תהלים קלט – פליאה – עיון במזמור

---

תהלים קלט – מילים וביצועים

ידיעתו החובקת כול של הא־ל מעמידה את השר במצבים רגשיים שונים. המשורר פותח את המזמור בציון הדבר שהוא יודע מחווייתו: "ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע" (פס' א). כשידיעה כללית זו מפורטת היא מביאה את המשורר לא רק להתפעלות, אלא גם למצוקה. הוא נוכח שאין מקום בו האינטימיות שלו תכובד, שבו לא תיפול עין נוספת: כל דרכיו פרוסות לפני הא־ל, אפילו משכבו חשוף, ומלים שטרם הגה – כבר הן ידועות לאלקים. הא־ל יוצר האדם גם צר את האדם ומצר את עולמו בכך שכפו מושתת על האדם מכל עבריו.

זוהי נקודת המוצא לפסוקים המושרים. על כן גולש המשורר מפליאה ושגב אל ביטוי למצוקה. הרצון להימלט נרמז כבר במלים "לֹא־אוּכַל לָהּ" (פס' ו), ומתפרט בשני הפסוקים המושרים הבאים וכן בפסוקים העוקבים אחריהם. בפסוקים המושרים אין פתרון למצוקה זו. בהמשך פסוקי המזמור ניתן לראות פתרון כזה, שכן ההוויה החובקת והחונקת לכאורה הופכת ליד מנחה ומובילה. המשורר אינו מסוגל להימלט מן הא־ל, אבל מציאות אופפת כול זו מתפרשת באופן חיובי עבורו, עד כדי כך שלקראת סוף המזמור פונה המשורר בבקשה אל הא־ל: "חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי" (פס' כג). 

מאחורי מזמור זה עומדות שתי תמונות תשתית מקבילות:

התמונה הפשוטה יותר היא תמונת העובר ברחם אמו. המציאות האנושית המוקפת כולה בחיק חובק נשענת על הזיכרון המשותף לכל בני האדם, מתקופת העוברות שלהם. כך אולי ניתן לראות את מלותיו של פסוק ה', "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", כמשקפות הוויה רחמית זו. ביתר שקיפות מדבר על כך הפסוקים הבאים: "(יג) כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי...  (טו) לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ: (טז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ..."

התמונה המדרשית הנשענת על אותם פסוקים מתארת אותם לא כראשית הביוגרפיה הפרטית של כל יצור אנוש, אלא כראשית הביוגרפיה הקולקטיבית, קרי כתיאור מציאותו של אדם הראשון. נציג כמה דרשות חז"ליות הנתלות בפסוקי המזמור והשולחות את הקורא לתמונות ראשיתיות אלו:

פסוק ה, אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי, נדרש בתלמוד כמדבר על יצירתו של אדם הראשון כיצור אחד דו־פרצופי ודו־מיני (בבלי, ברכות סא ע"א, בראשית רבה ח, א, ובמקומות נוספים).

אף המשך הפסוק, "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה". נדרש על אדם הראשון, אך הוא מרמז לפי הדרשות התלמודיות לא על יצירתו הראשונית של האדם, אלא על שלב הפגימה שלו. וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

"אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע...
וכיון שסרח, הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו ומיעטו, שנאמר 'אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה'.
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה...
כיון שסרח, הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר 'ותשת עלי כפכה'"
(חגיגה יב ע"א: וכן סנהדרין לח ע"ב)

דרשה דומה נאחזת גם בפסוק טז, "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ", מהמשך הפרק. וכך אומר המדרש:

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון - גולם בראו, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב 'גלמי ראו עיניך' וגו'."
רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר: מלא כל העולם בראו –
מן המזרח למערב מנין?
שנאמר (שם) 'אחור וקדם צרתני' וגו'.
מצפון לדרום מנין?
שנאמר (דברים ד) 'ולמקצה השמים ועד קצה השמים'.
ומנין אף בחללו של עולם?
שנאמר 'ותשת עלי כפכה'..."
(בראשית רבה ח, א) 

במדרש בראשית רבה מופיעה גם התבטאות נוספת הקשורה ליחס שבין אדם הראשון וצאצאיו העתידיים:

"עד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו,
שנאמר (שם) 'גלמי ראו עיניך' - גולם שראו עיניך, 'על ספרך כולם יכתבו' כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון."
(בראשית רבה כד, ב)

 מגדיל הדרשן במדרש תהלים לפרקנו, השם את המזמור כולו בפיו של אדם הראשון. אביא כמה משפטים מדבריו:

"המזמור הזה אדם הראשון אמרו, שנאמר 'ה' חקרתני ותדע' - וידעת שלא היה לי אפשר בלא אשה. לכך נאמר 'לא טוב היות האדם לבדו' (בראשית ב, יח), כמו שנאמר 'ה' חקרתני ותדע'.
'אתה ידעת שבתי וקומי' – 'שבתי' - בגן עדן, וטירופי מתוכה.
'ארחי ורבעי זרית'... כמו שהאדם זורה בגורן, ונוטל את התבואה ומשליך את התבן, כך זרית הרביעה ונטלת הטיפה שידעת ועשיתני הימנה.
'אחור וקדם צרתני' - דו פרצופין נבראו. כך היה אדם הראשון, מאחוריו היה צורת חוה. וכן הוא אומר, 'ויבן ה' אלהים את הצלע' (בראשית ב, כב)...
אמר ר' אליעזר: אנדרוגינוס נבראו. שנאמר 'זכר ונקבה בראם' (בראשית א, כז).
אמר ר' שמואל: דו פרצופין בראו ומנסרו ועשהו גב לכאן וגב לכאן...
מהו 'ועל ספרך'?
מיום שברא הקב"ה לאדם הראשון, כתב לו בספרו מה שהוא עתיד להעמיד ממנו, עד שיחיו המתים. וכה קורא לפניו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור וסופריו, ותלמידיו עד שיחיו המתים. וכן הוא אומר, 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה, א)..."
(מדרש תהלים, קלט) 

שתי התמונות הקדומות, הרחמית הפרטית והגן־עדנית הקולקטיבית עשויות להתעורר בתודעתו של המשורר המודע להיותו נצפה וידוע מראש ועד סוף. אמנם מדובר בתמונות שאינן אלא בגדר זיכרון מן העבר הרחוק, אבל המשורר החש מוקף כל כך בידיעת הא־ל ואפוף בה, "נזכר" בהן ושולה אותן מתחתית התודעה, וכך הוא חווה ראשית את מצוקתו, ואחר כך את גאולתו, באופן קיצוני, חי ומוחשי יותר.