שמיני עצרת או שמחת תורה?

---

לשער שמחת תורה באתר הפיוט והתפילה

לכל חג ישנו הסיפור שלו, הנושא שעליו מדברים בו. אולם הערב מתערבבים להם שני נושאים ומבקשים מאִתנו את מלוא תשומת הלב: שמחת תורה המשתלב לו עם שמיני עצרת. האחד מבטא עוצמה של שמחת סיום. השני מבטא עומק של תפילה לקראת תפילת הגשם, הפותחת את השנה החקלאית החדשה.

שאלה: איך באמת קרה ששני הנושאים התמזגו להם יחד?

תשובה: האמת ההיסטורית היא שחג שמחת תורה הוא די "צעיר" ביחס למועדי ישראל. הוא קשור לשינוי שחל בסדר קריאת התורה. בעבר הרחוק לא סיימו את התורה אלא פעמיים בשבע שנים. יהודי בבל שינו את הדבר הזה, ובתקופה התלמודית החלו לסיים את התורה פעם בשנה. הם קבעו את פרשות השבוע וארגנו את הקריאה כך שבכל שנה תסתיים קריאת ספר דברים בחג הסוכות. יום טוב שני של גלויות (כ"ג בתשרי) התייחד כיום "שמחת תורה". בארץ ישראל כלל לא הכירו את היום הזה עד תקופת הגאונים. כאן הכירו רק את יום כ"ב בתשרי, שהוא "שמיני עצרת" המקראי. עם השנים הפכה הקריאה הבבלית להיות המקובלת בכל העולם ויחד אִתה הפך היום להיות יום משתה ושמחה, ריקודים הקפות ו"שישו ושמחו".

ש: ומה תפקידו של שמיני עצרת?

ת: צריך להיכנס לאווירה חקלאית כדי להבין את העוצמה של היום הזה. אדם עובד שנה שלמה על מפעל החיים שלו. הוא מכשיר את הקרקע לזריעה, זורע ומתפלל לגשם. במהלך חודשי האביב הוא מתחיל את העונה הקשה שלו. אם יש שנת ברכה הוא עובד בלי הפסקה מפסח ועד סוכות: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". פירוש: מימי הקציר של האביב עוברים לדיש שנמשך שבועות רבים. אתה לא מספיק לגמור את עונת הדיש, וכבר "מתנפלת" עליך עונת הבציר בגפן. אתה מתכנן איזו חופשה שנתית, אך העונה בכרם נמשכת לאורך כל הקיץ וכבר שוב מגיע עונת הזרע... עובדים כמו משוגעים! ההפסקה האמִתית היא חג הסוכות. חג האסיף. שם אפשר להירגע. שבעה ימים של הנאה מעמל של שנה ואיסוף כוחות לעונה החדשה. היום השמיני – עצרת – הוא יום שכולו תפילת החקלאי לשנת העבודה הבאה. במרכזו של יום עומדת תפילת הגשם שיש לה אופי ומעמד של תפילות יום הכיפורים. החקלאי יודע שלמטר השמים הוא ישתה ויאכל. שנה גשומה תביא ברכה ובצורת חלילה יכולה למוטט אותו. על פי זה אופיו של שמיני עצרת מאוד רציני, שקט, סולידי. מכניסים בו גם את אזכרת נשמות: מעמד של יום דין.

ש: אז איך באמת משלבים את השמחה עם הרצינות הזו?

ת: זו חלק מהאמנות היהודית. למען האמת צריך להנדס נכון את התפילות כדי שהמעברים יהיו חלקים. אי אפשר לעבור ישר מ"אגיל ואשמח בשמחת תורה" ל"יזכור". הכניסה לתפילת הגשם צריכה להיות שקטה. "יזכור" לא יכול להיות בועה בתוך זיעת הריקודים. כל קהילה מוכרחה לתכנן את מבנה השילוב הראוי כדי להצליח לקיים את המשימה של "גילו ברעדה".

הרב ד"ר בני לאו היה רב קהילת רמב"ן בירושלים.