מעור הלווייתן לסוכה של אור

---

סוכה ולולב – מילים וביצועים

שני מקצבים: זיכרון היסטורי ושירת העשבים

לחג הסוכות שני מקצבים בתוך הפעימה המחזורית של השנה, העולים מן התורה: המקצב הראשון הוא ברמה של מישור הזיכרון ההיסטורי, שעל פיו חג הסוכות משורשר לחג הפסח – שניהם מהווים זיכרון ליציאת מצרים: פסח הוא זיכרון ל"עצם הלילה הזה", לרגע שבו נתרגשה גאולת מצרים כמציאות על עם העבדים, ואילו הסוכה מייצגת את משך הזמן המבסס את הגאולה הזו – הסוכות הן המבנים שבהם גרים הנודדים במדבר. המקצב השני, שאף הוא עולה מן התורה, קשור לא בשירת הזיכרון ההיסטורי של "והגדת לבנך", אלא בשירת הטבע, שירת העשבים. כאן מועמד חג הסוכות כחג האסיף ברצף לפסח כחג האביב ולשבועות כחג הביכורים והקציר. ככזה מצוה התורה לשמוח בו בארבעה מינים המייצגים את הצמיחה, הפריחה והפריון. למעשה גם לגור בסוכה הוא לגור בתוך מבנה מצמחים.

שני המקצבים האלה מייצגים שתי פעימות זיכרון שאינן סותרות אלא משלימות, שלפיהן החג הוא גם ריטואל המעוגן בטבע וגם ריטואל המעוגן בזיכרון קולקטיבי. כך העומק של החג מושג דווקא מתוך הקישור והמיזוג בין ממדי טבע ותרבות בתוכו.

כך חג פסח וחג הסוכות כחג האביב וכחג הסתיו הם חג ראשית השנה החקלאית וחג סוף השנה החקלאית. כשם שבגאולה של האדם יש צד של שמחה בשלה ובוגרת של איסוף פירות העמל וצד של שמחה בראשיתית של זריעה וראשוניות ההליכה בדרך, כך גם בגאולת הכלל.

מקצב שלישי לעומת זאת עולה ממיקומו של חג הסוכות, חג האסיף, בסופו של חודש תשרי. המיקום בסוף חודש תשרי נקבע כמובן כבר בתורה, אבל חז"ל, ובייחוד המסורת היהודית המיסטית, קבלית וחסידית, העצימו מאוד את משמעותו – משמעות מיקום זה היא שזירת חג הסוכות ברצף ריטואלי של חודש שלם.

מקצב שלישי: חתימת תשרי – מהימים הנוראים לשמחת החג

המבנה של חודש תשרי מכיל בתוכו מבנה מדורג של מעבר מן הימים הנוראים, שקדמם חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, אל חג הסוכות, שמסונף לו שמיני עצרת בעל המשמעות הכפולה אף הוא, של שמחת התורה כשמחת בית השואבה, שמחה של המים ממש שנקראו חיים, ושמחה של התורה כמים. פריון האדמה ופריון הרוח.

כך, המיקום בעל המקצב הכפול של טבע ותרבות, שבו סוכות הוא חג חותם וחג של סוף חיובי ושמח, חג מימוש הפירות והאסיף מצד אחד וחג הניסיון לייצר את הגאולה כרצף וכדרך, הוביל למיצוי המשמעות גם ממיקומו בסוף חודש תשרי, חודש הימים הנוראים. כך התמקדה המסורת המחשבתית של היהדות במעבר העדין מפחד ואימה (המאפיינים את ראש השנה וכיפור) אל שמחת הסוכות; בתורה נאמר במפורש "ושמחת בחגך", אבל כאן הועמדה השמחה לא רק כמאפיין פנימי של החג אלא כנקודת שיא בתוך תהליך רצוף ודינאמי.

חג במהותו הוא חזרה, קטע ממחזוריות, הוא מייצג את המקצב המחזורי של החיים. על מה חוזרים הימים הנוראים? שאלו והשיבו גדולי תורת הסוד ברצף למדרשים מסוימים: הימים הנוראים חוזרים על בריאת העולם, על רגע ההתחלה. והרי ידוע שכל ההתחלות קשות: לכן היראה, הפחד. בראש השנה הפחד הוא גבוה במיוחד – זהו יום הדין ויום המשפט. ביום הכיפורים, המייצג את אפשרות הסליחה, יש מעין חוט של חסד, שכן האפשרות להתענות ולהתוודות (החסומה בראש השנה, לווידוי אין מקום פורמלי בתפילה ויש הנוהגים לא להתוודות כלל), לשוב ולהצטמצם לתוך איזו נקודה פנימית שממנה האדם יכול להשקיף על עצמו ועל השנה שעברה ועל השנה שתהיה, יש בה משום מיתוק הדין.  

ברצף זה של אלול כזמן בקשת הסליחה והשיבה, ראש השנה נתפס כיום הדין והמשפט, יום היראה והפחד שאולי אסור אף להתוודות בו, יום הכיפורים כיום ההתמרקות וצחצוח החומריות שבאדם, יום שבו היד האלוהית פשוטה לקבל את השבים, וחג הסוכות כזמן של שמחה, אותה שמחה הנולדת ממיצוי רגש היראה והנוראות, מהבחירה להתחיל מחדש, משמחת ההיטהרות – הוא מעוצב כזמן של עזיבת הבית, ישיבה ליד הבית בחוץ, זמן של התפשטות ולא של צמצום. 

סוכה ולולב כסמלי היחיד והיחד במדרש ובתורת הסוד

מחבר הפיוט "סוכה ולולב" היה בעל תפיסה קבלית מובהקת. זהו אחד מאותם פיוטים שאינם יכולים להיקרא ללא ממד הסוד. השיר משקף שכרון של שמחה מאהבת קיום מצוות הסוכה ומצוות נטילת לולב וממשמעויות המסתורין הכרוך בהן (מענין שספר יצירה, אחד מהטקסטים החשובים ביותר של המיסטיקה היהודית הקדומה, ואשר אינו עוסק בטעמי המצוות, דווקא הוא היווה השראה למשמעויות הסוד הכרוכות בסוכה ובנענוע הלולב).

חג הסוכות הוא חג שבו אמירת ההלל עם הלולב וארבעת המינים נערכה סביב למזבח בבית המקדש בקריאות הושענא ובנענועי לולב. השמחה בארבעת המינים ובמשמעותם הסודית מרחפת על כל הפיוט. משמעות הסוד של ארבעת המינים היא במרכז השיר והיא עצמה עטופה במעטפת הסוכה כבתוך אור.

סודות הלולב הם מן הסודות העתיקים ביותר במסורת הסוד של היהדות. על פי המדרש, ארבעת המינים עשויים לייצג ארבע קבוצות בעם ישראל.

כלפי חוץ, כלפי העמים האחרים, לעִתים קרובות ייצגו הלולב והסוכה את עם ישראל. אנו פוגשים את הסוכה כמצווה המייצגת זהות בתיאור הדמיוני של המשפט באחרית הימים המופיע במסכת עבודה זרה, שם מתוארים הגויים כמי שמבעטים בסוכות ובורחים מתוכן כחום היום. תיאורים מספרות ההנהגות של ימי הביניים מדגישים את הלולב כחרבו של העם היהודי.

על הסוכות שבהן הושיב הקב"ה את בני ישראל נאמר כבר במדרש שהן ענני כבוד. הכבוד הוא אור וזוהר הקשורים בהתגלות העולם. ה"כבוד" הוא מושג שפותח מאוד כבר במסורת הסוד הקדומה ובראשית הפילוסופיה (ר' סעדיה גאון), בעקבות תרגום אונקלוס לתורה שבו הכבוד מתורגם תמיד כ"זיו יקריה". אותו אור התגלות עצום העוטה את האל שהוא לכשעצמו אינו נראה.

בסוכה, אם כך, יושב האדם עטוף באור, אפוף בהתגלות, הסוכה היא כמו חיבוק כפי שהגדירו מקובלים וחסידים, הישיבה בסוכה היא בבחינת ענני כבוד והיא משולה להתעטפות באור ההתגלות. כאשר מחבר השיר מדבר על ענני הכבוד כמקיפים "מארבע רוחות מטה ומעלה" הוא רומז לכך שהארכיטקטורה של הסוכה היא כעין ייצוג מבני של הקוסמוס המושלם (המרובע במקרה זה). הוא שש קצוות של הקיום, שעליהן מדובר כבר בספר יצירה.

