תקרב רינתי לפניך: על משמעות השירה

---

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'....ותען להם מרים, שירו לה'...."

יש כאן ביטוי מרתק לסגנונות ההנהגה השונים של משה ומרים. משה מתחיל לשיר, מוביל את העם והם אחריו ("אז ישיר משה" בלשון יחיד – ואחר כך "ובני ישראל"). לעומת זאת, מרים עונה לנשים ומזמינה אותן לשיר עמה ("ותען...שירו לה'"). אולם מעבר לתובנות ניהוליות – דגם היררכי מול שיתופי – מדוע התגובה הראשונה של משה ובני ישראל לגאולה המדהימה על ים סוף – קריעת הים, המעבר ביבשה, טביעת המצרים עד האחרון בהם – הייתה לשיר? למה דווקא שירה?

חשוב לציין שזו ההופעה הראשונה של המילה "שירה" בתורה, ועוד בהקשר לשירה לה'. המילה "שירים" כן מופיעה קודם, פעם אחת בלבד, בהקשר מעניין. לבן אומר ליעקב כאשר הוא משיג אותו בבורחו מארם, "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור" (בראשית לא, כז). כוונת לבן מן הסתם לשירים עממיים ב"חאפלת" פרֵדה. לא שירה המופנית, כמו שירת הים, לקב"ה, ולא שירה ספונטנית כמו זו שפורצת מפי משה והעם.

בעקבות חוג הפיוטים ש"רץ" כבר שנה רביעית ב"במידבר" (ירוחם) בשיתוף ארגון קהילות שרות, אני מהרהרת רבות במהות השירה, אותו מיזוג מופלא של מילים ומנגינה, ובסוד קסמה וכוחה לרומם, לחבר, לחולל שינוי באדם ובקבוצה. הרי שירה עשויה להפוך עצב לשמחה (וההפך), לעורר ולבטא רגשות עמוקים.

אולי הכי מתאים להודות לאל שאין לו צורה או דמיון, שהוא נעלם מכל רעיון (כמילות הפיוט "אל מסתתר"), או, כפי שמופיע בשירים ופיוטים מאוחרים, לבקש ממנו להחיש את הגאולה, דווקא במשהו שאין לו בעצמו צורה או דמות מוחשית ונעלם לאחר רגע: השירה שהיא בבסיסה, הגיון הפה, הבל פינו. השירה משלבת בנשימה אחת מוזיקה ומילים, תוכן וקצב, צלילים מאורגנים עם משמעות עמוקה. השירה אינה מותירה סימנים פיזיים הנראים לעין, נעלמת כמו דיו סתרים דקה לאחר השמעתה, אך מותירה רושם עמוק בנשמה. כמובן ניתן להעלות את השירה על הכתב, אבל ברור שהסימנים הכתובים אינם משקפים את מלוא עוצמתה של השירה כשחווים אותה, שרים או שומעים אותה.

יש משהו בפעולה הפיזית של השירה, של פריצת הנשימה מתוך המיצר של הגרון חזרה אל אוויר העולם, מלווה בגלי הקול המרעידים את המיתרים כמוטות תא בבית כלא ובוקעים את השקט שהיה קיים לפני כן והולכים ומתפשטים בחלל, שמדמה את עצם המעמד של היחלצות מן הסכנה, מן המיצר של המצוקה, ממצרים.

ויש בשירה על הים, ברגעי הראייה, היראה והאמונה בה' ובמשה, בשוב המים למקומם והיעלמות המצרים, משהו כמו קול הבכי הראשון של תינוק שנולד, עם נולד חופשי מעול מצריו, עדיין תינוק, עוד הדרך ארוכה עד הבגרות, אבל נושם חופשי ולבד לראשונה.

ואולי יש עוד משהו בשירה, עמוק יותר, שהופך אותה מתאימה מאין כמוה, באופן טבעי לחלוטין, לבטא הודיה ובקשה למי שאמר והיה העולם.

מדוע השירה היא דרך כל כך טובה להתקרב אליו יתברך? למה השירה כה רצויה לקב"ה? לא רק שהשירה הכי מתקרבת בעולמנו הפיזי לתמצית הרוחניות, כי היא נעלמת מיד אחרי שמושרת – אלא מפני שבשירה אנו בעצם מחזירים לה' את מה שהוא נתן לנו – את נשמת החיים שנפח באפו של אדם הראשון. זה מה שהפך אותו – אותנו – ל"נפש חיה" ובקבלה, "נפש ממללא". הנשימה שלנו היוצאת עם הקול בהשמעת השירה – כאילו הנשמה יוצאת איתה חזרה לבוראה. "תקרב רינתי לפניך ה' (מילות הסיום של הפיוט "אל מסתתר")". הרי ללא נשימה אין חיים, ולכן בשירה אנו מחזירים לו במה שנתן לנו, במה שהוא "נשמת אפנו" – תמצית חיינו וקיומנו וביטוי לנשמתנו הפנימית, הלא נראית, שיש בה ניצוץ מקדושת האלוקות.

דבי גולדמן גולן, מייסדת שותפה ונשיאה של עמותת "עתיד במידבר" בירוחם, בוגרת קורס הכשרת פייטנים ומנחים של קהילות שרות, הנחתה את חוג הפיוט "מסע הקסם הפיוטי" בירוחם, המשותף לקהילות שרות, עתיד במידבר ומתנ"ס ירוחם, מחורף תשס"ו.