מה נאוו עלי – עיון בפיוט

---

מה נאוו – מילים וביצועים

שיר רינה זה הוא אחד השירים הנפוצים והידועים ביותר מבין שירי המסורת הבבלית. אולי בשל השמחה הפורצת מתוכו, הן במילים והן במוזיקה, באופן קצת יוצא דופן בשירי הבבלים שחוט של עצבות משוך עליהם בדרך כלל ונגינתם נוגה משהו.

מחבר השיר הוא שמעון ב"ר נסים שהיה מורה ומנהל בית ספר בבגדד, עלה לארץ בשנת תשי"א ונפטר בירושלים בשנת תשי"ג. ר' שמעון היה אחד מחבורה של חמישה משוררים שחיברו שירים יחדיו, ואשר שיריהם אלו נדפסו בספרי השבחות הקדומים של יהודי עירק, תחת הכותרת שירי רינה. עם הזמן מצא השיר את מקומו בשירי שמחת החתונה ו"שבע ברכות", אבל נוהגים לשירו בכל עת שמחה. 

השיר סובב סביב נושא הגאולה ובנוי כמעט כולו על יסוד נבואות הגאולה והנחמה של ישעיהו הנביא. המשורר יוצא ובא בתוך מילותיו של ישעיהו הנביא, נוטל לו פסוק מפה ומילה משם, ואורג את כל הפסוקים יחדיו לשירת גאולה והודיה. 

די לו למשורר לפתוח במילים מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, כדי שמיד נשמע במילים אלו את מילותיו של ישעיהו הנביא בנבואת הגאולה הידועה שלו (נב, ז–ח):

מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ: קוֹל צפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' צִיּוֹן: פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי-נִחַם ד' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם:  

המשורר פונה לציון העזובה בקריאה לקום ולהתנער מתוך הצער והעצבות - הִתְנַעֲרִי מִתּוֹךְ מְגִנָּה – כי הנה שבים אליה בניה, השכינה חוזרת מגלותה, אין שום פירוד ומחיצה בין הדוד ובין הרעיה, אלא המצב הוא של "עין בעין" – גילוי מוחלט – עַיִן בְּעַיִן תִּרְאִי שְכִינָה. השכינה שבה מגלותה ועם ישראל שב לארצו – וְשָבוּ בָנַיִך לִגְבוּלֵךְ. הבטחת הקב"ה לרחל המבכה על בניה מתגשמת כאן:

כּה אָמַר ד' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ד' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיה לא, טו–טז)

עם ישראל , שכמו היה שבוי בגלותו, יוצא לחופשי – לִשְבוּיִים דְּרוֹר בְּשִיר וּמִזְמוֹר – עת דרור הגיעה, כמו אותו דרור של שנת היובל שבו משתחררים העבדים ושבים אל ביתם והכול שב אל שרשו. דרכם של העולים השבים לארצם סלולה לפניהם: סֹלוּ סֹלוּ אֶת הַמְּסִלָּה – זהו סימן גאולה נוסף המופיע בנבואות רבות, שבהן מתואר כי בזמן הגאולה העקוב ייהפך למישור ומסילות ונתיבות תהיינה פרושות בין ההרים והגבעות. בני ציון ממהרים לשוב במסילה העולה בית אל, אל הר המור, אל בית המקדש.

ולאלו מבני עמו היושבים עדיין בגולה פונה המשורר ומזרז אותם לצאת מבבל, מקום עובדי בל (אלילם של בני בבל): צְאִי מִבָּבֶל קִרְיַת עוֹבְדֵי בֵל – גם כאן אנו שומעים את מילותיו של ישעיהו הנביא (מח, כ) הקורא אל גולי בבל באחת מנבואותיו עליה: צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זאת הוֹצִיאוּהָ עַד-קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל ד' עַבְדּוֹ יַעֲקב:

עם ישראל הגולה, אבלי ציון, ששים ושמחים בעלייתם לארצם לחסות בצִלו של האל,  שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ כָּל אֲבֵלֵי צִיּוֹן לָבֹא לַחֲסוֹת בְּצֵל הָעֶלְיוֹן – ואנו שומעים פה את קולו של מזמור צא מתהלים, שכל כולו מבטא את שמירתו המיוחדת של הקב"ה לבוטח בו:

ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אמַר לַד' מַחְסִּי וּמְצוּדָתִי אֱלֹקַי אֶבְטַח-בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶּה ...

כאן מגיע תהליך הגאולה אל שיאו – בָּנֹה אֶבְנֶה לָךְ נְוֵה אַפִּרְיוֹן, אָכִין כִּסֵּא לְדָוִד מַלְכֵּךְ – בית המקדש נבנה, המלוכה מתחדשת בידי זרע בית דוד היושב על כסאו. זוהי התגשמותה של התפילה לגאולה השלמה, המובעת שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה: תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינו. על פי חכמי הסוד רומזת תפילה למשיח בן יוסף ולכך שהכיסא יהיה שלם. שורש הדברים נעוץ בפסוק המופיע בספר שמות (יז, טז): "וַיּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", המתאר את מלחמת ישראל בעמלק ואת השבועה הבאה בעקבותיה, פסוק שעל אודותיו נכתבו תלי תלים של פרשנויות. וכך אומר רש"י שם:

ויאמר משה, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָ-הּ, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נא' כסא ואף השם נחלק לחציו – נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם. 

