עם צאת השבת מצוי האדם ברגעי משבר ומעבר – מיום השבת, שהוא מעין עולם הבא, שבו מצוי האדם ביום שכולו טוב וכולו קודש, עליו לשוב חזרה אל עולם החול, אל ימות המעשה. הוא מבקש את הקב"ה שיתלווה אליו גם בעולם זה – לכך נועדה "ההבדלה" הנערכת עם צאת השבת – היא המסמנת לנו את המעבר מיום שהוא "מעין עולם הבא" אל העולם הזה, עולם של חולין, והיא מאפשרת לנו להתמודד עמו. בהבדלה מרכז האדם את כל תעצומות נפשו ומנסה למשוך השפעה מאותה נשמה יתֵרה שהייתה לו בשבת אל תוך ימות החול, במטרה לנסות ולרוממם ולחוש גם בהם את הקדושה.
באותם רגעים של חולשה ומשבר, שבהם מסתלקת הנשמה היתֵרה שלה זוכה האדם בשבת, כאשר נפרד האדם מהאור של השבת ונכנס לחושך של ימי המעשה, הוא מייחל אל הנר וריח הבשמים של ההבדלה ונאחז בהם כמקור כוח המאפשר לו להיכנס אל ימות המעשה.
חוש הריח הוא חוש המצוי עִמָנו גם ביום־יום וגם בשבת והוא מסמן נקודה מסוימת של לעתיד לבוא – חוש הריח הוא החוש היחידי שבו לא חטא האדם הראשון בחטא הקדמון – חטא עץ הדעת, ומשום כך מדרגתו גבוהה ביותר. זהו גם הסימן שעל פיו יוּכַּר המשיח לעתיד לבוא, על פי תיאורו בנבואת ישעיהו: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (יא, ב–ג).
הנר מסמל את נשמת האדם, על פי הפסוק ממשלי "נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם" (כ, כז) – נשמתו של האדם משולה לנר, חלקיק אור מאור אין־סוף.
ניתן אם כן לומר ששלוש המילים הראשונות של הפיוט רומזות לשלושת חלקי הנשמה המתווספים לאדם בשבת – הנר רומז לנשמה, הבשמים רומזים לרוח והנפש היא הנפש – כאשר בפיוט הופעתם היא מהחלק הגבוה אל הנמוך, כביכול קודם מסתלקת הנשמה היתֵרה, שהיא החלק הגבוה ביותר, לאחריה מסתלקת הרוח היתֵרה ולבסוף הנפש היתֵרה – וכאשר האדם חש עזוב ובודד ללא החלקים הגבוהים של נשמתו, הוא מבקש להשיב אליו את אותם רוח נפש ונשמה יתֵרים באמצעות הנר והבשמים. באותם רגעים של הסתלקות הנשמה והאורה של שבת הוא חש נבוך ואבוד – הוא מחפש ומבקש את נוכחות האל גם בימות המעשה. תחילה הוא פונה אל מלאכי עליון בבקשה שיראו לו את דרכו, שיסללו בפניו את הדרך ויישרו את המהמורות והמעֲקשים של ימות החול. הפנייה למלאכים מבטאת את החשש ואת תחושת המרחק והבדידות שהאדם חש באותם רגעים, שבהם מצד אחד קיים המפגש בין הקודש לחול ומצד שני הפער ביניהם הוא כמעט בלתי נתפש וקשה להתמודדות, ואז הוא פונה אל האל, המרומם ועליון מעל האדם והמלאכים גם יחד – אליו הוא נושא את עיניו ואליו לבו נכסף – אל האל ה"ממציא לו את צרכיו" – הן הגשמיים והן הרוחניים, כמעט ניתן לומר – הן את הקודש והן את החול.
אותם כיסופים אל האל נאמרים בלשון נסתר, עדיין מתוך אותה תחושה של פער ומרחק בין האדם לאל, אבל אז, כאשר מדבר האדם על האל הדואג לאדם וממציא לו את צרכיו, מגיעה נקודת המהפך והמשורר עובר לדבר אל האל בלשון נוכח – דֵּי מַחְסוֹר תֶּן לִי – זהו הרגע של המעבר, מתחושת הבדידות והריקנות של יציאת השבת והנשמה, דרך הפנייה אל המלאכים שהם המנהיגים האמצעיים ואז הפנייה אל האל, שאז מתחיל הקשר היותר קרוב, יותר חי וממשי – מַמְצִיא צְרָכַי לִי, דֵּי מַחְסוֹר תֶּן לִי – היחס האישי והישיר של הבורא לברואיו הוא הנותן לאדם את הכוח להתמודד.
כאן מגיע האדם להישענות מוחלטת על האל – כִּי לַחֲסָדֶיךָ אֵין קֵץ וְאֵין תִּכְלָה – וזוכה להיות עמו אפילו בימי המעשה. אז, כשהאדם מצוי בהתבטלות עצמית מול בוראו, הוא זוכה להתחדשות, לאורה, לשמחה.
ניתן לומר שהפיוט בנוי במבנה של צמדי בתים ההולכים ומתפתחים ביניהם. שני הבתים הראשונים עומדים בסימן של חרדה וחשש – מפני הנשמה שנותרה בודדה, מימות המעשה, מהמלאכים – פחד מהלא נודע. שני הבתים הבאים מבטאים את נקודת המעבר בין החשש לתקוה. בבתים אלו פונה האדם אל הקב"ה – תחילה בלשון נסתר ואחר כך בלשון נוכח, מתוך תחושת קרבה מתעצמת והולכת – ורק אז הוא יכול להגיע למצב של התחדשות באותם ימי המעשה שמהם חשש כל כך בתחילה ומתוכם אל התחדשות של הבריאה כולה.
הפיוט מתחיל בחשש אישי ומסיים בתקווה כללית – מהנפש הפרטית עד התחדשות של כלל הבריאה.
פיוטים למוצאי שבת ממסורת יהודי תימן | גילה בשארי
הביצוע מתוך פסטיבל "בסוד קולות רבים" בהפקת הספרייה הלאומית ו"הזמנה לפיוט" – עמותת סנונית ובתמיכת משרד המורשת.
חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של אתר הזמנה לפיוט.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
