"שירת הים" היא השירה הראשונה המובאת בתורה, ואחת השירות המרכזיות בתולדות ישראל; מעמדה המיוחד בולט בהשוואה לשירות אחרות מן המקרא, שלא זכו להיכנס לסדרי התפילה – בניגוד לשירתנו, אשר שולבה בימי הביניים בתפילת שחרית של כל יום, ואף נכללה במנהגים מאוחרים שונים, כמנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, וכמנהגן של קהילות חסידיות ב"טיש" המיוחד של שביעי של פסח. יש אף מי ששיער כי כבר בתקופת התלמוד, טרם היות יצירה פייטנית מגובשת, נוצרו ניסוחי ברכה בעלי אופי שירי, שנועדו לעטר את קריאתה של שירת הים.[1]
העיסוק ב"מלאכת השיר" ביחס לשירה מקראית מחייב דיון שונה מזה הרגיל במסורת הפיוט לדורותיה; מאפיינים צורניים שהם בבחינת "נכס צאן ברזל" בעולם הפיוט – כמו חריזה ומשקל, או קיומו של פזמון חוזר – הריהם זרים במידה רבה לשירה קדומה זו. לנתון זה חשיבות מרובה, שכן מאפיינים צורניים אלה משמשים בשירה המאוחרת לא רק לשם ההנאה האסתטית הגלומה בהם, אלא גם לארגון וסידור מבנה השיר: הקוראים הרגילים נעזרים בהם כמעין "תמרורים", המציינים היכן יש להמשיך לקרוא, והיכן לעצור; היכן יש להאט את המקצב, והיכן לזרזו. שירת המקרא עשויה, מבחינה זו, לתעתע מעט באותם קוראים, שכן כאמור היא חסרה את אותם דפוסים; אם יש בה חריזה, הרי זו משמשת רק כעיטור מקומי ובלתי סדיר לפסוקים אחדים, ומאפייני המשקל, אם הם קיימים, שונים בתכלית מן המשקלים המוכרים בשירה המאוחרת יותר. עם זאת, קריאה מדוקדקת יותר בשירת הים, יכולה למצוא גם בה "תמרורים", המחלקים אותה לחטיבות ולחטיבות משנה, ומקלים על קליטתה. את דברינו להלן נקדיש לזיהויים של אותם היבטים צורניים העומדים ביסוד ארגונה של שירה זו, ונצביע על החשיבות הגלומה במודעות להם.[2]
נסקור את מבנה השירה:
- פתיחה – חציו הראשון של פסוק א: כותרת השירה.
- חלק ראשון –מחציו השני של פסוק א, ועד פסוק ה: תיאור כללי ותמציתי של טביעת המצרים בים.
- חלק שני –פסוקים ז–י: תיאור מפורט של רדיפת ישראל בידי מצרים בואכה ים סוף, ולבסוף אזכור שני של טביעת המצרים בו.
- חלק שלישי – מפסוק יב עד חציו הראשון של פסוק טז: השפעתו של מאורע קריעת ים סוף על העמים הסובבים.
- חתימה – פסוקים יז–יט: ייחולים לעתיד, וסיכום נוסף של המאורעות בים.
חלוקה זו אינה מבוססת על אבחנה נושאית ברורה וחדה – שהרי נושאים דומים חוזרים ונשנים בחטיבות השונות שוב ושוב – אלא דווקא על מאפיינים לשוניים: שלוש החטיבות העיקריות נחתמות, באופן מפתיע, בדימוי משותף, כפי שעולה מפסוקי הסיום שלהן:
א. פסוק ה: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן".
ב. פסוק י: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".
ג. חציו הראשון של פסוק טז: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן".
דימוי האבן/עופרת עובר התפתחות במהלך השיר: מתיאור שקיעת המצרים כאבן או כעופרת במי הים – תיאור הנסמך על היות האבן כבדה, ועל חוסר יכולתה לצוף במים – עוברת התורה לתאר באותו דימוי בדיוק את האימה שאחזה לאחר קריעת הים בעמים השכנים, תיאור הנסמך על תכונה אחרת של האבן – היותה שקטה ודוממת; התפתחות זו מעשירה את הדימוי, ומרחיבה את תהודתו.
אולם המקרא אינו "מסמן" חטיבות אלה רק בדימוי המשותף, אלא גם בפסוקים החוצצים בין החטיבות, ומשמשים כעין "פזמון חוזר"; לשונם של פסוקים אלה שונה אמנם, אך צורתם זהה – ונדירה למדי במקרא – כאשר הצלע הראשונה של הפסוק מורחבת בצלע השנייה, תוך חזרה מדויקת על מילות הפתיחה:
א. פסוק ו: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ / יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב".
