ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
בלקסיקון המושגים שלנו מוצגים ומבוארים מושגים מעולמות הפיוט והתפילה – מוזיקה, מסורות שונות, חסידות, ספרות, ועוד.
בלקסיקון שלנו תוכלו להרחיב את ידיעותיכם והיכרותכם עם עולם הפיוט והתפילה. בלקסיקון מוצגים מונחים מועלמות המוזיקה, התוכן והמסורות השונות, מבוארים בידי מומחים בתחומם. תוכלו לעיין במונחים בלקסיקון ולהגיע דרכם להדגמות ולהרחבה בדפי התוכן וההקלטות שבאתר.
אהבה | אוסול | אופן | אוקטבה | אזהרה | אזור - ראו שיר אזור | איסתכבאר | אלגוריה | אליטרציה | אלפא בית | אקרוסטיכון | בית | ביתאיין | במול | בקר | בקשה | ברוואלא | בשרף | גאולה | גיבוב - ראו פירוט | גניזה | דו שיח - ראו דיאלוג | דולאב | דור | דיאז | דיאלוג | דיוואן | דימוי | דלת - ראו בית | דסטגא | האנפורה והאפיפורה | האנשה | הגשמה | הדיואן התימני | הושענות | הלל (סוג פיוט תימני) | הפיוט | הקבלה | השאלה | וצלה | ז'ינס | ז'ינס ברבים | זאפה | זולת | חִדּוּיָה | חזרה | חרוז מבריח | חרוז מעין אזורי | חרוז פנימי | חריזה | חתימה | טון | טוניקה | טטראקורד | טיש | טמפו | טריקוראד | יוצר | יורוק סמעאי | יתד | כ'רג'ה - ראו שיר אזור | כינוי | ליטניה | לייאלי | מאורה | מודולציה | מודוס | מוואל | מוואשאח (ברבים: מוואשחאת) - ראו שיר אזור | מחזורת | מטפורה - ראו השאלה | מי כמוך | מיזאן | מלודיה | מנגן | מנעד | מקאם | מקאם עירקאי | מקצב | מרווח | משל | משקל הברתי־דקדוקי | משקל הברתי־פונטי | משקל כמותי | משקל ריתמי | נובה | נוסח | נוסח מוזיקלי | נשיד | נשמת | סוגר - ראו בית | סולם | סטרופה - ראו מחרוזת | סיגנל | סיומת מקראית | סליחה | סמעאי | סמעאי תקיל | עמוד - ראו משקל כמותי | ענף - ראו שיר אזור | פאן־חסידי | פאסיל | פזמון - ראו רפרין | פירוט | פנטאקורד | פסיחה | פעמה | פרסוניפיקציה - ראו האנשה | פשרוו | פתיחה | צ'נעה | צימוד | צליל אתנחתא | צליל שכן | צלע, צלעית - ראו בית | קדושתא | קווינטה | קוורטה | קינה | קישוטים | קסידה | קצ'ידה | קציד | רמיזה | רפרין | רשות | רשימת הערכים | שבּחות | שיבוץ | שיר אזור | שיר ידידות | שיר מעין אזורי | שיר שווה חרוז - ראו חרוז מבריח | שירה | שירי דודים | שעבי | שרשור | תחמילה | תכלאל | תנועה | תפארת הפתיחה | תקאסים | תקבולת - ראו הקבלה
אמנון ששון
אהבה, במקורה, היא המרכיב הרביעי במערכת היוצר. מקומה של האהבה לפני הברכה השנייה שלפני קריאת שמע של שחרית, המסתיימת במילים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומכאן נגזר שמה.
בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים, והאהבה הפכה לסוג נפרד, העומד בפני עצמו. על פי רוב, האהבות נתחברו כשירי אזור או כשירים מעין אזוריים. בדרך כלל פיוטי האהבה מתארים את אהבת אלוהים לכנסת ישראל, תוך שימוש במוטיבים ובצירופי לשון שמקורם בשיר השירים.
דוגמאות לאהבה: ר' יצחק אבן גיאת, "בעלת אוב וקסם"; ר' יהודה הלוי, "יודעי, הפיצוני ימי עוני".
צוות האתר
אוסול הוא הבסיס המקצבי של המוזיקה האמנותית באזורי המזרח התיכון, תורכיה, פרס ומרכז אסיה. זוהי תבנית מקצב החוזרת על עצמה לאורך כל היצירה. ביצירות קצרות ישנו אוסול יחיד, וביצירות המורכבות מכמה חטיבות או פרקים שולטים כמה אוסולים, המשתנים מפרק לפרק. את האוסול מבצעים כלי הקשה. בכל אוסול ישנם צלילי הטעמה כבדים (דום), צלילים בהטעמה קלה יותר (טאק) והפסקות. לאוסולים שונים ישנם שמות שונים (ראו: מיזאן).
אמנון ששון
אופן במקורו הוא המרכיב השני במערכת היוצר, שנאמר בעיקר בשבתות ובימי חג. מקומו של האופן בין שני הפסוקים של קדושת היוצר הנכללת בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית. האופן משולב לפני המילים "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים..." הנאמרות בקדושה זו (אופנים – כינוי לסוג של מלאכים), ומכאן נגזר שמו.
בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים, והאופן הפך לסוג נפרד, העומד בפני עצמו.
האופנים נתחברו בצורות סטרופיות שונות, ובעיקר בצורת שירי אזור ושירים מעין אזוריים. האופן מתאר את קדושת המלאכים ואת תנועתם ולפעמים גם את עולם הבריאה. המצלול, החרוזים והמקצב ממחישים את המולת המלאכים ואת התלהבותם.
דוגמאות לאופנים: שלמה אבן גבירול, "שנאנים שאננים"; משה אבן עזרא, "מלאכים ממליכים"; יהודה הלוי, "יה, אנה אמצאך?"
רוני איש־רן
אוקטבה היא המרחק בין צליל מסוים ובין צליל הנמצא שמונה צלילים מעליו או מתחתיו, והנקרא בשם הזהה לו (לדוגמא: מדו עד דו). בין צליל ובין צליל האוקטבה שלו קיים מרווח של שישה טונים.
אמנון ששון
אזהרה היא סוג של פיוטים המונים ומתארים את תרי"ג המצוות שניתנו לבני ישראל. האזהרות נאמרות בתפילת מוסף של חג השבועות. שתי אזהרות שכתב רב סעדיה גאון נכללות בסידורו, ומהן הושפעו פייטני ספרד וכתבו על פיהן אזהרות משלהם. הראשון שבהם היה יצחק אבן ג'יקטילה, ומלבדו יש לציין את יוסף אבן אביתור, שלמה אבן גבירול ויצחק בן ראובן אלברג'לוני.
בספרד ובפרובנס נתחברו אזהרות גם לחגים אחרים, כגון ראש השנה, סוכות ופסח. הן נאמרות בשבת שלפני החג ומתוארות בהן המצוות הקשורות לאותו חג. אזהרות לשבת הגדול שלפני חג הפסח חיברו ר' יהודה הלוי, זרחיה הלוי גירונדי, קלונימוס הנשיא, ופינחס הלוי חיבר אזהרות גם לשבת שלפני ראש השנה.
ז'ינס ברבים.
צוות האתר
איסתכבאר הוא צורה קולית מורכבת המושרת בקצב חופשי ומביאה לידי ביטוי את היכולות הווירטואוזיות של הפיייטן. בשונה מהביתאיין, צורה קולית מקבילה המצויה לרוב באלא האנדלוסית, באיסתיכבאר הטקסט ארוך יותר והוא מכיל הברות נלוות רבות (הננה וכד'). מופיע לרוב בשיר ידידות, בעיקר בפרשיות אשר לחניהן עתיקים ואינם נמנים עם הרפרטואר המקובל של האלא.
אמנון ששון
אלגוריה היא יצירה המורכבת משני רובדי משמעות, כשאת המרכיבים השונים של הרובד הגלוי, המילולי, אין להבין כפשוטם, מאחר שהם באים לייצג, כמו במשוואה, מהויות, רעיונות ומושגים ספציפיים ברובד השני, שהוא למעשה העיקר ובו מצויה המשמעות האמִתית של היצירה.
מרכיבי הרובד הראשון כוללים דמויות (בני אדם, בעלי חיים, צמחים ועוד), הסיטואציה שבה הן נתונות וההתרחשות (סיפור או עלילה ממש) שבה הן מעורבות. דמויות אלו הן למעשה האנשות (ראו: האנשה) של המהויות שאותן הן מייצגות ואותן הן באות להמחיש.
האלגוריה, הממחישה לשומע את הנאמר, ממלאת כמובן גם תפקיד ספרותי־אמנותי־אסתטי חשוב – היא נמנית עם האמצעים המייפים את היצירה.
הפייטנים, שביקשו לתאר את עם ישראל וסבלותיו בגלות ואת מערכת היחסים שבינו ובין אלוהים, הלכו בדרכם של המדרשים, שפירשו את שיר השירים שלא כפשוטו, אלא כמייצג את מערכת היחסים בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל עד ליציאה לגלות. בעקבות מדרשים אלה עיצבו הפייטנים בפיוטיהם את אלוהים ואת עם ישראל בדמות הדוד והרעיה, אוהב ואהובה שנפרדו. כלומר, הפייטנים נטלו את מערכת היחסים המורכבת שבין האל, שהוא הוויה רוחנית מופשטת לחלוטין ובין עם ישראל – ישות קולקטיבית בפני עצמה, ותרגמו אותה למושגים מן המציאות האנושית המוכרת לשומעיהם ומובנת להם. הפייטנים הסתמכו כמובן גם על נביאי ישראל שהשתמשו באלגוריה כדי להביע את רעיונותיהם על עם ישראל ויחסיו עם אלוהים.
בפיוטים מעוצב עם ישראל בדמות האהובה שנזנחה, המדברת בגוף ראשון ומתאוננת על תלאותיה. יש שהיא מציגה את עצמה כשפחה לאדונים קשים, שמתעללים בה, והגויים עצמם מתוארים לפעמים כחיות טרף. האהובה מקנאה ומתרעמת על כי האוהב שזנחה מבכר אחרות על פניה ושוהה אצלן. היא פונה אל האהוב, שהוא האל, ומשדלת אותו לשוב אליה ולגאול אותה מצרותיה. לפעמים המונולוג הופך לדיאלוג, כאשר האהוב עונה לה ומבטיח לגאול אותה.
לא תמיד ההפרדה בין שני רובדי המשמעות נשמרת בפיוטים, ויש ששני הרבדים משמשים בערבוביה באותו פיוט.
דוגמאות יפהפיות רבות יש ברשויות ובגאולות של ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי.
אמנון ששון
אליטרציה היא חזרה על אותה אות בראשי כמה מילים סמוכות באותו טור. אליטרציה בולטת נוצרת כאשר האות שבאה בראש הטור כחלק מן האקרוסטיכון חוזרת גם בראש כל שאר המילים שבטור, או בראש מילה אחת או כמה מילים בהמשך הטור. עם זאת, אין הכרח כמובן שהמילה הראשונה של האליטרציה תבוא דווקא בראש הטור.
האליטרציה, הנמנית עם קישוטי התבנית (ראו: קישוטים), תורמת את חלקה לאיכות המִצלולית של השיר. וכבר בתנ"ך מצויה האליטרציה לרוב. לדוגמה: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" בשירת הים (שמות טו, ט).
דוגמה מובהקת לשימוש באליטרציה בשירת ספרד מצויה בשירו הידוע של ר' יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי":
"שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ"
בולטת כאן החזרה על האות שי"ן בשני הטורים.
אמנון ששון
אלפא בית הוא כינוי לאקרוסטיכון שבו הטורים או המחרוזות באים לפי סדר הא"ב.
כמו כן משמש המונח במשמעות מצומצמת יותר לציון תפילות ופיוטים שבכל אחד מטוריהם יש חזרה, בווריאציות שונות, על אותו עניין או על אותו רעיון, לפי סדר הא"ב. לדוגמה, "על חטא", ההושענות ועוד.
אמנון ששון
האנפורה והאפיפורה נמנות עם הקישוטים התבניתיים של השיר, והן תורמות את חלקן לאיכותו המצלולית, הריתמית והרטורית.
האנפורה היא חזרה על אותה מילה או קבוצת מילים בראש שני טורים סמוכים או יותר לשם חיזוק והדגשה של הנאמר. האנפורה בולטת בפתיחה החגיגית של "כתר מלכות" שחיבר ר' שלמה אבן גבירול. בראש כל משפטי הפתיחה חוזרת שוב ושוב המילה "לך" להבלטת מעלתו וסגולותיו של האל. האנפורה נהוגה אצל משוררי ספרד, בעיקר בקינות.
