ל"ג בעומר וניגוני מירון

---

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל
לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?
אביכם שבשמים
שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"
ואומר: "מקוה ישראל ה'"
מה מקוה מטהר את הטמאים
אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל"(משנה יומא, ח, ט)

מִשְׁנָה זו הפכה בפי העם לדו־שיח מוזיקלי בין המטהר ובין הבא להיטהר. השיר הזה, שמבחינה מוזיקלית הוא פשוט ומונוטוני, מושר רבות בחגיגות ל"ג בעומר במירון, ומשם קיבל את תפוצתו הגדולה והרחבה.

בדרך כלל כך אפשר לראות מעגל חוגגים רוקד כשבמרכז "מַנחה", והם שרים לסירוגין. המנחה, כיד רוחו הטובה עליו, משנה את הסדר, חוזר לפעמים כמה פעמים על אותה פסקה, והקהל תמיד מגיב בהתאם. שיר ריקוד כזה נמשך די הרבה זמן, כיוון שיש לו התחלה אך אין לו סוף.

לאחרונה נפוץ מנהג בחתונות מסוימות, שבהן החתן נוטל את המיקרופון ומשמש כמנחה לחבורת הרוקדים. הדבקות וההתלהבות בקטע זה מהווים את אחד מרגעי השיא של החתונה.

ניגון זה הוא אחד הניגונים מתוך הרפרטואר העשיר של "ניגוני מירון".

מסורת הנגינה בל"ג בעומר במירון עוברת מדור לדור למעלה מ־150 שנה. הניגונים הם אותם ניגונים שנוגנו בשמחות של היישוב היהודי בערי הקודש: ירושלים, טבריה וצפת. אותם ניגונים שהושמעו בחתונות או בשמחות בית השואבה.

באותם ימים (לפני 50 שנה בערך), התנהלה הנגינה במירון בצורה אחרת. לא היה סדר קבוע, הכול היה ספונטני. סביב הכלייזמר התאספה חבורה שזה היה לה ה"מפגש" השנתי. החבורה הזו, שהיוותה מעין חתך של החוגגים, התגבשה סביב הניגונים שנוגנו בחצר והייתה קשובה לכל צליל שיצא מהקלרינט. הכלייזמר (שלא הוזמן מטעם גוף כלשהו ולכאורה בא בהתנדבות) היה מנגן לפי בקשות שהופנו אליו מהקהל, ולכן כל מי שהיה מעוניין בניגון היה צריך לשלם לכלייזמר. משך הניגון היה לפי גובה התשלום... זכורני שהיה ניגון מסוים שמאד רציתי ללמוד אותו, ביקשתי חמש פעמים מהכלייזמר שישמיע אותו, וזה "עלה" לי שתיים וחצי לירות. כך יצא שהיו ניגונים שהיו מושמעים יותר ומושמעים פחות, מה שיצר דירוג של פופולריות לניגונים. 

צפת ,ערב ל"ג בעומר, התהלוכה המסורתית של העברת ספר תורה מבית עבו בצפת להילולה  במירון. צילום באדיבות אלישע איזנברג 

וכך, במשך השנים, הצטברו ניגונים ונוצר רפרטואר מקובל שמושמע בחגיגות מירון – "ניגוני מירון". בעצם מי שגיבש וקבע את הרפרטואר זה "עמך", מה שהופך את הניגונים למנגינות עממיות היוצאות מן העם ומקובלות עליו, במלוא מובן המילה. 

המוזיקולוגים פרופ' אנדרה היידו ופרופ' יעקב מזור, שחקרו את התופעה, הגיעו למסקנה ש"ניגוני מירון" אינם ניגונים שמקורם במירון, אלא שמירון שימשה להם כלי קיבול, ומשם הם נפוצו על פני כל הארץ. למירון באו עולי רגל מכל תפוצות ישראל, ואף מי שאינם יהודים. הם השתלבו בשמחה, עם כולם, וכך שילבו גם את מנגינותיהם. כך אפשר למצוא ניגונים מירוניים שמקורם במזרח אירופה, ניגונים מהמזרח התיכון, טורקים, יווניים, דרוזיים, ערביים וכיו"ב.

*

הניגונים במירון מתחלקים לכמה סוגים, יש ניגוני "שמות", שנתייחדו בשמות כיוון שהיו אהובים על בעליהם, כמו למשל "ר' בערל'ס ניגון", לכבודו של ר' בערל זילברמן שהיה עומד במרכז החצר וללא הפסקה מעודד ומלהיב את הסובבים בחרוזים מיוחדים שחיבר לכבודם, וכך זכו עולי הרגל השונים לקבלת פנים ייחודית; או "אושר זעליג'ס ניגון", לכבודו של המקובל ר' אשר זעליג מרגליות, שהיה לבוש בגדי חג, עומד בחצר, עונד על צווארו שרשרת שעליה תלויות מספריים מכסף, מוקף קהל רוקדים עם ילדי חלאקה על כתפיהם, והוא מקיים בהם את מצוות התגלחת הראשונה. או "ניגון שפר", לכבודו של ר' חיים שפר, שהוא ומשפחתו הם מבאי מירון הוותיקים והמתמידים (למעלה מעשרה דורות), ועוד רבים. 

יש "ניגוני ריקוד" – ניגונים שמלווים ריקוד כלשהו. למשל "ריקוד תחיית המתים", שהוא ריקוד של שניים; "ריקוד הבקבוק" – ריקוד קבוצתי או יחידני כשלראש הרקדן בקבוק (מלא או חצי מלא) והוא מפזז ומרקד לצלילי הכליזמר, ומשתדל שהבקבוק לא ייפול מעל ראשו. הריקוד הזה התפתח לכדי אמנות של ממש. יש הרוקדים אותו עם מספר לא מבוטל של בקבוקים, יש הרוקדים אותו עם כיסא על האף או על הסנטר. האלתור כאן הוא ללא גבולות; "פאטש טאנץ" – ריקוד של מחיאות כפים לפי קצב הניגון. ביסודו הוא ניגון־ריקוד של כמה קבוצות המחוללות לעצמן, וכשהן נפגשות הן מוחאות כפים אחת לשנייה; "דבקה" – ריקוד קבוצתי שמקורו דרוזי; "הנה מה טוב" – ריקוד בישיבה. תחילתו בישיבה במעגל, והמשכו לפי המנגינה, איטי, חופשי או קצבי.                                                                

 

סוג נוסף הם "ניגוני עלייה" – ניגונים המנוגנים בדרך אל ציונו של ר' יוחנן הסנדלר. בערך בחצות הייתה מתארגנת קבוצת חוגגים, שהכלייזמר בראשה, והיא מתקדמת ועולה תוך שירה וריקודים אל הציון של ר' יוחנן הסנדלר שנמצא במעלה ההר, בדרך לבית הקברות של מירון. ניגוני ה"עלייה" נקראים כך משום שהם מבוצעים תוך כדי התקדמות בעלייה, וגם משום שהם גורמים עלייה רוחנית למשתתפים. מעצם טבעם אלו הם ניגונים שקטים ורגועים גם מבחינת הקצב (קצת קשה לרקוד בעלייה). תוך כדי ההתקדמות מצטרפים לשמחה עוד אנשים מגרי האוהלים שבסביבה, וסתם תיירים, כשפני כולם לציוּן. כשמגיעים לשם, נערכת הדלקה שמשמשת אות לתחילת מסע ארוך, פתוח וספונטני, שנמשך עד עלות השחר, של ניגונים וסיפורים נוסטלגיים על ההווי, הדמויות, והאגדות, ובאווירה של ליל ירח (אמנם לא מלא, אך בשעה כזו הוא שולח אור מאמצע הרקיע) עם אור המדורות (ויש גם כיבוד).                                                                

בל"ג בעומר, שחל במחצית השנייה של החודש, עולה הירח באשמורת מאוחרת, ואורו החיוור, יחד עם אורות המדורות שבציון הרשב"י תורמים לאווירה המיוחדת של ההתוועדות הזאת. אין זה פלא שהשתלבה כאן מנגינה ישראלית עם ניגון־ריקוד "הנה מה טוב", והפכה לחלק מהרפרטואר.

כפתיחה מנגנים את ניגון בר יוחאי. בשל הסמיכות לחג השבועות יושמע ניגון על הנוסח של "אקדמות מלין". ניגון "כל נדרי" גם הוא מושמע, כשדממה אופפת את המסובים ורק זמזום המנגינה מלוה את הכלייזמר. ניגון "כל נדרי", כמו בתפילת יום הכיפורים, מנוגן מספר פעמים כשהסולם הולך ומשתנה, והקול הולך ומתגבר מפעם לפעם.

כיום, הצפיפות בחצר וההמולה הגדולה אינם מאפשרים אווירה אינטימית, כמו זו שתיארתי. וזו הסיבה שה"חבורה" מתכנסת ליד ציונו של ר' יוחנן הסנדלר להתוועדות שנקראת "מחצות עד ותיקין" ושם ממשיכים, וגם מחדשים את מסורת הנגינה המפוארת של מירון. זו גם אולי הסיבה שבנוסף לחצר, שהייתה פעם המרכז הבלעדי של ההילולה והנגינה, נפתחים במספר נוסף של מקומות, מטעם החסידויות השונות, מרכזי שמחה משלהם.

משה (מוסא) ברלין הוא מבכירי הכלייזמרים בארץ.