מכונה דוד, ואף נזכר דימויו החוזר מספר פעמים במגילת שיר השירים לעופר.

שורתו הראשונה של בית זה דווקא מביאה ביטוי מספר מקראי אחר, מישעיהו – הילל בן שחר. בין אם משמעותו של הביטוי הוא אל כנעני, ובין אם הוא ייצוג סמלי לבבל (ולדברי הפרשנים המסורתיים – נבוכדנאצר), הפיטן כאן מתייחס בעיקר להיותו גוף מאיר הזורח עם שחר. בניגוד למקור מישעיהו המתאר את נפילתו של כוכב בוהק וגאה זה משמים, כאן יתנוצץ כוכב זה כמבשר גאולה. אל מוטיב הריח הצטרף כאן גם האור הזורח.

הבית עובר לקראת סופו מעולם האור והריח אל יחסי קצב מורכבים הנלווים אל הגאולה. הפיטן מקווה כי מהירות הגואל תהא כמהירות העופר בריצתו. כמו בן השחר המשכים בשורתו, כך יבשר העופר את הגאולה ולא יתמהמה. אך דווקא הגואל שאורו צעיר ורענן וצעדיו זריזים, יאסוף ויכנוס וישא בחיקו את החלשות והמיניקות, אלו שקצב תנועתן הטבעי הוא האטי ביותר.

 

הבית החמישי עובר לעולם המדיני – ליחסי ישראל והאומות. לאחר ביטויי העונג הראשוניים, ולאחר ביטויים של שמחה לאומית ודתית פנימית, מוזח המבט אל האחרים – מלכים מרחוק – המתייחסים לישראל ואולי לנציג הא-ל הגואל את ישראל, מלך המשיח, ביראה ובהשתאות.

 

בפזמון מופיעה פניה אל הקב"ה, הנקרא כאן בשני הטורים 'חי א-לי', לקיבוץ גלויות ולצמיחת העם וריבויו. משחק המלים הנאה שמכיל הפזמון קשור לשימושים השונים ב'יוסף' בשני הטורים: בפעם הראשונה יוסף הוא שם פרטי, והוא חלק מהצירוף 'שארית יוסף', המתייחס אל שארית הגולים של עם ישראל בכלל, (אולי תוך רימוז לצרותיהם ותלאותיהם, כגון אלו שעבר באופן אישי יוסף). בפעם השניה 'יוסף' הוא פועל, ו'חי אלי' כבר אינו משמש כפנייה, אלא כנושאו של הפועל. המהלך המתרחש בין הטור הראשון השני קשור גם למהלך של התקת פניית הדיבור: הטור הראשון פונה אל נמען אלקי – חי א-לי, ואילו בטור השני פונה הפיטן אל ציבור אחיו ועמו, כש'חי אלי' הופך להיות הגוף השלישי, הנסתר.

מעבר דומה בין הפנייה אל הא-ל כנוכח לבין 'הסתרתו', קרי העברתו אל הגוף השלישי מתרחש גם במהלך הכללי בין בתי הפיוט: בשני הבתים הראשונים הוא פונה אל אלקים, הוא הנמען. בבית השלישי הפניה היא אל רבים – שלא ידוע מי הם, ואלקים כלל אינו נזכר בו. בבית הרביעי אין כל פנייה אל גוף שני כלשהו, והא-ל מופיע בו בדמות הדוד הדומה לעופר, והוא נזכר בגוף שלישי. בבית החמישי אלקים מופיע באופן מפורש מאוד, הטורים חורזים בו, תוך שהוא ממשיך להופיע רק כגוף שלישי.