האפיפורה היא חזרה על אותה מילה או קבוצת מילים בסופי שני טורים סמוכים או יותר. כל פסוקי מזמור קלו בתהלים מסתיימים באפיפורה "כי לעולם חסדו".
בפיוט הקדום, לפני שהחל השימוש בחרוז בסופי הטורים, שימשה האפיפורה כמעין חרוז.
בפיוט דיינו בהגדה של פסח, החזרה על המילה "אילו" בראש כל משפט תנאי היא אנפורה, והמילה "דיינו", שעליה חוזרים המסובים בסוף כל משפט, היא אפיפורה.
אמנון ששון
אקרוסטיכון הוא קישוט ספרותי, שבו האותיות שבכל טור או מחרוזת באות בסדר מכוון – לפי סדר אותיות הא"ב, או בסדר הפוך – מן הסוף להתחלה (תשר"ק), או ששתי השיטות משולבות יחד – לפי הסדר באה אות מתחילת הא"ב ואות מסופו לסירוגין (אתב"ש). באקרוסטיכון שֵמי (או חתימה), סדר האותיות שבראשי הטורים או המחרוזות ערוך על פי שם המחבר, לפעמים בתוספת פרטים למיניהם, כגון שם משפחתו, שם אביו ואף שם סבו, עיר מגוריו, כינויי ענווה (הצעיר, הקטן) וכיוצא בזה.
כבר במקרא מצוי אקרוסטיכון לפי סדר הא"ב (בתהילים לד, קיט; במשלי לא; כל ספר איכה). שיטת האקרוסטיכון לסוגיו רווחת ברוב שירי הקודש למן תקופת הפיוט הקלסי ואילך, אך נדירה בשירי החול.
אמנון ששון
בית הוא מונח המציין בשירת החול העברית בספרד טור של שיר שווה חרוז (ראו: חרוז מבריח). הבית מתחלק לשתי צלעות: הצלע הראשונה קרויה דלת והשנייה סוגר. כאשר הצלע עצמה מחולקת לשני חלקים, מכונה כל אחד משני חלקי הצלע בשם צלעית.
הבית, על שתי צלעותיו, הדלת והסוגר, שקול באחד מסוגי המשקל הכמותי המקובלים, ובסוף הסוגר בא חרוז. בבית הראשון של השיר בא החרוז על פי רוב גם בסוף הדלת, לתפארת הפתיחה.
להלכה כל בית אמור לעמוד בפני עצמו, ללא פסיחה מבית לבית, אבל למעשה משוררי ספרד לא כל כך הקפידו על הכלל הזה.
חשוב להדגיש את ההבדל בין משמעו זה של המונח "בית" בשירת ימי הביניים ובין משמעו השונה, המציין סטרופה (ראו: מחרוזת) בשירה העברית החדשה, ובשום אופן אין לבלבל בין שני משמעים אלה.
צוות האתר
ביתאיין הוא קטע מעבר בין המיזאנים בנובה האנדלוסית. מקור המלה בערבית – שני בתים, משום שהטקסט שלו מורכב משני בתים. בדרך כלל אלו שני טורי שיר שנלקחו משיר אחר. אופיו המוזיקלי של הביתאיין אלתורי, והוא נועד לשמש כמעבר ממיזאן אחד לזה שבא אחריו, בעיקר כמעבר מתבנית מקצבית של מיזאן אחד אל התבנית המקצבית השונה של המיזאן הבא (ועיינו בהרחבה במאמר על הנובה).
רוני איש־רן
בקר הוא מונח מוזיקלי, המורה על נגינת צליל בגובהו האבסולוטי, כלומר ללא הנמכה או הגבהה שלו. סימנו נראה כך – ♮.
בדרך כלל מופיע הסימן כאשר למשך חלק מסוים משתנה צליל ביצירה המוזיקלית באמצעות דיאז (♯) או במול (♭), ובחלק הבא יש לנגנו שוב בגובהו המקורי. הסימן מזכיר למבצע לבטל את השינוי שבוצע בחלק הקודם.
אמנון ששון
בקשה היא מונח המציין שני סוגי פיוט שונים:
(א) יצירה רחבת היקף הכתובה בפרוזה פיוטית בסגנון נשגב ועוסקת בעניינים פילוסופיים מופשטים, כגון הבריאה, נשמת האדם, החטא, הווידוי. הבקשה מסוג זה נועדה להיאמר מפי היחיד ולא מפי שליח ציבור. מבחינה מבנית, אין בסוג זה ארגון סטרופי מסודר ומשקל, אך בחלק מן היצירות יש חריזה.
דגם זה נוצר במזרח בידי רב סעדיה גאון, שכלל בסידורו את שתי בקשותיו הגדולות. בעקבותיו כתב בספרד שלמה אבן גבירול את יצירתו הגדולה "כתר מלכות". בעקבותיה כתב בחיי אבן בקודה את הבקשה "ה' שפתי תפתח". ר' יהודה הלוי כתב בקשה ארוכה ומורכבת שתחילתה "אברך את ה' אשר יעצני". במאות השלוש עשרה והארבע עשרה נכתבו בספרד ובפרובנס בקשות שכל מילותיהן פותחות באותה אות, כגון בקשת האל"פים, בקשת הלמ"דים, בקשת המ"מים, בקשת הנו"נים.
(ב) בקשה שקולה – פיוט מסוג הסליחה, הכתוב בנימה אישית, ועניינו תחינה ובקשת סליחה. סוג זה, שנוצר בספרד, שקול במשקל הכמותי ובתיו מסתיימים בחרוז מבריח. היקפן של הבקשות מסוג זה קצר עד בינוני, ורבות מהן מסתיימות במילות הדלת שבה נפתחו.
דוגמה לבקשות שקולות: ר' יצחק אבן מר שאול, "אלוהי אל תדינני כמעלי"; ר' שלמה אבן גבירול, "כל ברואי מעלה ומטה"; ר' יהודה הלוי, "ה', נגדך כל תאותי".
שירת הבקשות המוכרת צמחה מאוחר יותר ואינה קשורה למושגים אלו. וראו עליה ביתר פירוט בשער שירת הבקשות.
צוות האתר
ברוואלא הם שירים בעלי אופי עממי ללא פזמון המבוצעים בין השירים השונים במהלך המובנה של המיזאן. בשירי עם אלו אין פזמון, והם יוצרים הפוגה והרפיה. המבנה הוא סטרופי ומספר השורות משתנה מבית לבית. הלחנים של שירים אלו הם בסגנון אנדלוסי עממי. הם משובצים בעיקר במיזאנים האחרונים של הנובה (הדארג' והקודאם) כנראה בשל המשקלים הפשוטים של שני הפרקים הללו (עיינו בהרחבה במאמר על הנובה).
אמנון ששון
גאולה, במקורה, היא המרכיב השביעי במערכת היוצר. מקומה לפני הברכה "ברוך אתה ה' גאל ישראל" שנאמרת בסוף ברכת הגאולה, אחרי קריאת שמע של שחרית, ומכאן נגזר שמה. היא נקראת גם "אדוני מלכנו".
בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים, והגאולה הפכה לסוג נפרד, העומד בפני עצמו. מתוארים בה היחסים בין אלוהים לעם ישראל, צרות הגלות וכיסופי הגאולה. סוג זה נתחבב מאוד על הפייטנים בספרד והם חיברו גאולות רבות, בעיקר בצורת שירים סטרופיים מעין אזוריים הכוללים רפרין.
דוגמאות לגאולה: ר' שלמה אבן גבירול, "שביה עניה בארץ נכריה"; ר' יהודה הלוי, "יונה נשאתה על כנפי נשרים".
אמנון ששון
גניזה היא מקום מיוחד שהוקצה בבתי הכנסת להטמנת כתבי יד ישנים, משומשים, קרועים ובלויים, שנכתבו באותיות עבריות. לפי המקובל בקהילות ישראל, אין לזרוק או להשמיד כל טקסט שנכתב באותיות עבריות, בשל החשש ששם ההוויה באחת מצורותיו מופיע בו, ולפיכך יש להביאו לגניזה.
הגדולה והחשובה בגניזות היא הגניזה שנתגלתה בשנת 1896 בעליית הגג של בית הכנסת בפוסטָט (קהיר העתיקה), ובה נמצאו ספרי קודש, תעודות, שטרות, מכתבים, כתובות וגטין, וכתבים למיניהם בענייני הלכה, דקדוק, פילוסופיה, מוסר ועוד, ולענייננו חשובות במיוחד יצירות בתחום השירה והתפילה, ובכללן פיוטים קדומים, שרבים מהם לא נודעו עד אז.
רוני איש־רן
דולאב היא יצירה כלית קצרה ופשוטה, המשמשת במוזיקה הערבית כהקדמה מקאמית־אווירתית למאוואל או לשיר שמופיע מיד לאחריה.
רוני איש־רן
דור היא סוגה מוזיקלית שהתפתחה במצרים במחצית השנייה של המאה ה־19. הצורה נחשבת לאחת המורכבות והמפותחות במוזיקה הערבית־אמנותית. במסורת החלאבית־ירושלמית קיימים שירים רבים בסוגה זו (על המבנה המוזיקלי והפואטי של הסוגה ראו בהרחבה במאמר "מבוא לתרבות המקאם").
אמנון ששון
דיאלוג או דו־שיח הוא שיחה המתנהלת בין שתי דמויות, ומתוך דבריהן נחשפים במישרין ובעקיפין תכונותיהן ואופיין, היחסים ביניהן, המצב שבו הן נתונות, מאווייהן וכוונותיהן. חילופי הדברים ביניהן, הנמסרים מפי כל אחת מהן בדיבור ישיר – בגוף ראשון ובזמן הווה, מקנים לנאמר חיות ואותנטיות ומוסיפים לו נופך דרמטי ודינמי, והקורא הופך כביכול לעד המאזין לשיחה שמתנהלת לפניו באותה עת.
לצד פיוטים רבים, שבהם העם הוא הדובר היחיד, הפונה אל האל ונושא בפניו מונולוג לאורך כל השיר, עיצבו פייטני ספרד פיוטים שונים גם בצורת דיאלוגים בין העם לאלוהים.
ר' שלמה אבן גבירול, שהשתמש בדיאלוג בשירי חול שונים בדרך של שאלות ותשובות או טיעונים וטיעונים שכנגד, עיצב גם פיוטים רבים, בעיקר רשויות וגאולות, בצורה של דיאלוג בין העם לאלוהיו. יש שהעם הוא שפותח את הדיאלוג בפנייה אל האל, ובפניו הוא שוטח את מר גורלו וצרותיו בגלות ומבקש גאולה, והאל עונה לו ונענה לתחנוניו, מעודד אותו ומבטיח לגאול אותו מצרותיו (לדוגמה, "שלוף חרבך דודי"), ויש שהאל הוא שפותח את הדיאלוג בפנייה אל העם והעם משיב לו (לדוגמה,"שאלי יפה-פיה"). לפעמים הדיאלוג קצר, אך לפעמים יש בו כמה מחזורים של חילופי דברים. לדוגמה, בגאולה "שביה בת ציון" מתחלפים הדוברים – העם ואלוהים – ממחרוזת למחרוזת לאורך כל השיר.
ר' יצחק אבן גיאת הוא הראשון שעיצב את גופי היוצר שחיבר בצורת דיאלוגים, ושימש בכך דוגמה לפייטנים שלאחריו בספרד ומחוצה לה.
דיאלוג מסוג אחר מתנהל בבית הכנסת בין החזן לקהל המתפללים בשעת השמעתם של הפיוטים, ובעיקר הפיוטים שיש בהם רפרין. החזן קורא את המחרוזות והקהל עונה לו בהשמעת הרפרין שבסוף כל מחרוזת.
אמנון ששון
קובץ שיריו של משורר מתקופת ספרד. הקובץ מכיל את כל שירי החול שלו ואף מעט משירי הקודש שחיבר. בדרך כלל נקבע סדר השירים בדיוואן על פי סדר הא"ב של חרוזיהם. לכל שיר הקדים עורך הדיוואן כותרת וכתב בה פרטים על הנסיבות שבהן נכתב השיר. הדיוואן הראשון הידוע לנו מתקופת ספרד הוא של יצחק אבן כ'לפון.
פרופ' יוסף טובי
הדיואן התימני הוא אסופת שירים שיהודי תימן נהגו לשיר בהתכנסויות חגיגיות בימי שבת ומועד, חתונות ושמחות אחרות.עד המאה הי"ז נכללו השירים הללו במדור מיוחד בשם "שירות ותשבחות" בסוף ה"תכלאל". מאז המאה הי"ז, ככל הנראה בהקשר לשירי ר' שלום שבזי, הפך המדור "שירות ותשבחות" לספר בפני עצמו. וראו על כך במאמר על הדיואן התימני.
אמנון ששון
דימוי הוא השוואה מפורשת בין דבר כלשהו, שעליו מדובר בשיר, ובין דבר אחר, ידוע ומוכר יותר, השונה ממנו והמשתייך לקטגוריה אחרת, דווקא כדי להצביע על צד של דמיון ביניהם. הדימוי הוא אחד מקישוטי השיר המרכזיים, המייפים את הנאמר בו.
ההשוואה נעשית באמצעות מילות יחס: כמו, כ' הדמיון, כאילו, כפי (ובכך הדימוי נבדל מן ההשאלה), ומטרתה להמחיש ולהבליט תכונה, פעולה, מצב, מראה, יחס וכדו'. לדוגמה: "לפניך אני נחשב בעיני / כתולעת קטנה באדמה" (רשב"ג, "שפל רוח").
אמנון ששון
האנשה היא ייחוס תכונות של בני אדם לבעלי חיים, לצומח ולעצמים דוממים ואף להוויות מופשטות, לרעיונות ולרגשות, והצגתם כאילו הם אנושיים, מתנהגים, מדברים וחושבים כבני אדם. ההאנשה היא האמצעי הראשי של האלגוריה, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי אף בדימוי ובמטפורה.
יש להבחין בין האנשה להנפשה (אנימציה), שבה דומם, צומח או תופעות טבע ותכונות למיניהן מוצגים כבעלי חיים (לדוגמה, "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן").
ניתן להבחין בשתי דרגות של האנשה:
א. האנשה חלקית - פסיכית בלבד, שבה מיוחסות לאובייקט מחשבות ורגשות אנושיים ותכונות נפשיות אנושיות, כגון אהבה, שנאה, קנאה, תשוקה, רצייה וכדו', אך לא צורת הגוף האנושי.
ב. האנשה מלאה – פסיכית ופיזית כאחת, שבה הדמויות קורמות עור וגידים כביכול וזוכות אף לגוף בשר ודם ולרגשות, רצונות ויצרים אנושיים ושאר תכונות אנושיות.
הפייטנים הרבו להשתמש בפיוטיהם בהאנשה לתיאור האל ועם ישראל, ובעקבות הנביאים והמדרשים על שיר השירים תיארו את היחסים שביניהם כחתן וכלה, אוהב ואהובתו, דוד ורעיה. כך למשל כיסופי הרעיה אל הדוד ומשאלותיה ממחישים ומייצגים את כיסופי העם לגאולת ה'. וראו על כך ביתר הרחבה בערך אלגוריה.
אמנון ששון
הגשמה היא ייחוס גוף או תכונות של גוף להוויה מופשטת, חסרת גוף, שאינה נתפסת בחושים, כגון אלוהים, עם ישראל, עמים אחרים, ואף תכונות ותופעות למיניהן. השימוש בהגשמה נועד להקל על השומע או הקורא לתפוס ולהבין את הנאמר על הוויות מופשטות אלו ואחרות, מתוך כך שהן "מתורגמות" לדברים מוחשיים המוכרים לו ומובנים לו. אמצעי המחשה זה רווח הרבה כבר בתנ"ך.
יש דרגות שונות של הגשמה. יש שמיוחסת להוויה המופשטת תכונה של דומם – כגון בביטוי "צור ישראל"; של צומח – כגון במשל הכרם של ישעיהו הנביא; של בעל חיים (זו הנפשה – אנימציה), כגון עם ישראל המתואר כצאן; ושל אדם – זו האנשה פיזית, שהיא הדרגה הגבוהה של ההגשמה, כגון "יד ה'", "פי ה'", "חרון אפו".
הפייטנים הרבו להשתמש בפיוטיהם בהגשמה בדרגותיה השונות, לשם המחשה וגם משיקולים אסתטיים, כדי לייפות את הנאמר. שכיחה אצלם ההגשמה בכותבם על אלוהים, עם ישראל והיחסים ביניהם ועל העמים האחרים המתנכלים לעם ישראל.
אמנון ששון
הושענות הן פיוטים הנאמרים בתפילת הבוקר של ימי חג הסוכות, במהלך הקפת המתפללים את בימת בית הכנסת כשבידיהם ארבעת המינים – לולב, אתרוג, הדס וערבה.
הפיוטים פותחים באחת מן המילים "למען", "כהושעת", "אל נא", "אנא" או "ענה". המילים "הושע נא" חוזרות בפיוטים אלה פעמים רבות (ברפרנים), מפי ציבור המתפללים העונה לחזן, ומכאן שמם.
בכל יום מימי החג נערכת הקפה אחת, ואילו ביום השביעי נערכות שבע הקפות, ולפיכך יום זה נקרא הושענא רבה.
סוג פיוטים זה קדום ביותר, פשוט ומצומצם בהיקפו. לפרסום רב זכו ההושענות שכתב ר' אלעזר ביריבי קליר בראשית המאה השביעית. רב סעדיה גאון חיבר סדרת הושענות. יוסף אבן אביתור כתב כמה מחזורי הושענות, וראוי לציין גם את ההושענות שחיברו ר' משה אבן עזרא והפייטן הפרובנסלי ר' יצחק השנירי. הגיעו לידינו פיוטי הושענא גם מן הפייטנות האשכנזית (ר' יוסף טוב עלם) והאיטלקית.
פרופ' יוסף טובי
הלל (סוג פיוט תימני) הוא שיר קצר ביותר במסורת יהודי תימן, שאינו אלא צירוף של כמה משפטים חורזים ללא כל משקל, המסתיים בפסוק מן המקרא. עיקרו דברי הלל לאל או ברכה לבעל השמחה, החתן, בעל הבית, הנימול, אבי הבן וכיוצא בהם, וכן מענה שבעל השמחה משמיע לאורחיו. הללות מועטים, במבנה יותר מפותח הכולל משקל, נתחברו בידי ר' שלום שבזי. ההלל נאמר לאחר סיום השירה וכן בסופה של המסיבה. משתתפים בו כל המסובים במנגינה חד־גונית פשוטה. המלודיות של ההלל הן במנעד של טטרקורד.
אמנון ששון
הקבלה היא הצבה זה מול זה של שני משפטים קצרים או יותר, החוזרים במילים שונות על אותו רעיון או עניין, המנוגדים זה לזה, או המשלימים זה את זה. ההקבלה, המכונה גם תקבולת, נמנית עם העקרונות המבניים היסודיים של השירה המקראית, והיא משמשת להבהרת הנאמר, להבלטתו ולחיזוקו וגם לייפוי הנאמר ולקישוטו.
אמנון ששון
השאלה (מטפורה) היא השוואה מובלעת, המושתתת על זיהוי מלא כביכול של דבר כלשהו, שעליו מדובר בשיר, עם דבר אחר, ידוע ומוכר יותר, השונה ממנו והמשתייך לקטגוריה אחרת, דווקא כדי להצביע על צד של דמיון ביניהם, להמחיש ולהבליט תכונה, התנהגות, פעולה, מצב, מראה, יחס וכדו'. ההשאלה היא אחד מקישוטי השיר, המייפים את הנאמר בו.
ההשוואה נעשית בלא שום שימוש במילת יחס כלשהי (ובכך ההשאלה נבדלת מן הדימוי), אבל לקורא ברור כי אין להבין את הנאמר כפשוטו באופן מילולי. לדוגמה, בבית "אני השׂר והשיר לי לעבד, אני כינור לכל שרים ונוגנים" (רשב"ג, "אני השר"), ברור לקורא כי המשורר אינו שׂר ואף לא כינור!
רוני איש־רן
וצלה היא צורה רחבה הנפוצה במוזיקה הערבית, הכוללת קבוצת יצירות מולחנות ומאולתרות, קוליות וכליות, בז'אנרים שונים, המבוצעות ברצף, על פי סדר קבוע, במקאם משותף. כל וצלה נקראת על שם המקאם של היצירות שמהן היא מורכבת לדוגמא: וצלת חיג'אז, וצלת צבא וכיוצא בזה.
פרופ' יוסף טובי
זאפה היא מילה ערבית שפירושה לוויה (ליווי). מדובר בשיר קצר במסורת יהודי תימן, בעל מבנה ומנגינה פשוטים למדי, המושר בעת שמלווים את החתן ממקום למקום, כחלק מטקסי החתונה. תוכנו של סוג זה מוגבל לנושא החתונה בלבד ואינו מקיף אלא מספר שירים מצומם, שנהוג לאומרם דרך קבע בטקסים הללו. הלחנים בנויים ממשפטים מוסיקליים בעלי מנעד מצומצם, החוזרים על עצמם.
אמנון ששון
זולת, במקורו, היא המרכיב החמישי במערכת היוצר. מקומו בברכת הגאולה, שנאמרת אחרי קריאת שמע של שחרית, והוא משתלב אחרי הקטע בברכה זו המסתיים במילים: "אין אלוהים זולתך", ומכאן נגזר שמו. נאמר בעיקר בשבתות ובימי חג.
בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים, והזולת הפך לסוג נפרד, העומד בפני עצמו. מתוארת בו גדולת האל הבאה לידי ביטוי במעשיו ובחסדים שגמל לעם ישראל, ועל פי רוב משולבות בו תלונות על סבלו של העם בגלות. הזולת כתוב בדרך כלל באחת מהצורות הסטרופיות ששימשו את הפייטנים בתקופה הקדם־ספרדית.
דוגמאות לזולת: יהודה הלוי, "יודעי יגוני"; אברהם אבן עזרא, "אז מארץ מצרים".
רוני איש־רן
ז'ינס הוא השם הערבי הכולל לתבניות הצליליות, שמהן מורכב המקאם. התבנית יכולה להיות בנויה משלושה, ארבעה או חמישה צלילים (טריקורד, טטראקורד או פנטאקורד).חיבורן של שתי תבניות מסוג זה יוצר את המקאם (ראו בהרחבה במאמר "תורת המקאם במוזיקה הערבית").
פרופ' יוסף טובי
חִדּוּיָה היא תיבה מוקשה שמקורה אינו ברור, אם עברי (במשמעות שמחה) ואם ערבי. אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. סוג שירה זה כתוב במבנה פשוט ומנגינתו פשוטה, והוא מושר במהלך טקסים מסוימים בחתונה, כגון תגלחת החתן או הסרת ה"חִנַּה". מספר הַחִדּוּיוֹת הכלולות בדיואן הוא מצומצם מאוד. דוגמאות: "אשירה לאהוב" או "אהוב מהר המור".
אמנון ששון
חזרה היא עיקרון מבני־צורני הבא לידי ביטוי במרכיבים שונים של השיר, המופיעים בו שוב ושוב, ולכל הפחות פעמיים, במרחקים סבירים זה מזה. מדובר בחזרה של צלילים – חרוז, אליטרציה, צימודים למיניהם; בחזרה של אותה מילה עצמה באותה משמעות – בראשי הטורים (אנפורה), בסופי הטורים (אפיפורה), בסוף טור ובראש הטור הבא (שרשור), או באותו טור עצמו – הישנות המילה בדלת ובסוגר או בתוך הטור; בחזרה על טור או טורים שלמים (רפרין); בחזרה על תבנית תחבירית (ליטאניה). גם משקלים שונים מושתתים על עקרון החזרה בסדר קבוע של אותן סוגי הברות. במשקל הכמותי אלו הברות ארוכות וקצרות, במשקל הטוני־סילאבי אלו הברות מוטעמות ולא מוטעמות.
החזרות למיניהן תורמות את חלקן למצלול ולמקצב של השיר, הן מקשטות ומייפות אותו ויש בהן כדי להדגיש את הנאמר, לחזקו ולהבליטו. חשוב לציין שלא בכל שיר מופיעים בהכרח כל סוגי החזרות הללו.
אמנון ששון
חרוז מבריח הוא מונח המציין בשירת ספרד חרוז אחד ויחיד, החוזר בסופם של כל טורי השיר. רק בטור הראשון מופיע לעתים קרובות החרוז המבריח גם בסוף הדלת, לתפארת הפתיחה. חרוז זה, כמוהו כבריח, המלכד ומחבר את כל טורי השיר, ומכאן שמו. זו שיטת החריזה המקובלת והשכיחה ביותר בשירת החול בספרד. שיר המחורז בחרוז מבריח מכונה גם "שיר שווה חרוז".
