שני זיתים – עיון בפיוט

---

שני זיתים – מילים וביצועים

המתח שבין אנשי כהונה לאנשי מלוכה, בין איש הרוח לאיש המעשה, בין ההוגה בעל החזון אל מול הפוליטיקאי המדיני – מתח זה חוצה את ההיסטוריה האנושית כמעט לכל אורכה. כך בימי העולם בכלל, וכך – לא פחות – בדברי ימי ישראל.

חג החנוכה חושף את אחד משיאי הניגוד. לצד העלאתם של בני חשמונאי על נס ושימור זִכרם ופועלם בסידור התפילה, במדרשים ובהלכות החג לדורות עולם, "זכו" הם במקביל לקיתונות של ביקורת על נטילתם, שלא כהלכה, את הנשיאות ואת המלוכה. חד ונוקב היה הרמב"ן (בראשית מט, י) בקביעתו כי "זה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני" אשר מחד "היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל", אך מאידך "נענשו עונש גדול... נפלו ביד אויביהם בחרב" ולבסוף אף "נכרתו כולם", והכל משום "שמלכו, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד... ולא היה להם למלוך". לימים הטיחו חז"ל ביקורת דומה, גם אם הפוכה, בינאי המלך, צאצא "מפוקפק" של בית חשמונאי, באומרם לו: "ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן" (קידושין סו ע"א). הם לא נמנעו מהאמירה הקשה, הבוטה, אף על פי שמיד שילמו על כך מחיר נורא: "ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם" (שם), לפי שהלכה פסוקה היא (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, א): "כתר כהונה זכה בו אהרון... כתר מלכות זכה בו דוד". ואין אלה אלא שתי דוגמות, הנוגעות לחנוכה, ברם כמותן פזורות רבות ברשימה שאורכה מימי אנוש ועד עתה, וכולן מעידות על יחסיהם הטעונים של שתי הרשויות.

לאמִתו של דבר, אין בכך כדי להפתיע. הרב אי"ה קוק זצ"ל מבאר, בספרו אורות הקודש (א, רעו) כי מצד אחד, "האנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להסתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלתם הרוחנית באה לקויה ומעורבת". מצד שני, "כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשית שלמה, והידיעות המעשיות שלהם... אינם כי אם איזה צל...". אלה בכה ואלה בכה. יוצאים מן הכלל, במהלך ההיסטוריה היהודית, היו משה רבנו ושמואל הנביא, אשר באופן נדיר הם כן היו מסוגלים "לכלול את הכל" (ואולי גם החשמונאים הראשונים, לפי הרמב"ם בהלכות חנוכה ג, א: "והעמידו מלך מן הכהנים"!). לעומת זאת "במעמד הדורות, היה מלך לחוד ונביא לחוד" ואין "מלכות" נוגעת בחברתה.

אמור מעתה: כהונה ומלוכה הדרות בכפיפה אחת זו לצד זו ושלום ביניהן, אינה חזון נפרץ. אדרבה, הדבר גובל בחזון אחרית הימים. למרבה הפלא, בדיוק אליה התאווה הנביא זכריה, ואותה חזה בנבואה שהפכה לימים מסד ותשתית לפיוט "שני זיתים".

... רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ... וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ... מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב... וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת... וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם... לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ד' (זכריה ד, ב – ו, יד)

שני זיתים, שתי עטרות, שני בני היצהר – ושלום ביניהם.

הדברים מכוונים ללא ספק לאותם שהלכתם היא להיות משוחים בשמן המשחה – "זה אהרן ומשיח" (אבות דר' נתן, לג). עליהם אמר הפייטן: "שְׁנֵי זֵיתִים... לְרֹאשׁ קְהָתִי וְאֶפְרָתִי, שְׁתֵּי עֲטָרוֹת יַכְתִּירוּ". בני "קהת" צאצאי הכהונה ובני דוד צאצאי בית לחם היא "אפרת", הם אלה הנזקקים ל"זיתים" למשיחה, הם אלה שזוכים ל"עטרה", זו ש"בראש דוד תקימנה" וזו ש"בראש אהרן תשימנה", ולוואי "ועצת שלום תהיה בין שניהם".

*

ימים מקדם אזכרה, כיצד מדי שבת חנוכה היו שרים את הלחן הייקי "הכבד" לפיוט "שני זיתים". לחן זה, שהורתו כל־כולו בגולה דווייה, אך תוכנו השבת עטרת מלכות וכהונה מאוחדות, משקף בתמצית את פרדוקס ההוויה היהודית. אותה כבשה בין שבעים הזאבים אשר בתוך ימי המצוקה הקשה אינה מקוננת על גורלה האישי, אלא נושאת מבטה רחוק ומייחלת ל"השב את העבודה לדביר ביתך"!

הוא שאיווה הפייטן, בייחלו: "כְּמוֹ זְכַרְתָּם וְהוֹשַׁעֲתָּם אֲזַי עַל יַד זְרֻבָּבֶל" בעבר, כך היום "זְכֹר זַרְעָם לְהוֹשִׁיעָם וגם תִּקְרָא שְׁנַת יוֹבֵל". תוציאנו מן הגולה "וְשִׂים אוֹתָם מְקוֹם אֲבוֹתָם הֱיוֹת מוֹשְׁלִים בְּכָל תֵּבֵל", בעגלא ובזמן קריב.

הרב פרופ' נריה גוטל עומד בראש מכלל "אורות ישראל" שבאלקנה.