מעוז צור ישועתי – על נוסח הפיוט ותולדותיו

---

מעוז צור ישועתי – מילים וביצועים

"מעוז צור ישועתי", הפיוט המרכזי לחנוכה בקרב קהילות אשכנז, נתחבר כנראה בגרמניה בסוף המאה ה־12 או בתחילת המאה ה־13 בידי פייטן בשם מרדכי, אשר שיקע את אותיות שמו בראשי המחרוזות;[1] יש מזהים אותו עם הפייטן מרדכי בן יצחק, שממנו השתמרו מעט פיוטים נוספים לשבתות השנה.

פיוטנו בנוי בתבנית היסטורית: במרכזו ארבע מחרוזות המוקדשות לארבע המלכויות ששעבדו את ישראל לפי סדרן – מצרים, בבל, פרס ויוון – על פי דגם מוכר מספרות המדרש והפיוט;[2] כל אחת מן המחרוזות ה"היסטוריות" פותחת בתיאור המצוקה שבאה לישראל מן המלכות ששעבדה אותם, וחותמת בתיאור ההצלה שלה זכו באותה עת מידי הקדוש ברוך הוא. מחרוזות הפתיחה והחתימה העוטפות את המסגרת ההיסטורית משני צידיה מבטאות ייחולים לגאולה. מבנה זה משקף את התקווה הרואה את ישועת ישראל בדורות הקודמים כעין דוגמא וסימן לישועה העתידית.

כך, על שש מחרוזותיו, מוכר הפיוט בימינו; אולם יש לדעת, כי עד לתחילת המאה ה־18 – חמש מאות שנה לאחר "לידתו" של פיוטנו – היה המבנה חסר. באותם ימים הופיע הפיוט בכתבי יד ובדפוסים כשהוא אוחז חמש מחרוזות בלבד; המחרוזת השישית נדפסה לראשונה באמסטרדם בשנת 1702. את דברינו להלן נקדיש לבחינת המחרוזת השישית ומקומה, ומתוך כך נתוודע לפרשיה מעניינת בתולדות נוסח הפיוט.

כאמור, המחרוזת השישית מופיעה בשיר מיד לאחר תום ההצגה ההיסטורית של ארבע המלכויות, ומייחלת לכך שכשם שישראל נגאלו ממשעבדיהם בעבר, כך ייגאלו ממשעבדיהם בהווה:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ           וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ            מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה               וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן    הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

כשבאו כמה מחלוצי חקר הפיוט במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים לבחון את מקומה של מחרוזת זו בפיוט, הם התלבטו האם היא אכן חלק מקורי מן השיר – חלק שהושמט במשך דורות רבים מסיבות שונות – או שמא אינה אלא תוספת מאוחרת לו, פרי קולמוסו של מחבר אחר; כך למשל כתב ישראל דוידזון בערך "מעוז צור" בספרו "אוצר השירה והפיוט" (ניו יורק, 1925) – ספר המשמש מפתח לכל הפיוטים שהצליח דוידזון לאסוף, ומהווה אוצר בלום עד ימינו אנו:[3]

"הסימן 'חזק' יוצא מן הבית 'חשוף זרוע קדשך, שלפי הנראה היא הוספה מאוחרת משום שבהרבה סדורים חסר הבית הזה. אבל אפשר גם כן שהשמיטוהו מאהבת השלום מפני החרוז 'נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה' שנמצא בו".

דוידזון מעלה שתי אפשרויות: לפי האחת, המחרוזת השישית היא תוספת מאוחרת, ואינה חלק מן השיר המקורי; הנימוק לאפשרות זו הוא היעדרה מ"הרבה סידורים". לפי השנייה, מחרוזת זו אינה הוספה, כי אם חלק אורגני מגוף הפיוט, אשר הושמט "מאהבת השלום". לפי הסבר זה, הופעלה כאן מעין "צנזורה פנימית" שהסתייגה מאופייה הנקמני של הישועה העתידית, כפי שהיא מתוארת במחרוזת זו. מלשונו של דוידזון נראה שהוא מתבסס בהסברו השני על עמדתו של אליעזר לנדסהוטה, מחבר ספר "עמודי העבודה – תולדות הפייטנים בישראל", שראה אור בברלין בשנת 1857, כמעט שבעים שנה קודם פרסום "אוצר השירה והפיוט". לנדסהוטה אימץ כנראה את זיהויו של מחבר הפיוט עם מרדכי בן יצחק, וכלל לא העלה את האפשרות לפיה מדובר בהוספה מאוחרת; תחת זאת הוא כתב (עמודי העבודה, עמ' 202): "...ומאהבת השלום נשמטו החרוזים האלה בהרבה סידורים".

צילום מתוך "עמודי העבודה" לאליעזר לנדסהוטה, ברלין 1857, הנזכר במאמר.
שימו לב לדיונו ב'מעוז צור' בפיוט מס' 2 המיוחס לר' מרדכי.​

את דבריהם של דוידזון ושל לנדסהוטה אפשר כמובן להעמיד במבחן הביקורת: קשה לדעת אם אכן יהודים בכל הדורות חשו חוסר נחת עם ביטויי הנקמה שבמחרוזת השישית, או שמא הצגה זו של הדברים משקפת יותר את עמדתם האישית של חוקרים מודרניים אלה; ניתן היה כמובן להציע גם הסבר שלישי, הרואה בהשמטת המחרוזת פעולת צנזורה פנימית שמקורה לאו דווקא ב"אהבת השלום", כי אם בפחד מתגובת העמים שבתוכם ישבו היהודים בכל דור ודור. הסבר זה הוא המקובל בקרב חוקרים בימינו, שאינם מערערים עוד על מקוריותה של המחרוזת השישית.[4] ואכן, ניתן לציין כמה סימנים לכך שמחרוזת זו היא מגוף הפיוט המקורי:

א.      רעיון הנקמה בגויים מפותח אמנם בהרחבה במחרוזת השישית, אך הוא אינו זר לפיוטנו, שכן גרעין ראשוני שלו מופיע במפורש כבר במחרוזת הראשונה: "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצָּר הַמְנַבֵּחַ / אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (וראו בפירוש הפיוט).

ב.      אקרוסטיכון שמו של המחבר – מרדכי – מסתיים אמנם במחרוזת החמישית, ולכאורה מוכיח הדבר כי שם נחתם הפיוט; אך אותיות הפתיחה של שלוש המילים הראשונות במחרוזת השישית – "חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ" – מצטרפות למילת הברכה "חזק", ששימשה תוספת מקובלת מאוד בקרב פייטנים שחתמו את שמם בפיוטיהם.[5]

ג.       משקל המחרוזת השישית תואם לגמרי את משקל השיר כולו – הלוא הוא משקל ההברות הדקדוקי, שמקורו בשירת הקודש העברית בספרד: על פי שיטת שקילה זו, תנועות "קצרות" כמו שווא וחטף כלל אינן נספרות, אלא "נבלעות" בין התנועות האחרות. ואכן כל טורי פיוטנו – לרבות טורי המחרוזת השישית – בנויים שתי צלעות, כאשר בכל אחת מהן שש יחידות הגייה, שאינן כוללות את השוואים הנעים והחטפים. משקל זה כמעט לא שימש פייטנים בתקופות מאוחרות יותר, שאימצו על פי רוב את שיטת השקילה ההברתית־פונטית, שלפיה גם השוואים הנעים והחטפים נספרים כתנועה לכל דבר.

ד.      השימוש בדגם המקובל של שעבוד ארבע מלכויות העבר, "מזמין" חתימה המתייחסת למלכות המשעבדת בהווה; שאם לא כן, היה מסתיים הפיוט בהצגה ההיסטורית בלבד, ללא כל קישור אקטואלי לעולמו של הפייטן. דבר זה אפשרי אמנם, אך אינו רווח כל כך.

סימנים אלה אמנם אינם יכולים להכריע את הכף לבדם, אך הם ודאי מציגים את שלמותו הפנימית והאורגנית של הפיוט כפי שהוא לפנינו.

מעניין לציין כי "נזילותה" היחסית של חתימת פיוטנו אִפשרה לחכמים בני דורות שונים להוסיף לו מחרוזות סיום משלהם – חלקן נאמנות לציפייה לנקמה שהובעה במחרוזת הסיום המקורית, וחלקן מבטאות ציפייה לגאולה מתונה יותר באופיה – וכל אחת מהן משלבת רמזים לצרות הזמן ועינוייו שבכל דור ודור.[6] מצב זה, שבו חתימת "מעוז צור" לבשה בתקופות שונות אופי שונה, דומה שמאפשר גם לנו, בזמננו, חירות כלשהי בהתייחסות לפיוט ולנוסחו; יכולים יחידים וקהילות להוסיף מחרוזות משלהם, המשקפות את מצוקותיהם ואת ייחוליהם לגאולה, ומנגד – יכולים יחידים וקהילות אף לשוב ולהשמיט את אותה מחרוזת טעונה, אם היא אינה עולה בקנה אחד עם עולמם הדתי. שירת "מעוז צור" טרם נחתמה, ומלאכת בניין השיר, שהחלה במאה ה־13, ממשיכה והולכת עד ימינו אנו.

[1]  אפרים חזן וישראל רוזנסון, "עיוני מעוז צור", בתוך: באורך נראה אור – קובץ מאמרים לחנוכה לזכרו של סגן דני כהן הי"ד, עמ' 379–402. שאלת זהות המחבר ובירור זמנו נדונה על ידם בעמ' 391–392. הזיהוי עם מרדכי בן יצחק הוא של לאופולד צונץ.
[2]  דגם ארבע המלכויות מופיע לראשונה במקרא בנבואת הגאולה של דניאל, ומפותח מאוד במדרש (ראו למשל פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ט' – מהדורת מנדלבוים, עמ' 75, ובמקבילות). וראו אצל חזן ורוזנסון (לעיל, הע' 1), עמ' 390.
[3]  סימנו אצל דוידזון: מ-1955.
[4]  חזן ורוזנסון (לעיל, הע' 1), עמ' 389–390, והע' 26 שם. שאלת היחס לביטויי נקמה בחזונות הגאולה שבפיוטים נדונה בהקשרים רחבים יותר בפולמוס סביב מאמרו של ישראל יעקב יובל, "הנקם והקללה, הדם והעלילה: מעלילות קדושים לעלילות דם", בתוך: ציון נח, א (ירושלים תשנ"ג), עמ' 33–90. וראו שם ביקורתו של עזרא פליישר, "יחסי נוצרים־יהודים בימי הביניים בראי עקום", עמ' 267–316.
[5]  חזן ורוזנסון, עמ' 388, הע' 23.
[6]  המחרוזות הנוספות השונות הובאו אצל חזן ורוזנסון, עמ' 393–394.