אמנון ששון
חרוז מבריח הוא מונח המציין את עקרון החריזה ב"שיר מעין אזורי", המורכב משורה של מחרוזות (סטרופות). החרוז המופיע בחלקה הראשון של כל מחרוזת משתנה ממחרוזת למחרוזת, ואילו החרוז בחלקה השני של המחרוזת חוזר ומופיע בכל המחרוזות, ומתחרז עם הרפרין.
אמנון ששון
חרוז פנימי הוא מונח המציין מילים החורזות זו עם זו לא בסופי הטורים אלא בתוכם, כגון חריזה של הדלת והסוגר בטור הראשון, לתפארת הפתיחה. חריזה זו בולטת ביתר שאת ב"שיר החרוזי", שהוא בעל חרוז אחיד, ובו חורזים זה עם זה לא רק הסוגרים אלא גם הדלתות לאורך כל השיר.
זאת ועוד, המונח מציין גם חריזה שמתקיימת בין מילים המופיעות בתוך הצלעות (בתוך הדלת והסוגר) ולא רק בסופן. ואכן, לעתים קרובות קישטו המשוררים את שיריהם גם בחרוזים פנימיים כדי להעשיר את המצלול ולייפות את השירים.
אמנון ששון
חריזה היא הצבת מילים שונות, המסתיימות בצלילים שווים, בסוף טורי השיר. החריזה מקשטת את השיר ואף ממלאת בו תפקיד ארגוני.
במקרא ובתקופת הפיוט הקדם־קלסי אין שימוש מכוון בחרוזים. ראשיתה של החריזה בפיוט הקלסי (תחילת המאה השישית בקירוב), ומאז ואילך נעשה בה שימוש קבוע. הופעת החרוז הטביעה את חותמה על התפתחות הפייטנות הקדומה ועל דפוסיה.
נורמות החריזה בשירה העברית השתנו מתקופה לתקופה. עד לתקופת ספרד, ובשירת הקודש אף לאחר מכן, גם החזרה על אותה מילה בסופי הטורים נחשבה לחריזה.
בשירת ספרד לא ייחסו חשיבות להטעמת המילים החורזות, ועל כן חרזו מילה מלעילית כמו "מלך" עם מילה מלרעית כמו "הולך", או "מלא" עם "פלא". החריזה המוטעמת הפכה לנורמה רק בשירה העברית החדשה.
בחריזה בשירת ספרד אין למעשה שום יסוד להבחנה המקובלת בין חרוז עובר, ראוי ומשובח. חרוז עובר, דהיינו חרוז שיש בו שוויון של תנועה אחת והעיצור שלאחריה, כגון הולך - מושך, או שור - חמור, אינו מקובל בה כלל, ואף חרוז משובח, שיש בו שוויון של שלושה עיצורים והתנועות שביניהם (כגון דברים–גברים–קברים), לא מקובל בה. בפועל, החרוז הנורמטיבי בה היה החרוז הראוי, שיש בו שוויון צלילים למן העיצור שקודם לתנועה האחרונה של המילה ואילך (כגון סחר–מבחר). כלומר, נדרש שוויון צלילי מלא של ההברה האחרונה במילים החורזות, אך יש שהמשוררים העדיפו חרוז עשיר יותר.
אמנון ששון
חתימה היא אקרוסטיכון שמי, שבו סדר האותיות שבראשי הטורים או המחרוזות ערוך על פי שם המחבר. ראו על כך בהרחבה בערך אקרוסטיכון.
רוני איש־רן
טוניקה היא צליל יסוד, הצליל המרכזי ביותר בסולם מוזיקלי. בדרך כלל יהיה זה הצליל הנמוך ביותר בסולם, שאליו תשאף המלודיה, כלומר, חלקים מרכזיים ביצירה, ואף היצירה כולה, יסתיימו בו. באופן חריג, במקאמים אחדים ישמש כצליל הטוניקה אחד הצלילים האחרים בסולם (ראו דוגמאות במאמר "תורת המקאם במוזיקה הערבית").
שרה פרידלנד בן־ארזה
טיש (וביידיש: שולחן) הוא סעודה פומבית שעורך הרבי החסידי בנוכחות חסידיו. האדמו"ר, מנהיג החצר החסידית, סועד בשבת, בחגים, במועדים וכן בימי פטירתם של אדמו"רים מן השושלת שאליה הוא מתייחס, בראש שולחן ארוך, שסביבו מתקבצים חסידים ואורחים. ב"טיש" טועם הרבי יין, לעתים בוצע על הפת ואוכל מאכלים מסורתיים או פֵרות. מן המאכלים שעליהם בירך ומהם טעם הוא מחלק לחסידיו "שִירַיים". החסידים חשים שהם מתקשרים אל הרבי באמצעות טעימה זו.
באירוע זה, המתרחש לרוב בשעות הערב (בליל שבת ובמוצאיה, לפני השקיעה בסעודה שלישית, בלילי חגים מן התורה, חנוכה ופורים ובלילי הילולות), דורש הרבי בתורה מענייני היום והפרשה, ושר עם חסידיו ניגונים חסידיים. חלק מן הניגונים מושרים ללא מילים וחלקם מושרים למילותיהן של הזמירות, התפילות או הפיוטים הקשורים לאירוע. יש ניגונים המושרים מפי הרבי לבדו, יש המושרים מפי קהל החסידים כולו, ויש המונהגים בידי מקהלת החצר או מובילי הניגונים של הרבי. לעתים יכבד הרבי מי ממקורביו בהובלת ניגון או בבחירתו.
בכל אחת מן החצרות אופי שונה ל"טיש"; כך גם משתנה מחצר לחצר חלקם היחסי של מרכיביו השונים של האירוע. כך, במודז'יץ ובוויז'ניץ, למשל, מוקצה זמן רב יותר לשירת ניגונים, ואילו בחב"ד עומדים דברי התורה במרכז, והניגונים מהווים אתנחתות לשם התבוננות בין שיחה לשיחה ובין מאמר למאמר שאומר הרבי.
בחלק מהחצרות הגדולות מוקף השולחן בספסלי עמידה מדורגים, כך שהמון גדול יוכל לחזות ברבי בעת ה"טיש". יש שלשירת ניגוני הריקוד יוצאים החסידים במחול. נשים מורשות לצפות ב"טיש" מתוך עזרת הנשים בלבד.
