סֵפֶר אמרי שפר – עיון בקינה

---

ספר אמרי שפר – מילים וביצועים

לקינה "ספר אמרי שפר", הנאמרת בפי יהודי תימן, פונקציה מיוחדת. זוהי אחת הקינות המסבירות מנהג קדום שנשתמר אצל התימנים – הנחת מפה שחורה על ספר התורה לפני הקריאה בתורה בבוקר תשעה באב. מקורו של המנהג במסכת סופרים יח, ז. שם נאמר על יום תשעה באב:

והקורא אומר: ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את התורה על הקרקע (באבילות) בעטיפה שחורה, ואומר: נפלה עטרת ראשנו, וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהם למטה, וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם...

מדוע עוטה התורה שחורים ביום החורבן? הרי דווקא עם חורבנו של בית המקדש, עלתה קרנה של התורה. אכן, התורה נלמדה בישראל מקדמת דנא, אך מאז החורבן הפך תלמודהּ לערך המרכזי של עם ישראל. את היעדר הקרבנות שילמו ישראל בניב שפתיהם בתפילה, ועל הסתלקותה של שכינה ביקשו ישראל לפצות בכך שחכמיהם הגדילו את התורה שבעל פה והאדירו אותה.

מה לה אפוא, לתורה, שתתאבל על החורבן, שהיה בו משום קרקע פוריה לשגשוגה ולחידושה?

בתלמוד הבבלי, במסכת ברכות (ח ע"א) מובאים דברי ר' חייא בר אמי משמו של עולא:

מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

מיום שחרב המקדש הצטמצמה נוכחותו של ה', שהורגשה בעולם כולו, בטבע, בהיסטוריה, בחיי הפרט והכלל, והתרכזה בתורה בלבד. התורה, וליתר דיוק ההלכה, היא היחידה שלא נפגעה כשנפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, כאשר פסקו מלוכה ונבואה, וניטל טעם פירות ובשר וביאה. על מה תחגור איפוא התורה שק ותלבש שחורים ביום חורבן המקדש?

הפייטן משיב על כך שתי תשובות:

א. נפילתה של התורה עם החורבן והגלות, כרוכה במוצאות את חכמיה. כך כותב הפייטן:

אַיֵּה אֵיפֹה חֲכָמַיִךְ            מְגַלִּים רָזֵי סוֹדוֹתַיִךְ
נָפְלוּ בְּיַד מוֹנַיִךְ              הַכְּתוּבִים בִּמְגִלַּת סֵפֶר

בשורות אלו משתקפות הנסיבות של החורבן ופיזורם של ישראל, צדיקיהם ומנהיגיהם בין העמים, שבאו לביטוי גם במימרות התנאיות הבאות:

משחרב בית המקדש... ופסקו אנשי אמנה מישראל (משנה סוטה ט, יב)

ר' פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה...
ר' אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש, שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלה [התחילו החכמים להיות כסופרים, וסופרים – כחזנים, וחזנים – כעם הארץ, ועם הארץ הולך ומידלדל]... (בבלי סוטה מט, ע"א–ע"ב)

ב. הסבר מורכב יותר שמציע הפייטן לאבלה של תורה עם חורבן העם ויציאתו לגלות מופיע בתחילת השיר: "עַל כִּי אֲנִי / בַּגָּלוּת עֲצוּרָה / וָאֶתְמַשֵּׁל בָּאֵפֶר".

שורות אלו מבוססות על הנחה של קשר עמוק, עד כדי אחדות, בין כנסת ישראל ובין תורתה. מימרה נפוצה אומרת "אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל – כולה חד" [התורה, הקדוש ברוך הוא וישראל – הכל אחד].[1] כיוון שהתורה אחוזה בכנסת ישראל באופן כה הדוק, מצדיק הפייטן את פנייתו אל התורה להתפלש באפר בכך שאף אני, ישראל, אבלה בגלותי ודומה לאפר.

והפייטן ממשיך וכותב: "עַל חָרְבַּן פַּעֲמָיִם / סִפְדִי בַּת יוֹמָיִם // כִּי הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם / הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר".

