צוהר לדמותו של ר' יוסף חיים (הבן איש חי)

---

בגדד, 1834–1909.

הרב יוסף חיים התחנך בבית המדרש לרבנים "בית זילכה" בבגדד, היה תלמידו המובהק של ראש הישיבה ומייסדה הרב עבדאללה סומך, והיה לראש מורי הדור. הרב יוסף חיים, כרבו עבדאללה סומך, נפטר בחודש אלול ורבים הכתירוהו כריש גלותא דבבל. הוא היה דמות מופלאה ויש להעמידו בהקשר הרחב של השיאים התרבותיים של המיסטיקנים ואנשי ההלכה היהודיים בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים באירופה ובמזרח כאחד.

הרב יוסף חיים היה דמות מרתקת ששילבה בתוכה את כל הממדים האפשריים של יצירה, עשייה והנהגה בתחומי היהדות: הלכה, קבלה, שירה ויכולת דרשנות וירטואוזית מאין כמוה. כתביו מבטאים מודעות למחוות ולשפת ההתנהגות והלבוש, מודעות לרישום ידע, תובנות כלפי ציבור עממי ועמדות כלפי ציבור אליטיסטי, ועדכון מתמיד במישורים חברתיים ופוליטיים. כתביו משקפים את רוחב הדעה והעומק, שבו חלש גם על ספרות רבנית מכל הדורות וספרות רבנית עכשווית, של גדולי המזרח וגדולי אשכנז. הוא מצטט בשום שכל מבן דורו ר' אליהו מאני (ממקובלי בית אל) ולצִדו מר' חיים מוולוז'ין למשל. הוא חיבר ספרי הלכה, ספרי דרשנות ומוסר, ספרי פרשנות למקרא, למשנה ולתלמוד, ספרי קבלה, סיפורי מעשיות ומשלים בעברית ובערבית (הכתובות באותיות עבריות כדרך השארח), וכמובן גם תפילות, בקשות ופיוטים. ההיקף והשליטה שלו בטקסטים קבליים עיוניים קשים וכן בכל סוגי הספרות העממית התבטאו בז'אנרים הרבים של כתיבתו, שהיו קשורים במודעותו כמנהיג לכל חברי הקהילה שהנחה והדריך, והיו גם סוד מלכותו הבלתי מעורערת בציבורים כל כך רחבים.

גישתו של הרב יוסף חיים בעניינים רבים הייתה על פי רוב שלא לשנות ממנהג המקום, כך שאף על פי שגילה בקיאות במנהגי קהילות שונות ובטעמן ונימוקן, וכלל זאת במסגרת דיוניו, בדרך כלל לא עודד שינוי ממנהג המקום ללא סיבה הלכתית מוצקה. מנהגי האר"י ומנהגי החבורות בצפת היו הבסיס להרבה ממנהגי הרי"ח עצמו ולמנהגי יסוד בקהילת בגדד בכלל.

דמותו הציורית של רי"ח ידעה לרתק סוגי אוכלוסיה שונים, מלמדניים ועד עממיים (ובתוך זה כללה גם התייחסות מיוחדת לחינוך הנשים). שיא התופעה התגלם בדרשה המרכזית שלו בבית הכנסת "צלאת אל זרירי" בשבת, שם דרש לפחות שלוש שעות קודם סעודה שלישית. בדרשות אלו היה מפגין את הווירטואוזיות האדירה שלו בקישור שלושה ממדים ספרותיים: פרשת השבוע, קבלה והלכה באופן היוצר מארג ציורי אחד מדהים, מהלך המונצח בספרו המפורסם ביותר, ה"בן איש חי", שהפך גם לשמו השני. בתום הדרשה הקהל היה מלווה אותו למצוות סעודה שלישית. הוא היה מאריך מאוד בפזמונים ובפיוטים על השולחן. במהלך ארבע שבתות בשנה (שובה, זכור, שבת הגדול, שבת כלה) הייתה דרשתו בציבור מתקיימת בבית הכנסת הגדול של בגדד ("צלאת אל כבירי") בפני קהל של אלפים, תוך כדי סגירת כל בתי הכנסת האחרים בעיר.

מן החיבורים הרבים שהשאיר משתקפים הדים ורישומים רבים של החברה היהודית הלמדנית בבגדד, ובהם מנהגים רבים של נשים צדקניות ושיתוף נשים בלימוד בשעורים. כמו כן מתבלט קיומו הדומיננטי של שיח חלומות.

יכולתו של רי"ח לעסוק בו בזמן בנושאים הלכתיים מורכבים, להתמיד במנהגי חסידות והתבודדות מתוך דרישת הקבלה, ויחד עם זאת לעסוק בפסיקה, בהוראה, בהדרכת הציבור ובקבלת קהל הקנו לו את מעמדו כגדול הדור. מכתביו, איגרותיו והשו"תים שהריץ מלמדים על מעורבות ומחויבות לבני הקהילה של יהודי בבל בכל פזורותיהם. 

תקציר מתוך מאמרה של חביבה פדיה "מזרח הוא מזרח" שהתפרסם ב־NRG ב־27.9.2005.