ב. פסוק יא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' / מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא".
ג. חציו השני של פסוק טז: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' / עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".
החזרה הכפולה על אותם ביטויים יוצרת מעין השהיה של הרצף השירי, ומדגישה את שבח האל מזה, ועם ישראל מזה; התיאור ההיסטורי המעוצב מחדש בשירת הים בלשון גבוהה ומרוממת, נקטע במכוון בהכרזות אלה.
בתולדות השירה העברית היו תקופות שבהן משוררים התייחסו בחומרה רבה לכללים צורניים נוקשים, אשר העמידו חיץ ברור בין טקסט שניתן להתייחס אליו כאל "שיר", ובין טקסט שאינו כזה; בולטת בהקשר זה שירת תור הזהב בספרד, שאימצה את עקרונות השירה הערבית וחוללה מפנה משמעותי בתולדות הפיוט. ואכן, המשוררים היהודיים בספרד נתקלו בקושי מסוים כאשר בחנו מחדש את שירת המקרא. כך תיארה תופעה זו פרופ' שולמית אליצור:[3]
"המשוררים העברים קיבלו על עצמם את הכללים הערביים של המשקל והחרוז, ועמם – את התפיסה שאיננה רואה בטקסט שאיננו שקול ומחורז שירה. עם זאת, הקביעות הללו גרמו להם קושי מסוים כאשר בחנו על פיהם את המורשת הספרותית העברית, ובעיקר את השירה המקראית: המקרא מגדיר במפורש טקסטים שונים כ'שירה'... אבל השירה המקראית, כידוע, איננה שקולה במשקל מדויק ואיננה מחורזת כלל. תופעה זו הביכה את המשוררים והתיאורטיקנים של השירה בספרד, והם ניסו לפתור אותה בדרכים שונות, אך המשותף לכולן הוא הגדרת השירה על דרך הערבים כשירה האמיתית. ר' משה אבן עזרא... טוען שלא מצא במקרא מה שיוצא מגדר הפרוזה 'אלא שלושה ספרים אלה: תהלות (=תהלים) ואיוב ומשלי'; אך העדר משקל וחרוז בשירה זו כה מפריע לו, עד שהוא מחפש ומבליט פסוקים בודדים המחורזים דרך מקרה...".
בנקודת הזמן הנוכחית, ניתן אולי להתבונן בחיוך מה באותה "מבוכה" שאחזה בגדולי משוררי ספרד; השירה המודרנית, שקראה תיגר על מגבלות צורניות משוחררות וקלות בהרבה מאלה שקיבלו על עצמם המשוררים העבריים בספרד, הרחיבה במידה רבה את תחולתו של המושג "שיר". אך הנה, מסתבר כי אף שירת המקרא, חרף העובדה שאינה עונה על ההגדרות המחמירות שהנחו את שירת ספרד, בכל זאת אינה נעדרת "תמרורים" צורניים מסוימים. יש לשער, כי המבנה הזהה המסיים את שלוש חטיבותיה העיקריות של השירה – דימוי המצרים או העמים האחרים לאבן/עופרת, ולאחריו פסוק הבנוי בתבנית הצלע המורחבת – אינו מקרי, וכי יש בו כדי לתחום את גבולותיהן של היחידות השונות בשיר. מבנה זה אינו נחשף אמנם בקלות, ואינו ניכר בקריאה רופפת כפי שניכרים, דרך משל, שינויים בחריזה בשירה המאוחרת יותר; אך דומה כי עצם המודעות לקיומו יכולה להעניק פרספקטיבה רחבה להתייחסותנו לנורמות הצורניות המשתנות מזמן לזמן, ולהרגיל את אוזנינו להיות כרויות בפתיחוּת רבה יותר לשירת נפשם של דורות שונים.
[1] עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים (ירושלים, 2007 – מהדורה שנייה מורחבת), עמ' 46.
[2] דיון נרחב בשירת הים, מאפייניה הצורניים, ויחסה לשירות אחרות במקרא ובסביבתו ראו באנציקלופדיה "עולם התנ"ך" לספר שמות (תל־אביב, 2002 – הדפסה שישית), עמ' 94–99. עורכי האנציקלופדיה עורכים בין השאר השוואה מאלפת בין תיאור חציית ים סוף וטביעת המצרים בתוכו בניסוחו כפרוזה, בפרק יד בספר שמות, ובין תיאורה כשירה, בפרק טו, ועומדים על ההבדלים העקרוניים שבין פרוזה ושירה במקרא.
[3] שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית (תל־אביב, 2004), כרך ג', עמ' 13–14.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