המספד הכפול של ישראל על חורבן הבית הראשון והבית השני מנומק באמצעות שיבוץ פסוק ממגילת איכה: (ב, א) "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ". בפסוק זה נשמעת קינה על השלכת תפארתם של ישראל. לפשרה של תפארת זו נדרשו חכמים שונים: היו שראו אותה כמתייחסת לירושלים כלילת יופי,[2] היו שראו בתפארת ישראל בפשטות את בני ציון המפוארים עצמם,[3] והיה גם מי שדרש בו את השלכת דמות דיוקנו של יעקב אבינו.[4] מעשה התשבץ של הפייטן כאן דורש דרשה אחרת – תפארת ישראל היא התורה הנותנת אמרי שפר, ועל כן יש לפלשה באפר.

תמונה נועזת זו, שלא מצאתי לה אח וסמך במדרשים, מהדהדת להשלכת הלוחות. נוכח מעשה העגל, השליך משה מדעתו את לוחות הברית. כהד רחוק למעשה חריף זה, מתוארת בפיוט שלנו השלכת התורה, על ידי ה', כחלק מן החורבן שהביא הקב"ה על עמו. כיוון שחורבן המקדש היה עונש על הפרת התורה, מושלכת משמים ארצה התורה, (כנראה אותו רובד עליון של התורה, שנותר עדיין בשמים...). 

ואוסיף עוד השערה לאבלה של תורה ולהתעטפותה שחורים, שאינה מפורשת בפיוט.

במדרש התנאים ספרי נדרש:

...אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים - לא יהיו לכם חדשים.
משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי - לא יהו עליך חדשים.
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים - לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (פרק לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצוות שישראל מצויינים בהם... (ספרי עקב פסקה ז)

על מדרש זה אומר הרמב"ן:

...כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה...[5]

לפי הבנתו של הרמב"ן את המדרש, ניתן למקד את אבלה של התורה ביום החורבן, המגלם את יציאת ישראל לגלות, בצד המעשי של התורה – במצוותיה. גם אם אין לקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בעת שישראל גלו מארצם, לפי המדרש והבנת הרמב"ן בו, אף אותן אמות בודדות אינן אלא בגדר ציונים. לפי הבנת הרמב"ן, לא ניתנו המצוות אלא כדי שיקוימו בידי ישראל בארצם. משגלו ישראל אל בין האומות, מקוימות המצוות רק בגדר סימני דרך, כדי שישתמרו בזhכרונם ובגופם של ישראל הנפוצים, כך שיוכלו לשוב ולקיימן עם שיבתם לארץ. אף זו עשויה להיות סיבה לכיסוי התורה במפה שחורה ביום חורבן המקדש.

בין אם אבֵלה התורה על פטירת חכמיה, בין אם צר לה בצערם של ישראל, שהיא אחת עמם, ובין אם אבלה נסוב על כך שאין היא מקוימת כפי שהייתה אמורה להתקיים בזמן שישראל יושבים בציון – אל מנהגם של בני תימן, לכסות את ספר התורה במפה שחורה מהדהדת האמרה התלמודית: "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (בבלי חגיגה ה, ע"ב).

[1] על מקורה של אמרה זו ראו משה חלמיש "למקורו של פתגם בספרות הקבלה" שנתון בר אילן יג תשל"ו עמ' 211-223; ישעיה תשבי, משנת הזוהר ב עמ' ג ואילך, סט ואילך; ברכה זק, "עוד לגלגולה של האמרה קודשא בריך הוא אוריתא וישראל כולא חד", קרית ספר, נז (תשמ"ב), עמ' 179–184.
[2] ראו איכה זוטא א, ז.
[3] כפי שהבינו רבנן באיכה רבה ב, ב, וכן ראו איכה זוטא א, יט.
[4] דברי ר' יהושע בר נחמן שם.
[5] פירוש הרמב"ן לויקרא יח, כה. וראו את הרחבותיו בעניין זה שם.