תחיית הפיוט – האמנם?

---

העדנה המחודשת שלה זוכה הפיוט בשנים האחרונות היא ללא ספק תופעה מבורכת ומרגשת. אך כמי שצמח מתוך עולם זה, וכמי שחשש עד לפני שנים ספורות לדעיכתו ואף להיעלמותו, השמחה והריגוש סביב התעוררותו וקבלתו בתרבות הישראלית מלווה אצלי בתחושת חסר והחמצה. 

​התרבות הישראלית פתוחה כיום יותר מתמיד לטקסטים יהודיים־דתיים, אך מוכנה לקבל אותם רק בעטיפה מוזיקלית עכשווית־מערבית. 

אמנים מובילים בתרבות המוזיקלית הישראלית נחשפו בשנים האחרונות לעולם הפיוט, התחברו לטקסטים והקליטו אלבומים – חלקם איכותיים ומרגשים מאוד – עם פיוטים בלחניהם שלהם או בעיבודים שלהם ללחנים מסורתיים. התקשורת הישראלית עברה גם היא דרך ארוכה בשנים האחרונות, וכיום, אולי יותר מתמיד, היא פתוחה לתכנים יהודיים, ובתוך כך גם לאמנים דתיים. רוב אלבומי הפיוט שיצאו לאור בשנים האחרונות התקבלו בתקשורת באהדה, וחלקם אף מושמעים לרוב בתחנות הרדיו השונות – תופעה משמחת כשלעצמה.

אלא שהחיבוק אותו מעניקה התרבות הישראלית (ובעיקר התקשורת המשודרת) לעולם הפיוט הוא חלקי. אותם טקסטים נצחיים, עמוקים ומרגשים שעולם הפיוט מציע, נוצרו, התפתחו ומהווים גם כיום חלק מתרבות רחבה יותר שכוללת גם סגנונות מוזיקליים.

מאז המאה ה־16 המוזיקה היא חלק משמעותי מאוד מעולם הפיוט. לא בכדי הנהיג ר' ישראל נג'ארה את הנוהג לציין ליד כל פיוט שכתב את שם הלחן המקורי לפיו נכתב (תורכי, ערבי או ספרדי) ומעבר לכך את שם המקאם (סולם מוזיקלי) של הלחן. נוהג זה, שאוּמץ בקרב קהילות המזרח, מיצב את המוזיקה כחלק בלתי נפרד מהפיוט. 

מעבר לכך, הנוהג האמור יצר עולם מוזיקלי עשיר ועמוק שבזכותו, במידה רבה, השתמר וחי הפיוט בקהילות השונות משך מאות בשנים. למרות זאת, התרבות הישראלית, שהחלה להיפתח לטקסטים של עולם הפיוט, עדיין מתקשה לקבל את העולם המוזיקלי הנלווה אליהם. הציבור הישראלי זוכה אפוא להיכרות חלקית בלבד עם עולם הפיוט, ובדרך מפסיד אוצרות מוזיקליים אדירים (מצריים, תורכיים, מזרח אירופאים, פרסיים, צפון אפריקאים ועוד).

המציאות הנוכחית הובילה גם לכך שמוזיקאים ישראלים מחוננים, שבזמן ובמקום אחרים היו אולי זוכים לתהילת עולם בשל כישוריהם, נשארים כמעט אלמונים. בתוך גל הפיוט הנוכחי ישנם גם יוצרים ישראלים צעירים שיצרו לחנים חדשים לפיוטים עתיקים, אך בסגנון מוזיקלי היונק מהמקורות המזרחיים (תורכיה, בבל, מרוקו, מצרים וכיו"ב). יוצרים אלו כמעט לא זכו להתייחסות מצד כלי התקשורת והמבקרים, ובוודאי שלא זכו להיות משודרים ברשתות הרדיו המובילות (למעט פעמים בודדות, שבהן ההתייחסות הייתה אל תופעת החזרה לשורשים וכו' ולא אל החומר המוזיקלי שהאלבום או האמן מציע). בעוד שהטקסטים העתיקים יוצאים מבית הכנסת ונעשים נחלתה של כלל החברה הישראלית, המוזיקה רבת העוצמה הזו נותרת בדל"ת אמותיה של הקהילה המזרחית־דתית. 

השאלה הנשאלת היא: למה? האם אנו באמת פתוחים למה שיש לעולם הפיוט להציע (והיום יש קונצנזוס על כך שיש לו מה להציע, וההתחברות שלנו אליו כחברה חיונית לנו כתרבות), או שזה בתנאי שמגישים לנו אותו בעטיפה מוכרת וידידותית  שלא דורשת תהליך של האזנה, התרגלות והפנמה מעמיקים של החומר? 

אני מאמין ויודע שהציבור הישראלי בהחלט מסוגל לספוג וגם לאהוב חומרים מוזיקליים "זרים" ומורכבים. בשנים האחרונות אני מעביר סדנאות פיוט ומציג את החומרים האלו לציבור שלא נחשף אליהם קודם לכן. מניסיוני אני יכול לומר, כי ההתחברות (שלא לומר התמכרות) לחומרים אלו הייתה מהירה ואף עמוקה הרבה מעבר למצופה.

צריכת מוזיקה, כמו דברים רבים אחרים, היא פונקציה של פתיחות ויותר מכך של הרגל. כאשר יש את שני אלו, והחומר המוצע הוא איכותי, הדרך להתחברות אליו היא קצרה מאד. אלא שהתפיסה התרבותית הישראלית כיום לא מאפשרת זאת. מוזיקה מסוג זה עדיין לא זוכה להיכלל בקטגוריה של "ישראלית" גם אם מי שיצר אותה נולד וגדל בארץ, שרת בצבא ואף צורך בעצמו מוזיקה ותרבות "ישראלים" (היינו: מערביים).  

משום מה מוזיקה מזרחית (ואיני מתכוון כאן למוזיקה המכונה בישראל – "מוזיקה מזרחית" או "ים־תיכונית") אינה נחשבת לישראלית, אף על פי, ואולי מפני, שמוזיקה זו בפרט ומזרחיות בכלל קרובים לתרבות ולסביבה שבהן נמצאת ישראל הרבה יותר מכל סוג אחר של מוזיקה הנשמעת מעל גלי האתר. ואף שזוהי תרבותם, הגלויה או הנשכחת, של ישראלים רבים. 

העיסוק של התרבות העכשווית בפיוט הוא כאמור, מבורך. תרבות חיה מוכרחה להתחדש כל הזמן על מנת שלא תהפוך לפריט ארכיוני ובסופו של דבר תיעלם. יחד עם זאת, כדי לחיות ולהחיות תרבות אין ברירה אלא להתחבר לשורשים שלה. שורשים אלו לא רחוקים ולגמרי לא זרים לסביבה התרבותית במרחב הגיאוגרפי בו אנו חיים. מדובר בתרבות חיה, משתמרת ואף מתחדשת, אשר למעט אלה הצורכים אותה, מעטים מאוד הם היודעים בכלל על קיומה. 

אני מאמין כי ברגע שיישבר המחסום אצל קובעי הטעם בנקודות המפתח התרבותיות, יתאפשר לציבור הישראלי להיחשף, ללמוד ולהתרגל ולבסוף גם לאהוב את העולם העשיר, המעניין והמרגש הזה, ויותר מכך, לחוות את עולם הפיוט במלואו, את המקום היהודי שבו התחברו מילים ומנגינה באופן טבעי פשוט נכון ונוגע, לכל אדם. 

רוני איש־רן הוא מורה לשירת הפיוט המזרחי, פייטן ומלחין, מנהל להקת 'שחרית'. המאמר המלא התפרסם בכתב העת "דעות". הרשימה התפרסמה במקביל גם ב-YNET.

את הלחן ל"הללויה" הנשמע ברקע חיבר רוני איש-רן, ומבצעת אותו להקת שחרית, שהוא עומד בראשה. ניתן להאזין באתר גם ללחן נוסף שלו לפיוט של ר' יהודה הלוי, 'אלי רפאני וארפא', בביצועו של רוני ובליווי להקת שחרית