מסע בין פיוטי יום הכיפורים

---

בניגוד לכל אירוע רגיל, שבו המתח הולך ונבנה, יום הכיפורים נפתח בְּשיא. והשיא לא מתחיל בתפילה אלא בנוכחות החד פעמית בבית הכנסת. ברגעים אלו הציבור כולו נאסף בבית הכנסת. לא רק קהילת הקבועים מגיעה לתפילת כל נדרי. לבושים בלבן, עטופים בטלית (בלילה! בפעם היחידה בשנה).

עומדים בתפילה זו גם אלו שאינם פוקדים את בית הכנסת אלא ביום זה ולתפילה זו בלבד. תחושת ההתכנסות של הקרובים והרחוקים מרגשת, ומעצימה את כניסת היום.​

לך אלי תשוקתי

עוד לפני כל נדרי הידוע, פותחים בקהילות הספרדיות את יום הכיפורים עם הפיוט החד פעמי לך אלי תשוקתי. האשכנזים (שחלקם מתייסר באותם רגעים באמירת "תפילה זכה" הקשה ומרה), לא באמת מסוגלים להבין את זה, אבל אבן עזרא הצליח להפוך את עניין הווידוי לרגע של אהבה תשוקה ומתיקות.

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי,
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי  לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי.
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי, וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי

בעוד ב"תפילה זכה" (שבה אני לא רוצה להעמיק מטעמים מובנים) אין באדם אֵבר שלא חטא וכל תכונה טובה באדם באה כדי להראות את נפילתו, הרי שב"לך אלי תשוקתי" החטאים הם אפיזודה שאינה מאפיינת את האדם, ואינה מנתקת אותו מן הקשר האישי העמוק שיש לו עם אלוהיו.

להאזנה>>

שמע קולי

ועדיין לפני כל נדרי, מיד אחרי לך אלי תשוקתי, ממשיכים בקהילות הספרדיות אל הפיוט שמע קולי. הפיוט הזה, שהוא בן אלף שנה, זכה רק לאחרונה ללחן חדש משל מאיר בנאי. בפיוט הזה מזכיר האדם לאל את כל הפעמים לאורך ההיסטוריה היהודית בהן שמע ונענה לתפילתו של האדם.

שְׁמַע קוֹלִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת וְהָאֵל הַמְּקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת
וְהָעוֹשֶׂה בְּלִי חֵקֶר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָא עֲלִילוֹת
אֲשֶׁר עָנָה לְאַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל לְמַלְּאוֹת כָּל שְׁאֵלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְּבֵית כֶּלֶא לְיוֹסֵף וּמִבּוֹר הֶעֱלָהוּ  גְּדֻלּוֹת

והפיוט מסתיים בנימה קיומית ואישית הנוגעת לכל אדם:

וְהָעוֹנֶה לְכָל צוֹעֵק וְקוֹרֵא    וְכָל בָּאִים לְפָנֶיךָ לְחַלּוֹת
עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים   וְשָׂא חֶטְאוֹ מְקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת
וְהַאֲרֵךְ נָא בְּרַחֲמֶיךָ שְׁנוֹתָיו  וְצַוֵּה כָּל שְׁאֵלוֹתָיו לְמַלֹּאת
וְהָאֵל הַמְּקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת        שְׁמַע קוֹלִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת

הפיוט הזה זוכה בקהילות שונות לפרשנויות מנוגדות ממש. הלחן הנוגה של בני בבל והלחן העליז של בני בוכרה מציגים את שני פניו של היום הקדוש. זה העצוב, מתמקד בחטאו של האדם ובצערו, זה השמח – חווה את הסליחה והמחילה – את טהרת הלב ורפואת הנפש.

