כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
מבט לעבר ירושלים
ד"ר נעים עריידי
ד"ר נעים עריידי ז"ל מספר על הקשר שלו לירושלים, על כתיבת שירה ועל השיר הראשון שכתב – מבט לעבר ירושלים.
אל שירו של עריידי, ירושלים אהובתי, בביצוע ערן צור
ניתן למדוד את המעבר משלב למשנהו, מתקופה אחת לתקופה הבאה, בכל מיני פרמטרים, אך מעבר רציני אינו נמדד ברגע אחד, בהבזק אחד. יצירתו המוקדמת של משורר אינה בהכרח כלל יצירתו שנכתבה בצעדיו הראשונים. כלומר, מאותו גיל יצירה אפס ועד לסך כל יצירותיו שייחשבו בעתיד ליצירתו הראשונה. הרי אין אחד שלא קשקש בעודו ילד מתבגר או תוך אהבה נכזבת או אולי ייסורים ראשונים שלפתע נעשה מודע להם ורצה להעלותם על הכתב.
שירי הראשון שנחשב לשיר הוא השיר הראשון אשר פורסם במוסף ספרותי מכובד, ואם הוא נחשב ליצירתי הראשונה, הרי זה משום שבפרסומו חשתי לראשונה את הפחד שמא אני נחשב למשורר. מין תחושה של ריקנות השייכת לתקופת מעבר, הגורמת שיתוק, הקפאת הזמן עד סימונו של סוף מסוים למען התחלה אחרת. זוהי הוויה שעומדת דום, מעין סרט שנקרע, תמימות שמתלכלכת: איבוד בתולים.
איני זוכר במדויק את התאריך, אבל זה היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כנראה שנתיים אחרי ביקור ראשון בירושלים עם ידידה, חיילת. כשהגענו ברגל אל נקודה מסוימת בסוף ירושלים המערבית מזרחה, נקודה שממנה רואים את שער יפו, והמראה חבט בפרצוף, מין רטט בלתי מוסבר כבש את גופי, וצמרמורת של ספק קור ספק חום אחזה בנשמתי במעין גירוד קורע לב, שלא מש עד כלות זמן בלתי נמדד בפרמטרים הרגילים. ביקשתי מידידתי לעמוד במקום, ולא כדי להנציח דריכה מיסטית על הגבול בין ירושלים של מעלה ובין ירושלים של מטה, אלא כדי שתיתן לי עט ונייר, אפילו סתם פיסת נייר, כי משהו בתוכי קפא וביקש למצוא ביטוי, איזשהו שחרור, ורק אז היה מאפשר לשוב אל מסלולו. רשמתי מילים שנתחלקו לשורות ואלה לבתים, משהו בנוסח חזון העצמות היבשות של יחזקאל.
בזיכרוני האישי והקולקטיבי פרצו חוויות והן זרמו בחוזקה רבה עד שמצאו נחשולים דרכם עד רוממות הרוח. אחד מהם הוא ירושלים של הזיכרון הפרוע, זאת המקננת אצל רבים מאִתנו. לפעמים בנפרד ופעמים ביחד, בצורה זו או אחרת, החל מביתר של דוד, דרך שלמה ובית המקדש, בואכה יהושע מנצרת ועד החזון של המוסלמי, והסרט הסוריאליסטי מערבל את הזמנים ואת הדמויות, גם כשלפתע נראית מלכת שבא ברקע, דורכת על אבני הבהט ומחליקה אל חיקו של המלך הלוקח אותה אל חדריו. וכאן ועכשיו במלחמה המודרנית הפורצת את כל הסכרים, גם הגשמיים וגם הנפשיים כדי להציף את המיתוסים המעוררים רגשות אמביוולנטיים של פחד מפני המגע הפיזי העלול לחשוף את האמת עד ערוותה.
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
וגם שיריה של לאה גולדברג ממלאים משהו בחלל המתפרץ, שירים שכל כך אהבתי לקרוא בעת ההיא. והנה כך פסק התעתוע, הזיית המשחק במילים, בדימויים ובמטפורות שלא היה בהם כלום מלבד הנוסחה ההכרחית של התשוקה לכתיבה.
לא הייתה החלטה מרצון ולא היה לו להיגיון נגיעה בדבר. מין נרקיסיות בוגרת ויוהרה של בין הגשמי והרוחני ואין למישהו שליטה. לא האני ולא הגורל ואף לא ירושלים. והמקום היה גלוי, לא בער ולא אוכל, אבל היה שם במלוא הדרו ותפארתו, ולי נדמה היום בדיעבד שזה היה מעין תמרור אשר כיוון אותי, את המשורר שבי, אל עצמיותו, אל משהו פנימי שיקראו לו הפילוסופים אמת, אמת פנימית התובעת מפגש עם העולם האנושי כדי שתשתחרר ממעטה הפחד. ואני, איזו אמת יצאה ממני לעולם לא אדע. היום מעיין אני באותו שיר ומחייך, קורא אותו ואיני מבין אותו כל כך. הנה השיר: