ר' משה אבן עזרא, שזכה לכינוי הַסַּלַח, על שום הסליחות הרבות שחיבר, נולד בשנת 1055 בגרנדה המוסלמית אשר בדרום ספרד. הוא היה בן למשפחה מיוחסת שבניה היו רבי השפעה ורמי מעלה. משה אבן עזרא היה שייך לחוג מלומדים, סופרים ומשוררים ונחשב לאחד מגדולי דורו. ר' יהודה הלוי שלח לו בנערותו שיר שחיבר ורמב"ע, ששיר זה עשה עליו רושם רב, מיהר להזמין את יהודה הצעיר אליו. השניים נפגשו וקשרו קשרי ידידות אמיצים, שנמשכו עד למותו של רמב"ע, כמעט חמשים שנה מאוחר יותר. ריה"ל הקדיש לרמב"ע שנים עשר שירים ועם מותו נשא עליו קינה נרגשת.
בשנת 1090 כבשו המוראביטין (תנועה מוסלמית קנאית שיסודה בצפון אפריקה) את גרנדה, מאורע ששינה לרעה את חיי היהודים שם, שרובם נמלטו ממנה. כך עלה גם בגורל משפחתו של ר' משה אבן עזרא, שנתפזרה למקומות שונים. הוא עצמו נמלט לצפון ספרד הנוצרית, שנחשבה בקרב יהודי דרום ספרד המשכילים כ"נחותה" מבחינה תרבותית. ואכן, ר' משה לא מצא את מקומו שם. האציל המיוחס, בן העשירים הנדיב, המשורר הנחשב, חי מעתה חיי בדידות ומחסור. הוא לא שב עוד אל עיר הולדתו, והתגעגע אליה עד יום מותו. אף את בני משפחתו – בניו ואחיו – לא זכה לראות עוד. אחיו ובניו מתו על פניו והוא נפטר גלמוד בגלות.
ספר אחד שחיבר עוד בתקופת הזוהר בגרנדה הוא "ספר הענק" – ספר שהוא מלאכת מחשבת של ממש – המכיל שירים קצרים (מכתמים) שנחרזו בצימודים שלמים (כלומר, מלים שהגייתן שווה אבל משמעותן שונה). על פי עדותו חיבר לספר זה 1,200 בתי שיר .
באחרית ימיו חיבר רמב"ע את ספרו הפילוסופי "ערוגת הבושם" ואת ספרו הגדול (ספר העיונים והדיונים / שירת ישראל), העוסק במלאכת השיר בהעמקה ובפירוט רב, ספר שהוא בעל חשיבות רבה לחקר השירה העברית באותה תקופה בהקשר ההיסטורי והחברתי שלה. רמב"ע עורך שם סקירה מפורטת של תולדות השירה העברית בספרד עד ימיו, מנתח ומבקר יצירות שונות, דן בענייני צורה, סגנון ולשון ומגלה בקיאות עצומה בשירה העברית והערבית.
על פי עדותו הוא, חיבר רמב"ע למעלה מ־6,000 בתי שיר, אולם לידינו הגיעו רק חלק מהם. אחד המפורסמים שבהם הוא "אל נורא עלילה". חלק משיריו פורסם, אולם מאות משיריו עדיין מצויים בכתבי יד ומצפים לגואל.
שיריו משמשים לנו חלון אל חייו רצופי הסבל והיגון. אנו חשים בהם את מצוקת הבדידות, את צער הפירוד והניתוק ממשפחתו, את דאגתו לילדיו (שלבסוף נפטרו בחייו), את תחושת היותו גולה ממקומו וזר בסביבתו, את ייסוריו וסבלותיו. אך גם בספר שחיבר על תורת השיר (ספר העיונים והדיונים, מובא אצל פליישר־שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, עמ' 402), הוא קורע לנו פתח אל נפשו ורגשותיו, וכך מתאר – אם תרצו, מסכם – ר' משה אבן עזרא, שבע סבל, יגונות ונדודים, את חייו:
ואני אין אני מן התובעים עלבונם מן העולם ולא מן המטילים דופי במידות הללו של האדם, מפני שני טעמים: האחד, כי שתיתי מיד הזמן משתי כוסותיו ונתנסיתי בשתי פניו, ופגעו בי תהפוכותיו, ועברו עלי עלבונותיו ... והטעם השני - החסד שעשה ד' עמדי , ואת עזרתו אבקש להודות לו על כך, ובחסדו אבקש מחסה מכפיוּת הטובה.
...והרי אני העני העשיר, המחוסר הגביר, הואיל ואין עוני גרוע מן הסכלות ואין בדידות רעה מן הגאוה...
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