מלחמה נתושה בין עמלק, המסמל את כוחות הרשעה והפירוד, ובין עם ישראל, מדור דור, ומלחמה זו תימשך עד לכניעתו המוחלטת של עמלק, אז יהיה ד' אחד ושמו אחד – שמו של הקב"ה שבפסוק זה מוזכר רק חלק ממנו (יה) והכיסא שאף הוא מוזכר לא בשלמותו (כס) כביכול אינם יכולים להשתלם כל עוד קיימים בעולם כוחות הטומאה, המיוצגים על ידי עמלק.

ציון העזובה מתייסרת בחושבה כי שכחוה בניה ודודה, והנה היא נושאת את עיניה ורואה את בניה שבים אליה: שְאִי עֵינַיךְ וּרְאִי בָנַיִךְ בָּאוּ אֵלַיִךְ לָאוֹר בְּאוֹרֵךְ – ואנו שומעים פה את נבואות הנחמה המתארות את שעת הרצון והישועה, שעה של תקומת הארץ והפרחת השממה, שעה שבה ברחמים גדולים מוביל הקב"ה את בניו האסורים באפלת הגלות ומיישר את ההרים למסילה. מצפון ומים עולים כולם אל ארץ ישראל ובשמחה הגדולה אף השמיים והארץ פוצחים ברנה. יום שבו תַּחַת חֹשֶך אָשִים לָךְ אוֹרָה, אָז מִצִּיּוֹן תֵּצֵא הַתּוֹרָה; הִנֵּה גָדוֹל הוּא אָיֹם וְנוֹרָא, בְּיוֹם שִׂימִי כֶתֶר לְרֹאשֵךְ – הלא הוא היום האחרון, אותו יום גדול ונורא, יום אשר הוא לא יום ולא לילה, יום של אור יקרות. יום המתואר במקרא אין־ספור פעמים מפי נביאים רבים, כך לדוגמא מתאר את אותו יום יואל הנביא (ג, ד): "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא."

ומחזון אחרית הימים, המסילות והשבילים בהם עלינו אל הר המור ואל גבעת הלבונה, מציון העזובה אשר בניה שבים אליה והיא שבה אל דודה, פונה המשורר בספק שאלה ספק תביעה אל הקב"ה ואל ציון כאחד ותובע את עלבונה: עַד מָתַי כַּלָּה יָפָה וּמְעֻלָּה לְזָּר בְּעוּלָה כְּדַל וָהֵלֶךְ – עד מתי תימשך אותה גלות, אותו פירוד בין הכלה לדודה גואלה? – עד אשר תיעור עדת ישראל, תקום, תתנער ותתעורר, עוּרִי עוּרִי עֲדַת יִשְרָאֵל – ואז יגיע אותו זמן שאותו מתאר ישעיהו הנביא (נב, א–ב): "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת- צִיּוֹן." ואנו יודעים כי כפי מה שהבטיחונו חכמינו – כגודל ההתעוררות מלמטה כך תבוא כנגדה ההתעוררות מלמעלה, כאשר תיעור עדת ישראל אז יחיש הקב"ה את הגאולה כפי הבטחת הגאולה המפורסמת – בעתה אחישנה – אָחִיש אֶשְלַח יִנּוֹן וְגוֹאֵל וגַם אָקִים לָךְ חוֹמַת אֲרִיאֵל – או אז יקים ד' את חומת אריאל, את סוכת דוד הנופלת, אז זָכֹר אֶזְכֹּר חֶסֶד נְעוּרֵךְ – הדוד יזכור את כלתו רעייתו: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיהו ב, ב).

לא פלא הוא ששיר זה מושר במיוחד לחתן ולכלה. השיר כולו הוא שיר אהבה של הדוד והרעיה, והוא מהדהד את דברי הנביאים המתארים את שמחת הגאולה כשמחת החתן והכלה, משמחת הקידושין בין בני הזוג עד לשמחת הרעיה השבה אל דודה בגאולה האחרונה. בכללו מצוי השיר בהשפעה חזקה של פיוטו המפורסם של ר' שלמה אלקבץ – לכה דודי – הסובב סביב אהבת הדוד והכלה – הקב"ה וכנסת ישראל.

 

כל השיר כולו זרוע אור, ספוג ורווי שמחה, התנערות והתעוררות. ריבוי הפעלים המובאים בו בשטף מיטיב להעביר את תחושת המהירות והעשייה הפעילה, את פעמי המבשר המדלג ומקפץ על ההרים, הפוצחים ברינה יחד עם העם העולה לציון, שפיו נמלא שחוק ורינה. אנו מוצאים בשיר שפע ביטויים המביעים שמחה: רינה, שיר, מזמור, רננה, תהילה, אור, כינור ונבל, ששון.  

המשורר, שהיה הוא עצמו אחד מאותם העולים לארץ ישראל, משורר כאן את שיר הגאולה בצורה מוחשית וחיה. אנו כמעט יכולים לראות לנגד עינינו את העולים מבבל באותה רוח התעוררות אדירה, חשים עצמם כאילו נישאים הם על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת ובפיהם מתרוננת שירה אדירה, שירת מבשר הגאולה – מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר.

חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".