מתוך 'משל קדמוני', איטליה, 1582, באדיבות הספרייה הלאומית
המגלה את לבו לפני חברו, מוצא את בבואתו שלו בפניו של זולתו. לא לחינם משתמשת זלדה בדימוי של שעווה, כמעין חותם מהופך המתגלה בפניהם של שניים.
ישראל, המגלים לבם לפני ה', מגלים כי סבלם שלהם הוא רק השתקפות של צער השכינה. כל צערו של יחיד, מן האישי והנסתר עד הכללי ביותר, הוא רק השתקפות לסבל גדול בהרבה. כי הבדידות היא השתקפות של בדידות גדולה ממנה, והגלות היא בבואה של גלות איומה ממנה.
הסבל הוא ממשי ולא ניתן לערער עליו, אך הוא קושר את ישראל לאביהם שבשמיים. הוא עושה אותם שותפים בברית של השתתפות בצער, ועקר שבחם בכך שאף בהיותה של האומה "מרוטת לחי, נתונה למכים", היא "סובלת סבלך".
*
השתתפות היא תנאי לירידת גשמים.
ההופעה הראשונה של הגשמים בעולם מגיעה דווקא ממקום נורא של הֶעְדֵר:
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה.
(בראשית ב, ה)
מה בין בריאת האדם לגשם?
כך כותב רש"י על הפסוק:
כשנגמרה בריאת העולם בשישי קודם שנברא האדם, וכל עשב השדה עדין לא צמח... ולמה? כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים
האדם נברא לעולם ריק, ללא שיח ועשב. הוא, שבא מעפר, מאזין לקולות הבאים מן האדמה ושומע את צערו של כל גרגר הכבוש באדמה ומייחל לצמיחה, למים, לאור. אדם הראשון מאזין לרחשי הבריאה ומבקש עליה, וה' ממטיר גשמים. האדמה מצמחת, העולם מתחיל.
*
גשם הוא החיבור בין שמיים לארץ.
תפילה לישועה היא צעקת הארץ לרחמי שמים. הגשם הוא מענה השמים לעתירת הארץ.
כך גם השתתפות בצער.
ישראל מתענים, אך צערם הנורא אינו אוטם את לבם מהיות קשובים לצער דק, הנחנק בהמולת היום־יום. עבור ישראל צערם שלהם הוא בבואה לצער השכינה ופתח. הם עושים את הצער לשער, לשאגה משותפת:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה
פְּדוּיַת טוֹבִיָּה
צֹאן קָדָשִׁים
קְהִלּוֹת יַעֲקֹב
רְשׁוּמִים בְּשִׁמְךָ
שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁע נָא
תְּמוּכִים עָלֶיךָ הוֹשַׁע נָא
והצעקה היא שאגה משותפת, של אלו שגלותם וגאולתם הדדית. ישראל מבקשים על עצמם ובכך מבקשים על יוצרם, ואילו הקב"ה מאזין וגואל.
*
ויהי הצער לשער.
בַּכֹּל אולמן (סרלואי) היא משוררת ומורה לספרות.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