סמלי היחיד והיחד בתהליך דינמי של חתירה להתפתחות

אם נדון בדינמיקה של קולקטיב ובדינמיקה של יחיד, הרי שחג הסוכות מבטא את המעבר מהנקודה הפנימית של חשבון הנפש, מן ההתרכזות בעצמי אל עולם החוץ, מן הנקודה אל שש הקצוות: ארבע רוחות, מעלה ומטה. חג הסוכות הוא הזדמנות לבדיקת הקשר בין המרכז הפנימי ובין העולם החיצוני, בין תחושת המהות וההזדככות ובין העשייה החברתית. לכן יש יציאה החוצה, ישיבה בבית ארעי, זיכרון של מדבר, של שטח הפקר שממנו ניתנה התורה. החג הוא חג שמכוון לבניית מקום מחוץ לעגינה בתוך העצמי ובתוך העולם הפרטי, חג של אירוח, של זימון אושפיזין.

זימון האושפיזין מתייחס לשבע דמויות הרומזות למידות האל: אברהם (חסד), יצחק (גבורה), יעקב (רחמים), משה (נצח), אהרן (הוד), יוסף (יסוד), דוד (מלכות).

הפייטן מקשר את המידות האלה גם לארבעת המינים: האבות הם שלושת ההדסים, משה ואהרון הם שתי הערבות, יוסף מייצג את הלולב ואילו האתרוג רומז לדוד, הוא כנסת ישראל, השכינה, הכלה הכלולה מן הכול. השכינה היא למעשה הממד האלוהי הגולה לתוך העולם ועל כן ניתן למצוא משמעות בכך שהיא איננה אגודה וקשורה באגודה אחת אלא מצורפת אליה לשם ייצוג הייחוד המיוחל בעתיד.

זימון האושפיזין לסוכה ומיזוג ארבעת המינים כליכוד שבעה גורמים יש בו כדי להביא אותנו לחשבון נפש בתחום המידות והמוסר ובתחום החברה; לפשפש במעשינו – בחסד, בדין, ברחמים שבהם. מבחינה זאת חג הסוכות עשוי להיות גם חג של חשבון נפש בנושא החברתי. הוא תובע את בדיקת התואם בין הנקודה הפנימית לקצוות הרחוקים של אישיותנו או של חברתנו. האם זכרנו את הגר, את הנידח, את העני, את הרעב, וכיצד הזכירה הזאת תלווה את השנה. עד כמה אנו מבקשים שכל באי עולם יכונסו יחדו בסוכת רחמים ושלום.

כאמור, הרעיון של ששת הקצוות הוא הרעיון היסודי במשמעויות הסוד שתלו המקובלים בנענועי הלולב. הלולב הפונה לארבע רוחות, כלפי מעלה וכלפי מטה, מייצג אף הוא את התקווה לבנייה מדויקת של התפשטות קרני האור החוצה מתוך המרכז – התפשטות העשייה החברתית מתוך אני ממוקד: כך למשל, מיזוג מתוך שוויון נכון של מזרח ומערב נחוץ מאוד ליהדות כדת שאדניה מושתתים על שני ממדי עומק אלה של התרבות האנושית; מיזוג בין מעלה מטה: אדמה ורוח, שמיים ארץ, פיתוח אמות מידה ערכיות להתמודדות עם הארצי; דרום וצפון – כאן כמו הרבה מקומות בעולם העוני מול העושר.

התפשטות נכונה ומתוקנת של הקצוות מן המרכז עשויה ליצור התמרה של המציאות והתעלות מתוך המציאות הפגומה הגלותית. המלים הקשות "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי" נאמרו לנביא ישעיהו ברגע שבו נפרשה לפניו הגלות. הגלות מתוארת בידיו כתעודה צרורה וחתומה, כהתעלמות התורה מלומדיה, הסתר פנים שעליו אומר הנביא בעצב: "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית ישראל וקיויתי לו". הפייטן שר בתקווה "חותם תעודה תתיר לבנך" – התרת החותם מייצגת שבירת ממד ההסתר, המנעול הנועל את ההיסטוריה מפני ישועה. 

