שחי לאל – בשולי הפיוט

שחי לאל – מילים וביצועים

חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ
כְּמוֹ תִּשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה

מי יודע למה נושאת הנשמה על עצמה "גְוִיָּה נאלמה"?
מה יוצא לה מזה – חוץ ממשקולת שלשלאות חורקת הנגררת לה בעקֵבה...
מדוע נגזר עליה להתמודד, מבוקר עד ליל ומלילה ועד בוקר, עם חשקיו ועם עצבונו של הגוף המקנא, הסומא לאור פני המלך, והחֵרֵש לקולו העמוק.
אם נדמיין את "היחידה החכמה", אשר אמנם "לא שָׂם דמותה באדמה", איך היא כרוכה ונעלמה בין קפלי מלבושים לאין חקר של "גויה נאלמה", אנו עשויים לחוש בדכדוך העולה מן הכתובים: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ו–ז).
כמה היגיון מצוי ברוגזם של המלאכים: "מה לילוד אשה בינינו?! ה' אדוננו, תנה הודך על השמיים!"... (תלמוד בבלי, שבת פח ע"ב).
ניסיונות כנים נעשו במרוצת הדורות לדובב את הַגֵּו ולשמוע ממנו, בגוף ראשון: מה עובר עליך בתוּר חדר השינה והמטבח של "הטהורה והתמה", זו נציגת־אלוה עלי אדמות?
כל אלה העלו כמובן חרס.

מדי פעם עשוי איש משורר לתהות לנוכח גופו המוזר, השח אט־אט לשוב אל עפריו: איך אתה סובל את הסבל הזה שלה? האם צחוקה המפעים או בכי־התמיד שלה הם אלה שבגללם אתה נבוך, מתחטא, עולה לפעמים על גדותיך או מבקש את נפשך למות?
אך הגוף כמובן אינו עונה... וכי מילים יש לו? או זמן של ממש? יש שיברח, אשם, מן המגע הלוהב שלה אל זרועות הסיגוף והתענית, ויש שינסה להטביע את אילמו ביין.

רבי שלמה אבן גבירול – שבעצמו היה איש מכאובות וידוע־חולי – ידע משהו על התהום הבלתי ניתנת לגישור בין כל־נשמה ובין הגוף האובד בחסרונו. בַּשׁוּרה האלמותית "חסין ישא שחקים על זרועו" מעמיד הפייטן מודל לחיקוי, מודל מנחם בעצם קיומו: הנה, ראי־נא נשמה: גם הבורא, כמוך, "סובל כל עלמין", ונושא שחקים ומלואם על זרועו. גם את יכולה.

וגם את תפיקי מנכונותך לכרוך סביב עצמך "גְוִיָּה נֶאֱלָמָה" את מה שהוא, כביכול, מפיק: סימנים ורמזים להיוודע, ולו־לרגעים, מי זה מתחבא שם עמוק מאחורֵי, עמוק בפנים...

(ירושלים, חשון תשס"ח)

יונדב קפלון הוא משורר.

מתוך "ספר עברונות" – קובץ בענייני הלוח העברי – נכתב וצויר בידי פנחס בן אברהם הלוי,
הלברשטאט, התע"ו-תקי"ח (1716–1757). באדיבות הספרייה הלאומית.