אמנות השיר: מעוז צור ישועתי

"מעוז צור", שיר הזמר הנודע שהשתלב בסדר הדלקת נרות החנוכה בקהילות ישראל שבארצות אירופה הנוצרית, חתום בראשי מחרוזותיו באקרוסטיכון "מרדכי חזק", והוא נתחבר ככל הנראה באזור אשכנז בשלהי ימי הביניים.

השיר שקול במשקל ההברתי־דקדוקי, תריסר הברות לטור (להוציא סטיות קלות פה ושם שהן כנראה תולדת שיבושים בניסוח). חריזתו עשירה מגוונת: כל מחרוזת כוללת לא פחות משלושה חרוזים שונים והיא מחולקת לשלשה חלקים מבחינת דפוס החריזה.

(1) שני הטורים הראשונים כתובים בחריזה מסורגת. כל אחד מטורים אלה מתפצל באמצעו לשתי צלעיות סימטריות, בנות שש הברות כל אחת. הצלעיות הראשונות בכל טור נחרזות בחרוז אחד (א), והצלעיות השניות, החותמות את הטורים, בחרוז אחר (ב):

– א – ב / – א – ב

(2) בטור השלישי העניינים נעשים פשוטים יותר: שתי צלעיותיו חורזות זו בזו, בחרוז הסיומי (ב):

– ב – ב

(3) בטור הרביעי, האחרון, מופיע לפתע חרוז חדש (ג), ולכבודו מתפצלת הצלעית הראשונה לשתי צלעיות משנה סימטריות, כל אחת מהן בת שלש הברות, החורזות זו בזו. הצלעית השניה חוזרת לתלם, אל ההיקף המלא (שש הברות) ואל החרוז שבו הסתיימו קודמותיה:

– ג – ג – ב

תבנית החריזה ערוכה אפוא כדלקמן:

(1)        – א      //   – ב
– א       //   – ב
(2)        – ב       //   – ב
(3)     - ג / - ג     //  – ב

ראוי להטעים כי אף שהמבנה הזה משותף לכל המחרוזות, שלושת החרוזים עצמם מתחלפים כולם ממחרוזת למחרוזת. אין בשיר, אם כן, אף חרוז קבוע החוזר לכל אורכו, כנהוג בשיר האזור ובשיר המעין אזורי למיניהם. דגמים אלה מושפעים מן השירה הערבית, המחבבת את השימוש העקבי בחרוז אחד לאורך שיר שלם; הדגם שלפנינו, שבו כל מחרוזת עצמאית לגמרי מבחינת הרכב חרוזיה, מקביל לדפוסים של חריזה סטרופית המקובלת בשירה שנוצרה בלשונות אירופה בימי הביניים.

מצד ארגון תכניו ניכרת בשיר מסגרת של פתיחה חגיגית (במחרוזת הראשונה) וסיום בבקשה לגאולה (המחרוזת האחרונה), וביניהן ארבע מחרוזות המתארות ארבע תחנות בקורותיו של עם ישראל, שבהן נקלע לצרה ואלוהיו הושיעו: שִעבוד מצרים, חורבן בית ראשון, גזֵרות המן וגזֵרות היוונים. אבל מקום מיוחד נשמר לציונם של ימי החנוכה גם ביריעה הכללית הזאת. תיאור הנס שנעשה לישראל בימי החשמנים־החשמונאים הוא בבחינת גולת הכותרת המסיימת את המסע ההיסטורי שבשיר, תוך ציון מפורש ליסודם של ימי החנוכה לדורות; לעומת זאת במחרוזת הקודמת, המציינת את מפלתו של המן, ימי הפורים אינם נזכרים כלל. ימי החנוכה שתיקנו חכמים ("בְּנֵי בִינָה") מתוארים כאן דווקא כמועד של שירה: 'בְּנֵי בִינָה / יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים'. בנוסף למחרוזת זו נרמז עניין החנוכה גם בצירוף "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" אשר מסיים את המחרוזת הפותחת; בטור כולו מובעת תקווה להתרחשותה של הגאולה העתידית ולחידושה של עבודת המקדש, וגם כאן שלובה לשון "שיר": "אָז אֶגְמֹר, / בְּשִׁיר מִזְמוֹר, / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ."