ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
דרורי יהושע
שלושה שערים אל הפיוט שער הרחמים – האחד הוא בבחינת המזבח והדרור המופיעים בפיוט ומשמעותם; השני בסיפור על אודות סוֹתִי סִיסֵה ועל ימי ראש חודש מבורכים שבה בעת מוּעדים הם לנפילות ומיחושים והשלישי הוא שירת הפיוט "דרור יקרא" בקולו הוא, המתנגן בראשו מתוך הסיפור על סוֹתִי סִיסֵה.
אני מבקש לקרוא את הפיוט שער הרחמים בשלוש שהן ארבע – במדרש, בפרוזה ובשירת שיח עם הפיוט. בסוד מדרשו של פיוט אבוא וקסמו של השער הרחמים אפתח – ברחמי.
ארצה לדבר בשני נושאים מן הפיוט שלהם לבי ורעיוניי.
הראשון הוא המזבח, החוזר עולה ובא במרבית בתי הפיוט [באחריתם] כביטוי מוביל.
והשני - דְּרוֹר תִּהְיֶה קוֹרֵא לְעַם הַנִּדְכָּאִים [בראש הבית השלישי].
מתוך הגדה של פסח, וינה, 1929, באדיבות הספרייה הלאומית
אם נעקוב אחר הופעותיו של "המזבח" נמצא כי אצל המזבח קיימים שלושה ריטואלים דתיים:
את כוחם של מעשים דתיים אלו ניתן לקשור כאגודה אחת אצל המזבח בזמן שבית המקדש קיים ולומר כי שיאו של הפולחן היה בצירוף תפילה ושירה אצל הקורבן העולה, אם לשלמים ואם לעולה. אפשר גם לראותם בסדר כרונולוגי המתאר את שנותר לנו, כל מעשה בפני עצמו, היחידי לנו בשיח עם השכינה למרות החורבן (שביטל המעשה שכלל קורבן, עתירה ושירה).
אך ניתן עם זאת לנסות להסביר את המעשים אצל המזבח – קרי קורבן, עתירה, ושירה – שאותה הייתי רוצה לקרוא כקטורת וכקורבן שהם הם עצמם אותם "וּבְקוֹל שִׁירִים נָאִים " – כמהלך שלם של בני עלייה, כהתפתחות דתית שיש בה מרכיבים חיוביים על אף החורבן.
ובדומה למה שמציע לנו הרמב"ם במורה נבוכים (א, נט; ג,לב), בקצרה, א. קורבנות ב. תפילה ג. דומיה. אלו שלושה שלבים בעבודת האל. ונימוקו עִמו "והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (שם ג, לב). בבחינת מעלין בקודש בסדר המעשה הדתי מן הקורבנות אל הדומיה.
אך דומה שבעל הפיוט מבקש לבחור מקום שונה עבורנו בחלק השלישי ובמקום הדומיה כפי שמציע הרמב"ם תחת הפסוק "לך דומיה תהילה" הוא דווקא מציע "וּבְקוֹל שִׁירִים נָאִים נַקְטִיר וּנְזַבֵּחַ".
מבקש בעל הפיוט לומר כי השירה שלב גבוה שמור לה בעבודת האל, מבקש המקום מאתנו מקום שבו תהיה לנו היכולת לעמוד ולשורר בקול שירים נאים לפניו כקטורת וקורבן, הפך מן המקום שנוקבו הרמב"ם פעמיים ומחזיק אחר דברי אפלטון, הרואה בשירה כמחלת הדמיון שלא מאפשרת לנו לעמוד כדבעי לפני המציאות, אלא מושכת אותנו אחרי ההבל, בבחינת "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ, ה). שאם ענייננו בהכרת אמת המציאות ובהכרת האל ולא בקתרזיס זה או אחר יש לנו להתרחק מן השירה.
לעומתו בעל הפיוט אפשר שנוטה אחר דברי אריסטו הרואה בדמיון כוח מבורך, המבורך ברגע שהוא מודע לעצמו ולעצם דמיונותיו, זהו כוח שלאין אונים עצמה יַרבֶּה. מכאן מתאפשר בפני מי שנמצא בגלות לפתח יכולת טובה וחזקה להתבוננות באל ובמעשיו, ועם זאת הוא מנסה להבין לייחל להתבונן, פעמים בתמהון לבב, אך להמשיך ולהתפלל ולשיר בקול בבחינת "אשיחה ואהמה וישמע קולי". ואומנם צריכות שעות אלו למקום גבוה מאוד שבו "בורח" האדם מן המציאות לתוכה כדי לחזות את מה שאפשר לה לשעה הבאה. ודווקא ברגע שבו אנו נתונים בצִדו האפל של הירח חייבת מלאכת התחדשות ותקווה זו לבוא בעת חידושו של הזמן "ברוך מחדש חדשים".
בצִלו שמחו ונאספו הנדכאים והחלכאים לאחר שבהם עשה פלאים קודשא בריך הוא ושכינתיה ושמחתם אצלו באותה העת היא שמחת גאולים. וּמְצַוֶוה הוא להם באותה עת לשון גאולה "אתם עשו למען", ובלשון אחרת יספו "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא מבקר חולים, אף אתה". ועל כן כעת קְרָא – מה הוא קורא דרור לנדכאים וגאולתך בכך, אף אתה, ומה הוא מציל חלכאים אף לך נאה כי זו היא לך גאולתך. כי גם בשעתה הגדולה של הגאולה יש לך לעמוד ולחפש ולתור אחרי פסיעותיו ודרך הילוכו, ששעה גדולה אינה ניכרת בכוח אור דסנוורין אלא בפועלו של עמוד אש להנחותם הדרך, וליכולתנו לעמוד יחדיו ולחוות נועם ה' באורו או אז ביקרנו בהיכלו והיינו בעיני אורו של עולם חמה ולבנה כמוצאי שלום. כי הוא רם ונישא שמו והוא הוא מחיה דכא שפל ונדכה וזה יחיה ויהיה לפנינו – בבחינת "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי כא, ג), כי שקולה הצדקה ממזבח קורבנות וזבחים ואנחנו נבחר לנו את נחלתנו את קדוש יעקב אשר אהב סלה "כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תיפול" – וכחובת סידור המלים שבקידוש הלבנה נענה זה לעומת זה, נרקוד זה לעומת זה, ולדרור נתחייב בקדושת הזמן לכל קריאת ראש חודש "מן המצר קראתי יה" ואני לאשר בצר אקרא.
צילום: נעם בן דוד
"לא דאגת אית-ליה רוֹמַנַה מסי תהלי תלאה ביסליה.." (אל תדאגי יש לו רוֹמַנַה, הביאי לי שלושה בצלים)
פעמים רבות הייתי מסובב עצמי בשאלות של שפה. כמו בוויכוח השתי וערב, ערב ושתי, מה אמר תינוק בפעם הראשונה, אימא או אבא. ומכיוון שלא היו לי הרבה לשאול והרבה לדעת רציתי, הייתי תולה הרבה בסבתא.
סוֹתִי (סבתא) סִיסֵה ימית באבי (אם אבי), סבתא נמוכה שגרה גבוה, רוב אנחתי ומנוחתי אצלה פרקדן כי דרכה של סבתא אצלנו נעשתה במועדים, ימים ושנים, אף לא פעם במצב של עֵרות. הייתה היא מברכת "המפיל" עד "המעביר חבלי שינה ותנומה", ומעפעפיי הייתה מושכת בעבותות של ליפא את שמחתי, חוליי וכאבי ומהם מקבצת למילים בתנועות שווא נע, שבו ואחלמה.
כשאימא הייתה אומרת לה עליי שלא הלכתי לבית הספר, הייתה מציצה בשעון של לבנה שהיא תפארת לעמוסי בטן, נאנחת, אוספת בקצוות החוטים התפורים מבית שחי הבגד את שרווליה קבוצות קבוצות עד למקום שהבשר תפוח אצל הלב, מטיבה את צמתה הלבנה ומעגלת את בטנה ויוצאת ובאה ופושטת את בגדיי.
