אמנות השיר: לבעל התפארת

איתי מרינברג

המאמר בוחן את הפיוט "לבעל התפארת" על רקע מסורת הסוגה שלשמה נכתב – ה"אופן", ומתחקה אחר מקורותיו. הוא מראה כיצד פייטננו חיקה מצד אחד דגם שהתחדש פחות או יותר בדורו, ומצד שני הכניס בו חידושים חשובים משלו; לבסוף מנסה המאמר להצביע על משמעותם האפשרית של חידושים אלו, ועומד על הזיקה המיוחדת הנוצרת על ידם בין ישראל לקדוש ברוך הוא.

"לבעל התפארת" הוא פיוט מסוג "אופן", כלומר – פיוט הנאמר במסגרת הקדושה שבברכת "יוצר אור", בסמוך למילים "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים, לעומתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה' ממקומו". הפיוט נתחבר כנראה בידי ר' בנימין בר זרח,[1] פייטן שפעל לקראת סוף המאה העשירית באשכנז או בביזנטיון, ואשר דבר פרט לכך כמעט אינו ידוע עליו;[2] במהלך הדורות שולב הפיוט בקהילות שונות באשכנז ביום טוב שני של גלויות בשביעי של פסח, בשבתות מיוחדות כשבת הגדול, שבת זכור ושבת בראשית, ואף בשבתות "רגילות".

אולם פיוטנו חורג במעט מן המסורת המקובלת של פיוטי אופן: במקום לייחד את הדיבור כולו להקדשת האל בידי המלאכים, הוא מקביל את שירת המלאכים בשמיים לשירתם של ישראל על הארץ – נושא נדיר מאוד בפיוטי אופן, הרווח הרבה יותר בפיוטים לקדושה של תפילת עמידה; כך למשל במחרוזת השנייה (הטור המודגש מתאר את פעולתם של ישראל):

לְנִקְרָא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן         מֶלֶךְ אַדִּירִירוֹן
מַבִּיעִים סֶלֶד וָרוֹן              בְּטֹהַר וּבְכִשְׁרוֹן
וְאִתָּם מְטַטְרוֹן                 פִּסְקוֹן אִטְמוֹן סִגְרוֹן
וַאֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן        מִשְׁתַּחֲוָה פְּנֵי אָרוֹן

מבנה מחרוזת זו מלמד על מבנה מחרוזות הפיוט כולו: הטור הראשון פותח בתיאור נשגב ומרומם של האלוהים, אשר בשבילו ועבורו מתחוללת כל הפעילות המתוארת בטורים הבאים – תחילה, אמירת השבח בידי המלאכים (בטור השני והשלישי), ולבסוף אמירתו בידי ישראל עצמם. כשם שהטור הראשון פותח תמיד בלמ"ד תחילית, כך הטור האחרון חותם תמיד בצירוף הכותרת "וַאֲנִי", שלאחריה אחד מכינויי הרעיה בשיר השירים – "חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן", "חוֹלַת אַהֲבָה", ועוד. בדברים הבאים נבקש להתחקות אחר היסודות הצורניים עליהם הושתת מבנה ייחודי זה, ולהצביע על משמעותם.

חוקר הפיוט המנוח פרופ' עזרא פליישר הצביע על פיוט האופן הראשון שנעשה בדרך זו, ואשר סלל את הדרך לפיוטים רבים בדוגמתו – הפיוט "אלפי רבותיך" לר' אמתי בן שפטיה, פייטן איטלקי בן המאה העשירית, שהטביע חותמו על הפיוט האיטלקי־אשכנזי לדורותיו; נבחן את המחרוזת הראשונה של פיוטו:[3]

אַלְפֵי רִבּוֹתֶיךָ       שִׁלוּשׁ קְדֻשָּׁתֶךָ
אַרְבַּע חַיּוֹתֶיךָ      יִחוּד אֱלָהוּתֶךָ
נֹעַם מַחֲנוֹתֶיךָ     יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ
וַאֲנִי בֶן אֲמָתֶךָ    אֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ

זוהי מחרוזת מרובעת חד־חרוזית, כלומר – כל שמונה צלעיות המחרוזת מסתיימות בחרוז אחיד, כאשר שלושת הטורים הראשונים מתארים את התהילה שנושאים המלאכים לאל, בעוד הרביעי מתאר את התהילה שנושא הדובר עצמו לאל;[4] פליישר אף הצליח לזהות את הפיוט הקדום ששימש כנראה לר' אמתי השראה ומודל לפיוטו שלו.[5]

השוואת פיוטו של ר' בנימן בר זרח שבו אנו עוסקים עם פיוטו של ר' אמתי מאלפת ממש. פייטננו אימץ באופן ברור את דגם האופן שחידש ר' אמתי, אך שכלל אותו בשני מרכיבים נוספים:

א. ראשית, "הפרטת" האופן על ידי ר' אמתי וחלוקתו בין דמויות שונות – מלאכים ואדם – אִפשרה לר' בנימן לייחד טור שלם בכל מחרוזת לדמות נוספת, הלא הוא הקדוש ברוך הוא עצמו, מושא התהילה; תוספת זו העמידה לבסוף מחרוזת מורכבת בעלת מדרג פנימי ברור – טור אחד לאל, שני טורים למלאכים, וטור אחד לישראל – תוך שמקומם המרכזי של המלאכים יכול להיות מוסבר כשימור של מקומם המרכזי במסורת פיוטי ה"אופן", בצד השינויים שהכניס משוררנו.

ב. שנית, את דברי הדובר בשם כנסת ישראל שבטור האחרון פתח בדימויים מתחלפים של הרעיה בשיר השירים;[6] אפשרות זו, מלבד היותה זמינה לשימוש מכוח הפרשנות האלגורית המקובלת מימים ימימה למגילת שיר השירים, התאימה לדגם שחידש ר' אמתי, משום שכל הדימויים המקראיים בהם השתמש כוללים במקורם את הכותרת "(וַ)אֲנִי," אותה קבע הפייטן בפתח הטור האחרון של מחרוזותיו: "שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" (שיר השירים א, ו); "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן" (שם ב, א); "שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שם, ה, ח); "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" (שם ח, י); "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שם, ז, יא). כך התלכדה כאן המסגרת הצורנית אותה חיקה פייטננו יחד עם מלאי שיבוצים מקראיים תחום ומוגדר שבו בחר להשתמש.

כיצד השפיעו "שכלוליו" אלו של ר' בנימן על דמות פיוטנו?

נראה כי חלוקת טורי המחרוזת בין האל, המלאכים והאדם, מסמנת בהדגשה כלשהי שני נתיבים מובחנים של קשר עם הקדוש ברוך הוא – נתיבם של המלאכים מזה, ונתיבה של כנסת ישראל מזה; כמו אומר הדובר, המייצג את ישראל: לאל הנערץ מרננים ומשבחים המלאכים, ולי יש בדבר דרכים משלי – בתפילה, בהשתחוויה, בבקשה, וכו'. אולם כשנתיבם של ישראל נצבע בגווניה של מערכת הדימויים משיר השירים – כפי שעושה פייטננו – הרי הוא הופך לזיקה מיוחדת, זיקת אהבה בין הרעיה ודודה, ובמובן מסוים מצמצם עוד יותר את מקומם המסורתי של המלאכים ב"אופן"; זיקה זו מגיעה לשיאה במחרוזת החותמת את הפיוט:

לְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ                 וְקַיָּם בִּשְׁבוּעָתוֹ
חַשְׁמַלֵּי שֵׁרוּתוֹ                 מִתְבַּהֲלִים מִשְּׂאֵתוֹ
מְרַתְּתִים מֵאֵימָתוֹ             מַגִּידִים אֱלֹהוּתוֹ
וַאֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ     בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ

בתווך שבין הקדוש ברוך הוא וישראל, מתוארים המלאכים כמי שמבוהלים ורועדים מאימתו ורוממותו של האל (טורים 2–3); אך מעבר להם – שלא לומר מאחורי גבם – ניצבים האל וישראל במערכת יחסים שאין בה פחד ואימה, כי אם ברית, שבועה ותשוקה: הקדוש ברוך הוא נאמן בברית שכרת עם ישראל (טור 1), וישראל מצִדם משתוקקים לו בחינת אותה השתוקקות של הרעיה בשיר השירים לדודה (טור 4. וראו בפירוש הפיוט). כך התרחק פיוטנו במידה לא מבוטלת מאופייה הרגיל של הסוגה המקורית לשמה נכתב – ה"אופן" – תוך העמדה משווה (ולאו דווקא ניגודית) של מערכות יחסים שונות של האלוהים עם ברואיו.

[1] כך על פי יונה פרנקל, מחזור לפסח לפי מנהג בני אשכנז לכל ענפיהם (ירושלים תשנ"ג), עמ' 450–451.
[2] ראו: עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים (ירושלים 1975), עמ' 431.
[3] על פי עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם (ירושלים תשמ"ד), עמ' 664–670.
[4] כדי לעמוד על השונות והזרות שבהכנסת תהילת בני האדם בפיוט מסוג זה, השוו למשל ל"אופן" של אבן גבירול, "שנאנים שאננים".
[5] ראו הערה 3 לעיל.
[6] ודאי אין מקריות בכך שפרט לדימוי החמישי והאחרון, מובאים כל הדימויים לפי סדר הופעתם במגילה המקראית.