כל נדרי – התפילה החידתית

כפיצוי על הסבל של "תפילה זכה" זוכים האשכנזים לשיא משלהם בתפילת כל נדרי. אותה תפילה חידתית מכריזה על ביטול כל ההתחייבויות הנדרים וההרגלים לטובת התחלה חדשה. ובאמת – כל נדרי היא התפילה (בה"א הידיעה רבתי) של בתי הכנסת האשכנזיים. אין עוד תפילות רבות שבהן חביב עליי כל כך הנוסח החזני האשכנזי הישן המדיף ניחוחות של בתי כנסת מעץ באירופה הרחוקה. אצלנו סיפרו שמנגינת השיר הזה קדומה ומגיעה לימיו של בית המקדש. גם אם אין כל סימוכין לאגדה זו, הרי שהקהל השר בשקט יחד עם החזן את התפילה שלש פעמים, בקול מתגבר והולך, חש כמצטרף למקהלה קדומה, שבה שרו בקול נרגש וחנוק מדמעות סבותיו סבתותיו וסביהם וסבתותיהם, לאורך כל הדורות. ביטול הנדרים התקשר אצלם לתחינתם הנואשת כנגד כל הגזרות הרעות שנרקמו מעליהם כעננים רעים.

מי במים ומי באש

התפילה המוכרת ביותר ביום הכיפורים – מלבד כל נדרי, היא תפילת ונתנה תוקף. הסיפורים שנקשרו לפיוט זה הם רבים ומגוונים, מן הסיפור המזעזע על ר' אמנון ממגנצא, שעונה עד מוות על ידי הגמון אכזר, ועד ליום הדין של קיבוץ בית השיטה, שאחד עשר מחבריו נהרגו במלחמת יום הכיפורים ושלזכרם הלחין יאיר רוזנבלום את התפילה הזאת מחדש, בניגון קורע לב. הפיוט הקשה מציב את אלוהים בעמדת הדין:

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בפיוט הזה מתגלה האל בפנים המחרידות של המציאות חסרת החמלה: אותה המציאות שאנו מכירים טוב כל כך ממדור האסונות של העיתון, או מביעותי הלילה שלנו. "מי במים ומי באש" – אותן שורות הבוקעות משירו הידוע של ליאונרד כהן, Who by fire, מטילות אימה על האדם ומכוונות אותו אל האפשרות לשנות גורל זה. הקהל כולו קורא יחד, בקול ובתקווה: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה." 

מראה כהן גדול

בתפילת מוסף מצוי פרק מיוחד של תפילות ופיוטים, שנקרא "סדר העבודה", והוא עוסק בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אותה עבודת קרבנות שאמורה באורח פלא למחוק את עוונותיהם של ישראל מתוארת בתפילה זו לפרטי פרטיה. שיאיה של עבודת הכהן הגדול ביום זה מגיעים בכניסתו החד פעמית והמסוכנת של הכהן הגדול לקודש הקדשים, ובאמירת השם המפורש (זה שנעלם מאתנו היום והוא בן 26 אותיות) שלשמעו כרעו בני ישראל על רצפת בית המקדש (ואף כיום כורעים לזכר מנהג זה). פיוטי עבודת הכהן הגדול מתארים מהלך שתחילתו בבריאת העולם וסופו בעבודת הכהן. יש בכך אולי כדי לרמוז כי מלאכת הקרבנות נשענת על יסודות מיתולוגיים קדומים לעולם עצמו. נוסח אשכנז מתאר את התפילה בפיוט סתום וקשה שנכתב בידי משוררים שמתחו את גבולות השפה העברית ביצירתיות של שפאגטים נועזים, שיכולים לאתגר פותרי תשבצי היגיון מן הרמה הגבוהה ביותר. בריאת היום הרביעי למשל מתוארת כך :"דְּבוּקַת רְגָבִים הוֹצִיאָה רוֹמְשִׂים וְשׁוֹאֲפִים. דָּר קָנֶה וּבִצָּה לַאֲרוּחַת קְרוּאֶיךָ." מי שהבין ש"דבוקת רגבים" היא האדמה שירים יד.

לעומתו – הנוסח הספרדי מובן דווקא. הוא מוליך את המתפלל בשורות יפהפיות לתוך אותו תהליך מסתורי של טקס מדויק ומסודר ורב רושם. הנה כך מתואר הכהן הגדול בבגדיו: "תּכֶן בּוּץ וַעֲרִיכַת אֶבֶן מְחֻגָּר בְּכֻלָּם, כְּמַלְאָךְ מִיכָאֵל מְשָׁרֵת".

יציאתו בשלום של הכהן הגדול היוותה רגע של קתרזיס בבית המקדש, והיא העידה בפני העם כי עוונותיהם נמחלו. לזכרו של רגע זה ובהשראתו, נכתב פיוט המתאר מה נהדר היה מראה הכהן הגדול בצאתו מקודש הקודשים בשלום וללא פגע. בבתי הכנסת האשכנזיים זכתה תפילה זו לפופולריות רבה בשל מנגינה נלהבת של מקהלת הנערים "פרחי לונדון". כשהבאתי מנגינה זאת מן הישיבה לבית הוריי פרצה אמי עליה השלום בצחוק רם. היא זיהתה אותה כשיר פופ איטלקי ישן.

פתח לנו שער בעת נעילת שער

והנה לשיא החותם. תפילת נעילה. ארון הקודש נפתח, והקהל מתבקש לעמוד בשאריות כוחותיו עד סוף התפילה. פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. זה הפוטו פיניש של יום כיפור. הישורת האחרונה. הרגע שבו אתה מבין שזה עכשיו או לעולם לא, ובו אתה מגייס את כל הכוחות שנותרו, כדי לומר את האמת – עד סופה.

"המצא לנו מחילה בשעת הנעילה" שרים הספרדים, בפיוט הידוע אל נורא עלילה:

מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים            לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים
וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה   בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשַׁם
וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה   בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה

אותה נעילה, אותו רגע של נעילת שערים נתפס כרגע של חסד שבו מתוך המצוקה והתחינה עולה גם התקווה והבטחון בעתיד שכולו טוב.

תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת
בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה     בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל
בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה   בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה

העוצמה שנבנתה משך כל היום כולו כמו מתפרצת בתפילה זו. הציבור שר בביטחון ולעתים אף במהירות רבה. הביצוע המוכר של להקת "נקמת הטרקטור", לא חוטא לאווירה הנוצרת ברגע זה בבית הכנסת. 

אצל האשכנזים לעומת זאת המצב שונה. הנה הפיוט הקדום ודי מרכזי אזכרה אלוהים ואהמיה. במרכזו של הפיוט עומדת אמירת י"ג מידות, הנאמרת בין בית לבית (לפי המסורת אמירת י"ג מידות היא מעין צופן – הבטחה שנאמרה למשה שאמירת הפסוקים האלו בפי ישראל מעוררת את רחמי האל). המתפללים שעמלו קשה בתפילה כל היום כולו, מתבוננים בעצמם בכנות וחשים כי אין די בתפילתם, זכויותיהם אינן מספיקות כדי לזכות במחילה. לא נותר להם אלא לשלוף את אותן מילות תפילה קדומות ומסתוריות לפי המתכון שניתן בידיו של משה. בתיו של הפיוט מרגשים מאוד. הנה​:

תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵבוֹת        וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת
לָכֵן שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ פְּנֵי בוֹחֵן לִבּוֹת   בָּטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה וּבִזְכוּת שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת

גם בעלי לב קשוח ביותר, יתקשו לעמוד בפני הבית הבא:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת    שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת
וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת           כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת

הדרך האין־סופית

אני מסיים סקירה זו בתסכול שמח. לא נגעתי בקצה קצהו של היום ופיוטיו, וטוב הדבר. אין דרך להקיף את יום הכיפורים ואין שום סיבה לעשות כן. יום הכיפורים מתרחש בזמן, במקום, בקהילה ובנפש. אין דומה יום כיפור של פלוני לזה של אלמוני, ובכל שנה אנו צפויים לעבור יום זה אחרת. דווקא ריבוי הפיוטים ונקודות המבט יש בהם כדי להבטיח את עושרה של החוויה, ומגוון של דרכים שונות לעבודת האל.

שמחות ועצובות, מפחידות ובטוחות, נלהבות ומדוכדכות מונחות הדרכים זו לצד זו, והן מאפשרות לאדם למצוא לו בכל רגע נתון את המקום שלו בתוך הקהילה שלו בדרך האין־סופית בין האדם לאל, בין האל לאדם.