ראש חודש.
"אימא, מה זה רוֹמַנַה?" סבתא הייתה מציצה בי, "הוא יודע כורדית?" יש מחלות שכבר אי אפשר להסתיר ממני, אבל הטיפול בהן הוא בשפה אחרת. אני מנסה לסדר לעצמי מילים חדשות על מנת לתקשר, אבל קר לי מדי בתחתונים, אפילו שהייתה עלי לחפה. אמא הביאה קרש חיתוך וסכין קהה למיטה.
סבתא דמעה ראשונה, אימא מעליה כמעט ולא, ואני מעתה ועד עולם הפסקתי לבכות אחרון. ניסיתי לשנות את העתים ולהחליף את הזמנים כדי לדעת מה הקשר בין ראש חודש לזה שאימא מרגישה רע, שלא הלכתי לבית ספר ושאני מרגיש נורא כי לא יכולתי לשחק שבע אבנים עם החברים והחברות בחוץ. ומה שידעתי זה שזה ה"רוֹמַנַה" – זיפת.
סוֹתִי סִיסֵה, ספקו של בצל חותכת ורובו מפרקת, קליפות לשכבות ושכבות לקליפות דמעות התחילה למרוח כל גופי בבצל. וכל שכבה שהפרידה מהבצל לתוכי נקבים נקבים חלולים חלולים, הזיעה אותי למקום גבוה יותר. שעה ארוכה ארוכה הייתה סוֹתִי סִיסֵה בסבלנות טובת לב של טווה ליפות סבון מעסה בי שגדולת המעסה, גדולה מן המעשה.
אני בוכה ומתרחק מעל ללחפה שכיסתה אותי.
סבתא סיימה, כיסתה, הידקה, חנטה ונשקה לי ואני בעיניים סגורות מבצל פתוח הייתי מכווץ שפתיים כדי חיוך של בכי קורבן תודה. "לא דאגת ריש ירחא רומנה ליה" (אל תדאגי, ראש חודש, זה הרומנה). הטיבה סוֹתִי סִיסֵה את הכוסיסה שלראשה ועלתה. ובתוך הלחפה חנוט, מנסה לחשוב, גם אם אלך לבית ספר מחר, מי ישחק איתי. טוב אני אהיה, מסכם עם עצמי, אני אהיה השוער. ועד שיחליטו אם כדאי שיהיה חופש בראש חודש, גם בגלל הרוֹמַנַה שלי, מתנגן לי "דרור יקרא" כמו בערבי שבתות שהייתי בורח מלשיר סולו בסעודת שבת והייתי שוכב מאחורה על המיטה הנמוכה של סוֹתִי סִיסֵה והיא הייתה מעסה את הפיוטים לתוכי בידיים שמנות אך מבלי בצל.
רסיסי הדמעות הזיעו את הכר וחטא הרוֹמַנַה [גאווה] תפס את מקומו מחוץ לגוף.
אימא קמה לסלק את קרש החיתוך מהמיטה ואת הסכין הקהה. "תישארי, אני פוחד". אמא מצאה לי יד מתחת ללחפה, פתחה וסגרה את אגרופי הקפוץ מצמרמורות החום וה"רומנה" ועשתה לי קריאת שמע. ולפני שאמרתי ברכת "המפיל", "ראה ראיתי דמעתך על פנייך נתכה, שושנה אגדיל סיסונך".
ידעתי, גם אמא שלי בוכה שזה רוֹמַנַה [גאוה].
להאזנה>>
מנגינתו למדתי מסבי הוצ'א עג'מי וסלסוליו אולי מאבי משה ז"ל,
מילותיו למדתי מחכם יצחק בראשי,
ואת תנועותיו ואהבתו עיסתה לתוכי סוֹתִי סִיסֵה.
דרורי יהושע הוא מחנך ומנחה במכון שלום הרטמן.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
