מפי אל – הפיוט של בית"ר ירושלים

מפי אל – מילים וביצועים

רובנו מכירים את הפיוט "מפי אל" כשיר העידוד הרשמי של אוהדי בית”ר ירושלים – אין גדולה כמו בית"ר... מה שמוכיח ביתר תוקף שהשיר "מפי אל" הוא אחד מהפיוטים שמוקלטים לנו בתוך הקופסה השחורה, עמוק בירכתי המוח שלנו – גם אם אנחנו לא חושבים שאנחנו מכירים אותו, עדיין אנחנו יודעים אותו ומזמזמים אותו בלי שום חזרה מקדימה.

לדאבוני, כילד בשכונה חילונית לא נתקלתי ב"מפי אל" מחוץ למגרשי הכדורגל, והייתי צריך להרחיק עד קהילת קודש בוסטון, לבית כנסת קונסרבטיבי, כדי לראות הקפות בפעם הראשונה בחיי, מאחר ש"החוויה הדוסית" בעיר מגוריי לא היתה מזמינה במיוחד. דווקא שם, בגלות, למראה יהודי התפוצות, נשים, גברים, נערות ונערים, הרוקדים סביב התורה ומתאספים לעצרת אמִתית בבית הכנסת – מרגישים את הביחד וצוברים שמחה שאמורה להספיק עד שנכנס אדר.

יש לי חיבה גדולה לפיוטים שלא ידוע מי חיברם. כאחד שמקורב לעולם הכתיבה והאמנות, אני יכול לומר בוודאות שחלק נכבד מהיוצרים מבלים את רוב זמנם במריבות על קרדיטים. כמעט כל יוצר רוצה שחתימתו תהא מתנוססת על יצירתו. כולנו רוצים הכרה.

סביר להניח שהמחבר של "מפי אל" היה ידוע בזמנו, אבל כעת הוא נשכח, או שברוב גדלותו לא טרח לעשות יחסי ציבור לעצמו. בכל אופן, רק הטקסט נשאר.

התורה משויכת על פי המסורת למשה, אבל היא גם שייכת לסוג ספרותי מיוחד שאינו קביל על סופרי בתי הקפה של היום. הטקסט של התורה חשוב לאין ערוך יותר ממי שחיבר אותו. וכך התורה עושה מעין תרגיל אגו ליוצרים ומעלה על נס את היצירה על חשבון האדרת היוצר.

תהלוכת העברת ספר תורה מבית עבו בצפת להילולה במירון
ערב ל"ג בעומר, צילום באדיבות אלישע אייזנברג

בשמחת תורה רוקדים סביב הטקסט הזה. זו אולי הדת היחידה בעולם שבה רוקדים סביב ספר. מחבקים אותו ומנשקים אותו. ממבט מבחוץ זה נראה מוזר. מין סגידה לחפץ. ממבט מבפנים זה נראה טבעי – הערצת החוכמה והידע, הזיכרון האנושי. האותיות והפסוקים שיש להם תכונה של אספקלריה מאירה. ההבנה שהמסמך הזה הוא סלע קיומנו (שהוא לא רק שלנו, אגב, אלא של כל האנושות, של כל מי שדוגל בהומניזם אמיתי). התורה היא צורנו בעולם הזה. וגם צירנו. הציר שסביבו מסתובב העולם.

את "מפי אל" שרים בשמחת תורה, בריקודים עם ספר התורה. הפיוט והלחן פשוטים וקליטים. אפשר לומר אפילו שזהו פיוט של פופ. אבל ידוע ששירי הפופ, הגאוניים בפשטותם, הם אלו שתופסים את הקהל באוזניו ובלבבו. תשאלו את הביטלס. זה לא פשוט להיות פשוט. תשאלו גם את אהוד בנאי.

מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל... אין גדולה כתורה... ואין דורשה כישראל...
כבר כשקוראים את המילים, המנגינה מתגלשת החוצה מן הפה, והשיר מתגלגל בפינו יחד עם המוזיקה. אנחנו נהיים החוויה עצמה.