שירי הדיואן התימני

---

בבית הכנסת המעיטו מאד יהודי תימן באמירת פיוטי חכמיהם והעדיפו בבירור את פיוטיהם של חכמי ספרד, ואילו במסיבות החברתיות שמחוץ לבית הכנסת, כולל סעודות השבת והמועדים, העדיפו את שירי בני תימן.

בדומה למדור שירות ותשבחות שנמצא בתכלאל (מחזור התפילה) הקדום, הדיואן התימני כולל פיוטים ושירים שנועדו להיאמר שלא במסגרת התפילה או במסגרת התכנסויות אחרות בבית הכנסת. ואם בבית הכנסת המעיטו מאד יהודי תימן באמירת פיוטי חכמיהם והעדיפו בבירור את פיוטיהם של חכמי ספרד, הרי במסיבות החברתיות שמחוץ לבית הכנסת, כולל סעודות השבת והמועדים, ביכרו את שירי בני תימן. עם כל זאת, שלושה ממשוררי ספרד – ר' יהודה הלוי, ר' אברהם בן עזרא, ור' שלמה בן גבירול, וכן המשורר בן צפת ר' ישראל נג'ארה, מיוצגים בפיוטים בודדים בדיואן.

אף ששירת תימן בראשיתה הידועה לנו, באמצע המאה הי"ב, נסמכת מבחינות רבות בעיקר על שירת ספרד, פיתחה לה במשך הדורות, ובייחוד מן המאה הט"ז ואילך, קווים אופייניים־יחודיים. ואלו הן:

על סוגי השיר

שִׁירָה

סוג השירה העיקרי בדיואן. שיר ארוך, בחריזה משתנה, בדרך כלל במבנה הידוע משירת ספרד בשם שירי אזור (מֻוַושַחַאת). מנגינותיו של סוג זה מפותחות, מתחלפות ומגוונות מאוד, שהרי סוג זה ליווה את הריקוד. 

נַשִׁידּ

(ברבים נִשוַד). מילה ערבית קדומה שפירושה שיר. בדיואן השימוש במונח נשיד מתייחס לשיר קצר בדרך כלל, במבנה פשוט של חרוז אחיד ומשקל קבוע. הַנַּשִׁידּ מהווה שיר פתיחה יחיד ולאחריו יבואו השירות. מנגינתו פשוטה, בדרך כלל אינה מתחלפת ואין רוקדים לצליליו.

זפה

מילה ערבית שפירושה לוויה, ליווי. שיר קצר, בעל מבנה ומנגינה פשוטים למדי, המושר בעת שמלווים את החתן ממקום למקום, כחלק מטקסי החתונה. תוכנו של סוג זה מוגבל לנושא החתונה בלבד ואינו מקיף אלא מספר שירים מצומצם, שנהוג לאומרם דרך קבע בטקסים הללו. 

חִדּויָה

תיבה מוקשה שמקורה אינו ברור, אם עברי (במשמעות שמחה) ואם ערבי. סוג  שירה זה כתוב במבנה פשוט ומנגינתו פשוטה והוא מושר במהלך טקסים מסוימים בחתונה, כגון תגלחת החתן או הסרת ה"חִנַּה". מספר הַחִדּוּיוֹת הכלולות בדיואן הוא מצומצם מאוד. 

הַלֵּל

שיר קצר ביותר, שאינו אלא צירוף של כמה משפטים חורזים ללא כל משקל, המסתיים בפסוק מן המקרא. עיקרו דברי הלל לאל או ברכה לבעל השמחה, החתן, בעל הבית, הנימול, אבי הבן וכיוצא בהם. הללות מועטים, במבנה יותר מפותח הכולל משקל, נתחברו בידי שבזי. ההלל נאמר לאחר סיום השירה וכן בסופה של המסיבה. נוטלים בו חלק כל המסובים במנגינה חד־גונית פשוטה. 

קַצִידּ

שיר אפי ארוך, מעין פואמה או בלדה, המספר על מעשה שאירע, לכלל או ליחיד, לעתים קרובות על דרך ההומור. סוג נדיר למדי שאין לו מסגרת קבועה. סוג זה קרוב מאוד לשירה העממית, שירת החול.

לשון השירה – עברית, ארמית וערבית

שלוש לשונות שימשו את משוררי תימן: עברית, ארמית וערבית. יש שהשיר הוא דו־לשוני בצירופים השונים: עברי־ארמי, עברי־ערבי, ולעתים רחוקות אף תלת־לשוני. זעיר הוא חלקה של הארמית, שהשימוש בה נמשך מתקופת הפיוט הקדום. מלבד כמה "הללות" של שבזי, הכתובים כולם על טהרת הארמית לא תימצא הארמית אלא בכמה נִשוַדּ דו־לשוניים או תלת־לשוניים. שירי תימן הקדומים נכתבו כולם עברית ורק מן המאה הט"ו ואילך החלה הערבית לחדור אל השירה. מעמדה של הערבית הלך והתחזק, בייחוד בשירתם של ר' יוסף בן ישראל ור' שלום שבזי במאות הט"ז והי"ז ולאחר מכן גם במאות הי"ח והי"ט, ויותר ב"שירות" מאשר בנִשוַדּ. כן נדיר למדי למצוא בדיואן "שירה" הכתובה כולה עברית, כי אם עברית־ערבית או אף ערבית בלבד. לעומת זאת רוב הנִשוַד כתובים בעברית, יש מהם דו־לשוניים, ורק מעטים מהם כתובים ערבית בלבד. הזַפַאת והחִדּוּיוֹת, שהן מן השירים הקדומים בשירת תימן, וחלקן משירי החתונה של ר' יהודה הלוי, כתובות כולן עברית, ואולם הקִצוַד, שהשפעת השירה העממית רבה עליהם, כתובים בערבית.

פיוט בעברית וערבית, מתוך דיוואן מן המאה ה־19

מקורותיה של הלשון

שלא כבשירת ספרד, אין העברית שבשירת תימן נסמכת על הרובד המקראי של הלשון דווקא, אלא קולטת לתוכה גם מלים רבות מלשון חז"ל. אף המאפיין אותה מצד הלשון הוא שימושי הלשון המיוחדים וחידושי הלשון המרובים, בייחוד בשירי שבזי. אשר לערבית, הרי זו רחוקה מן הלשון המדוברת, וזאת בניגוד למקובל בשירת הנשים העממית או בקִצוַד הקרובים אליה.

אף שיש למצוא לעתים מלים ומשמעויות המיוחדת ללשון הערבית של תימן, בדרך כלל מקורותיה של הלשון הערבית בשירת תימן היהודית הם שניים: א. הספרות הערבית־היהודית מימי הביניים, כגון חיבוריהם של רב סעדיה גאון והרמב"ם; ב. השירה הערבית המוסלמית.

בשירת ר' יוסף בן ישראל, שנושאי ההגות תופשים בה מקום חשוב יותר, ניכרת היטב השפעתה של לשון הספרות הערבית־היהודית. ואלו ר' שלום שבזי, ששירתו יותר לירית, מרבה להשתמש באוצר הלשוני של השירה הערבית, ואף זו הג'אהילית הקדם־אסלאמית. מובן שהיה בכך כדי להקשות על יהודי תימן להבין את שירתו הערבית, ולא בכדי נחלצו לפרשה שניים מחכמי תימן בדורות האחרונים. ואילו הארמית, שלא הייתה לשון דיבור אלא לשון ספרות קלאסית בלבד, מושפעת בעיקר מן התרגומים הארמיים של המקרא ופחות מלשון התלמוד ומלשון ה"זוהר".