אבות ובנים – על הפיוט עת שערי רצון

---

עת שערי רצון – מילים וביצועים

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

את הפיוט "עת שערי רצון" שרים הספרדים בראש השנה לפני תקיעת השופר. הפיוט מתאר את סיפור העקדה בלשון עשירה ומרגשת, ומפרט את כל מה שסיפור התורה הלקוני חוסך מאתנו: הדברים שאברהם אומר לשרה לפני היציאה אל הדרך, קטעי השיחה רווית המתח בין אברהם ליצחק ושאלתו המעט צינית של יצחק לאביו: "הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ?"

וישנה הפנייה המצמררת של יצחק אל מי שלא יהיה הקורא האלמוני בכל מקום ובכל זמן, אולי בבית המרגש ביותר של הפיוט:

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

באלבום "שיר חדש" הקלטתי את הפיוט, ובתחילת הביצוע אפשר לשמוע את אבי יעקב ז"ל שר את הבית השלישי, כפי שהקלטתי אותו לפני כעשרים שנה, שר את הפיוט בדירתו, אל תוך טייפ נייד קטן.

בעקבות דברים שכתב לאחרונה הרב מנחם פרומן באתר על הביצוע הזה, פתאום הבנתי: אבא שר והולך, ואחריו הולך ושר הבן.

ממש כמו בסיפור העקדה: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
וכמה טוב לאבא ובן ללכת שניהם יחדיו.
וכמה קשה לאבא ולבן שדרכיהם נפרדות.

את הפיוט הזה חיבר יהודה אבן עבאס, שחי במאה השתים עשרה במרוקו. אומרים שייתכן שכתב את הפיוט בעקבות טרגדיה אישית שפקדה אותו: בנו שמואל בן השמונה עשרה התאסלם ואף כתב ספר שנקרא "השתקת היהודים", שבו הוא מנסה להפריך ולערער טענות בסיסיות של חכמי היהדות. במשך כארבע שנים הסתיר הבן את האמת מאביו, עד שלבסוף "יצא מהארון", ובמקרה זה, מארון הספרים היהודי, והצהיר בגלוי על העובדה שהפך מוסלמי.

אני יכול לתאר לעצמי את הכאב הנורא של אבן עבאס. את הרגע שבו הבין שהוא ובנו כבר לא הולכים שניהם יחדיו. ואולי הכאב היה פחות נורא אם הבן היה עוזב את הדת, כמו רבים מבני דורנו, שוודאי גרמו עגמת נפש להוריהם שומרי המסורת, אבל הם לפחות לא המירו את דתם לדת אחרת, כשמואל אבן עבאס.

ויש גם מצב הפוך: אבא חילוני שבנו חוזר אל היהדות, וגם כאן ישנה תחושת הניתוק וההתרחקות, וצריך מאד מאד לשמור על הקשר הטוב שלא ייפרם חס ושלום, כי גאולתנו תלויה בזה שלב האבות והבנים ישובו לפעום יחד.

בשלב מסוים בחייו, בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו, עבר יהודה אבן עבאס להתגורר בחאלב שבסוריה. יום אחד יצא למסע אל העיר מוצול, שבה התגורר הבן שמואל. אני לא יודע אם המרחק הפיזי בין שתי הערים היה גדול, אבל המרחק הרוחני בין האב לבנו היה עצום.
אולי קיווה האב שבפגישה פנים אל פנים יצליח לשכנע את הבן לחזור בו ולחזור הביתה.

אני יכול לראות אותו, הולך לבד בדרך, מחאלב למוצול, לבו מלא חששות, כאב ותקווה, אולי יצליח לשכנע את הבן האובד, והוא עומד לפנות ערב בצד הדרך ומתפלל, כמו בפיוט שלו:

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לצערי אין לסיפור הזה סוף טוב כמו בפיוט, המתאר את סיפור העקדה התנ"כי. יהודה אבן עבאס נפטר בדרכו למוצול ולא זכה לפגוש את בנו. אבל לנו הוא השאיר את אחד הפיוטים המרגשים והנשגבים ביותר שנכתבו בעברית. שרים אותו בכל בתי הכנסת הספרדיים בעולם כולו בראש השנה, לפני תקיעת השופר. וכך הוא מסתיים:

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שנה טובה. ושנזכה להשיב לב אבות על בנים. ולב אמהות על בנות.

תיבת דואר בשכונת נחלאות, ירושלים

תודה לרב מנחם פרומן, לרוני שוויקה, לחנה פתיה ולוורד זכות.