כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
שפל רוח מעבר לזמן
ארז ביטון
המשורר ארז ביטון מספר על חבר ילדות שנפל במלחמת ששת הימים, על סוד וכיסופי דורות ועל הפיוט "שפל רוח" שמלווה אותו מנקודה לנקודה.
שפל רוח – מילים וביצועים
בשעות הקטנות של אשמורת הבוקר, בקו התפר בין חושך לראשית אור, בין קיץ לסתיו, תופשות אותי כמעט בלי דעת תחושות של נמיכות רוח לקראת ימים נוראים. פחד מהול בהתרוממות נפש, הצפה של זיכרון של מקום אחר ושל זמן אחר.
אי שם בגיל עשר, בבית כנסת קטן הקרוי "בית הכנסת של אימא רחל" באמצע השכונה, שכונת עולים חדשים ממרוקו בעיר לוד. בראש השנה, ידי הקטנה בתוך ידו הגדולה של אבא, ואני ילד שאין בו דיבור, נעתקו ממני המילים ואני כולי רטטים רטטים, צועד אל בית הכנסת. שם, אני יודע, נכונה לי התרגשות הפוקדת אותי מדי שנה בשנה.
"בית הכנסת על שם אימא רחל" הוא עכשיו שני קירות נפולים. בולדוזרים של עמידר באו עליו מאחור בעורמה של מתגנבים והיכו בו. כך עשו לכל השכונה, ואנשים שקמו בבוקר ראו שביתם נעשה חצי בית ועברו על כורחם לצריפים רעועים בקצה הרובע, כדי לעבור מאוחר יותר לשכונה מדולדלת עוד יותר.
אבל אז, כשבית הכנסת של אימא רחל עמד על תילו, שני חבריי לילדות האחים אהרן ושמעון בן חמו לקחו להם "חזקה" בראש השנה לקרוא בקהל את הפיוט "עת שערי רצון" ואת הפיוט "שפל רוח".
אני, שהייתי קטן מהם בשנתיים־שלוש, הייתי נמלא קנאה ופיללתי בלבי שיום אחד אוכל גם אני לעמוד בקהל ולקרוא את השורות המטלטלות:
שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה
אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי
כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה
אהרן בן חמו נפל במלחמת ששת הימים.
מאז אני בתחושה שבעצם הוא קרא כל הזמן את שיר העקדה של עצמו. ומאז קולו היה מהדהד באוזני מדי שנה, שם בבית הכנסת הקטן על שם אימא רחל.
להאזנה>>
אחיו שמעון המשיך לקרוא את "שפל רוח". כשגם חיי נעשו קירות נפולים ונעשיתי אוסף של קטעי חיים מקריים, נדדתי בארץ מעיר לעיר, בדלי רגשות, דעות מדומות, חיפשתי בית כנסת לימים הנוראים שיזכיר לי ולו במעט את החיל והרעדה של בית הכנסת של אימא רחל ואת הפיוט שפל רוח של אבן גבירול.
מְלֹא עוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ, וּבַמֶּה
כך התוודעתי לבית הכנסת אבוהב בעיר צפת.
קול השופר בראש השנה בעמק שבין בתי הכנסת השרה עליי רוח קדמונית.
