שמחם בבניין שלם (כל מקדש שביעי)

שמחם בבניין שלם – מילים וביצועים

במהלך הפיוט כולו מתוארים מצד אחד שומרי השבת כמקיימים פרטים פרוזאיים: נזהרים שלא לצאת מתחום שבת, מוסיפים על זמן השבת תוספות של שביתה ממלאכה, מקפידים על הלכות עירובין, ובבתים שלנו – שובתים ממלאכות האדמה חריש וקציר, מקפידים שלא ללכת מהר בשבת וסועדים בה שלוש סעודות; מצד שני, עולים בפיוט תיאורי גאולה עתידית מליציים.

כבתים מסיימים של הפיוט נוכחות בבתים המושָׁרים בשורות גאולה.

לצד תיאורי גאולת ירושלים ובית המקדש, מייחדים את התיאורים כאן היסודות הקדומים, השאובים מראשיתו האידיאלית של העולם – מגן עדן.

פעמיים מופיעים ביטויי אור וזיו ייחודיים: א. "באור פניך תבהיקם"; ב. "צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים":

אור פני הא־ל הוא ביטוי החוזר כמה פעמים בספר תהלים ביחס לאלוקים. אבל כאן הוא זוכה לפיתוח בכך שהאור האלוקי מבהיק את פניהם של בני האדם הגאולים.

האזכור השני של האור אינו מופיע כקרינת האור העליון על בני האדם, כמין גמול ותשלום שכר, אלא כאן מדובר על קרינה אנושית העולה מתוך מעשיהם הטובים של הצדיקים. את הפועל "תצהיר" ניתן לבאר בשני אופנים: כנאמר בנוכח – אתה, הא־ל, תאיר את צדקתם, או בנסתרת – זוהרה־צהרה של צדקתם תעלה מבני האדם ותקרין מאליה החוצה. לפי שני הפירושים ניתן לראות בדברי הפייטן ביטוי למשאלתו שהאור שיופץ משומרי השבת יהיה כל כך מרוכז ועצום כאור הייחודי שהאיר את העולם כשהיה בשיאו הראשוני, קודם הנפילות השונות: חטא אדם הראשון ויתר השבירות שמסורות שונות מדברות עליהן, בין היתר במושגים של עמעום האור האינסופי: שבירת הכלים הקבלית, מיעוט הלבנה והסתלקות האור הראשון.

יסוד קדמון נוסף המוזכר בבתים אלו הוא "נחל עדניך". בתמונה הרוויה של שומרי השבת הגאולים הם מצוירים כמושקים על ידי הנחל היוצא מעדן.