מעור הלווייתן לסוכת האור

ממדי עומק לרצף שבין הימים הנוראים לסוכות מעניקים עוד שני מדרשים חשובים על אור שאפשר לקשר לכאן. הראשון עוסק בחטא אדם הראשון כחטא שהוביל לפשיטת בדי אור ולבישת בגדי עור והשני, המשלים אותו, עוסק באחרית הימים כפרישת עור הלוויתן על ירושלים. אפשר לומר כי בעוד הימים הנוראים עוסקים בפרט, באדם היחיד, בצחצוח נשמתו, במירוק גשמיותו, וכך למשל אם לבישת בגדי הלבן בימים הנוראים עשויה לרמוז לכותנות האור, הרי שחג הסוכות הוא ההגעה כחבורה אל הישיבה במבנה מיוחד המסמל את תכלית השלום והזיכוך – סוכת שלום – שעליה מסכך החומר הגשמי ביותר שזוכך והומר והותמר להיות כענני הכבוד: עור הלווייתן שהפך לאור. הסוכה היא בגד קולקטיבי מזוכך, כתונת האור של ה"יחד".

יום הכיפורים הומשל בתורת הסוד לטבילה במים, להיטהרות הנפש במקווה האלוהי. דומה שלא יהיה זה בלתי נכון להוסיף ולומר שיום ראש השנה הוא כמו הטבילה באש הצירוף הנורא במשפט ובדין, ואילו בקצה שמנגד חג הסוכות כטבילה באור, בענני הכבוד, כאשר באופק ההגעה לשמחת תורה כטבילה ברוח, קבלת פרי ההתגלות: התורה.

האור ייפרש באחרית הימים מעל ירושלים וייצור מעליה סוכה של אור. התהפכות העור לאור מסמלת את המטמורפוזה הגדולה של כוחות התוהו באחרית הימים. הם אומנם רוסנו בראשית הבריאה בידי האל, אך הם שבים ומפעפעים תדיר אל תוך ההיסטוריה בידי אדם, עד הגאולה. רק הניצחון והריסון הנבנים בידיים אנושיות יוכלו לכוחות זדון אלה – בידי האדם לרכך את אטימותו להוויית הדל העומד מרחוק, ניצב וחרד כאושפיז אין חפץ בו, לרכך את עורו האטום שלו ולהפוך את העור המגונן על חברה מסוימת ושומר עליה בתוך עצמה ובתוך אינטרסים צרים, לאור שמתפקד כהילה ומיטיב עם הזולת.

סיכום: חג הסוכות כחג משיחי רוחני

חג הסוכות תובע את היכולת להצטמצם לא רק באני הפנימי ולבחון אותו מנקודת מבט של חשבון נפש אישי, אלא דורש להצטמצם גם כדי לאפשר חלל פנוי לזולת ולאפשר אריגת רקמה של מערכות חיים בשלום.

הבעה של רעיון הגאולה, הבעה של התקווה לאיחוד ולייחוד, מתבטאת ברמות רבות בפיוט: הסוכה היא ענני כבוד, ענני אור וזוהר; נענוע המינים הוא צורה של קיבוץ ואיסוף של תכונות ואפשרויות ביחיד ובכלל וחתירה לקול שיש בו אחדות וייחוד; השם המפורש שלא מבטאים אותו והשם הנקרא בצירופם יחד מבטאים עולם של גאולה שבו אין עוד דיסוננס בין המציאות וההכרה, בין הכתב ובין הבעל פה; גם הסמליות של ארבעת המינים כאברי פנים: שפתיים, עיניים וכדומה מסמלת את אחדות החושים כפי שהדבר עשוי להתארע אצל תודעה מזוככת.

לסיכום, הקישור בין שני נתיבים של משמעות חג הסוכות, והנלווה אליו שמיני עצרת, כחגים המעוגנים בטבע ובזיכרון גם הוא צורה של תקווה לגאולה – ביטול הדיסוננס בין טבע ותרבות – הפריון הוא באדמה ובתורה כאחד.

ונחתום במילים מן התפילות לחג הסוכות: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת; הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לוויתן; הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת רחמים ושלום.