סביב ה"טיש" מתלכדים חסידי החצר. ממנו מופצות תורותיו המתחדשות של האדמו"ר, והוא משמש גם כמוקד לחידוש ניגונים בחסידות, להפצת הניגונים ולשימורם, לצד בית הכנסת ולצד קלטות, דיסקים ושאר אמצעים אלקטרוניים, המשמשים אף הם להפצתה של המוזיקה החסידית היום.
ראו הרחבה במאמרו של יעקב מזור: "מילה, פיוט וניגון בחברה החסידית", בתת־הפרק "ייחודו של הטיש".
דפנה דורי
טמפו הוא מונח המתייחס למהירות הביצוע. ניתן לשיר או לנגן כל קטע מוזיקלי בטמפו אִטי, מהיר או מה שביניהם. המבצֵע בוחר – במודע או שלא במודע – בטמפו מסוים, בהתאם לאופן שבו הוא מפרש את הקטע. הטמפו עשוי, למשל, להיקבע מתוך תפיסת הלחן כנוגה, נלהב, חגיגי או מופנם.
הטמפו מושפע גם מהנסיבות שבהן מבוצע הקטע, למשל – אם מדובר בסולן או בקהל השר ביחד, אם הפיוט מבוצע בראשיתו או בסופו של האירוע ובאופיו של האירוע – תפילה, בקשות, קונצרט או חגיגה.
בהקלטות של פיוטים משנות העשרים עד שנות השישים של המאה שעברה ניתן להבחין פעמים רבות כי הטמפו אִטי. זאת ביחס להקלטותיהם של אותם פיוטים שנעשו משנות השמונים והלאה, המבוצעים מפי פייטנים מן הדור החדש. תופעה זו מתגלה גם בתחום מוזיקת החוּלין. כך עולה מהשוואת הקלטות של שירים ישנים עם ביצועים עכשוויים שלהם. ייתכן אפוא שהטמפו המוזיקלי משקף את קצב החיים של הדור.
מקור המִילה: "זמן" באיטלקית. ברבים: טֵמְפּי.
אמנון ששון
יוצר היא מערכת פיוטים שנתגבשה בתקופה הקדם־ספרדית ונועדה לקשט בתפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובימי חג, את שלוש הברכות שמסביב לקריאת שמע: את שתי הברכות שלפניה – "יוצר המאורות" ו"הבוחר בעמו ישראל באהבה", ואת הברכה שנאמרת אחרי קריאת שמע – "גאל ישראל".
מערכת היוצר כללה במקורה שבעה פיוטים, וזה סדרם: 1. היוצר (או גוף היוצר); 2. אופן; 3. מאורה; 4. אהבה; 5. זולת; 6. מי כמוכה; 7. גאולה (אדוני מלכנו). לכל אחד מפיוטים אלה היו נושא מוגדר ותבנית קבועה. לפי מנהג ארץ ישראל הקדום, הקדושה המשולבת בברכת יוצר המאורות לא נאמרה בימי החול, ולכן מערכת היוצר לא כללה בימי החול את גוף היוצר וגם לא את האופן.
בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים וכל אחד מן הפיוטים הפך לסוג נפרד העומד בפני עצמו. פייטני ספרד זנחו את שני המרכיבים העיקריים של מערכת היוצר מבחינת היקפם – גוף היוצר והזולת, ושני מרכיבים אלה הפכו לסוגים שוליים וחסרי חשיבות ביצירתם.
כמו כן מציין המונח "יוצר" (או "גוף היוצר") את הפיוט הראשון הפותח את מערכת היוצר. פיוט זה מתחיל בראשית הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית וסופו בקדושת היוצר. גוף היוצר כולל תיאור של בריאת העולם ודברי שבח לאלוהים יוצר האור. בתבניתו הקלסית מורכב היוצר ממחרוזות בעלות שלושה טורים, ובראשיהן אקרוסטיכון א"ב, ושמו של המחבר משולב במחרוזת מיוחדת הקוטעת את רצף הא"ב. בשירת ספרד בולט יוסף אבן אביתור ביוצרות הרבים שחיבר.
אמנון ששון
יתד הוא מונח המציין במשקל הכמותי הברה ארוכה, כלומר הברה המורכבת מעיצור המנוקד בשווא נע, בתנועה חטופה, או ב־וּ (וי"ו בשורוק), ומהברה רגילה שבאה אחרי עיצור זה. לדוגמה: חֲמוֹר. היתד מסומנת על ידי קשת וקו מאוזן אחריה. הקשת באה מעל העיצור המנוקד בשווא או בתנועה חטופה ואילו הקו בא מעל ההברה הרגילה. כך למשל במילה חמור תבוא הקשת מעל החי"ת והקו יבוא מעל "מוֹר".
היתד והתנועה הן אבני הבניין של משקל היתדות והתנועות (הוא המשקל הכמותי), ובמגוון צירופיהן הן יוצרות את סוגי המשקל השונים.
אמנון ששון
כינוי הוא שימוש בשם לוואי, תואר או תכונה מסוימת כדי לציין מישהו או משהו ידועים ומוכרים בלא לנקוב בשמם המפורש. הפייטנים השתמשו בכינויים למיניהם כדי לציין באמצעותם את אלוהים, עם ישראל ואויביו, דמויות ידועות מן המקרא, ארץ ישראל, בית המקדש, התורה ועוד כהנה וכהנה שמות עצם.
על פי רוב, הכינוי מצביע על תכונה שמאפיינת את האובייקט המכונה והפייטן חפץ להבליטה, או על מאורע מיוחד שקשור בדמות זו או אחרת. כך למשל האלוהים מכונה רחום, חנון, מוחל עוונות; אברהם מכונה עוקד ובנו יצחק – נעקד; עם ישראל – אומה יחידה. מכל מקום, חשוב שהשומע יוכל לזהות על פי הכינוי את האובייקט המכונה, כדי שידע במי בעצם מדובר.
הכינוי, מעצם טיבו ועקרונות יצירתו, הוא למעשה מעין מטפורה או מטונימיה או פריפרזה קצרה – תלוי בסוג הכינוי, ומכל מקום הוא מצטרף אל האמצעים הציוריים המקשטים את השיר ומייפים אותו. יתר על כן, הוא מאפשר לפייטן להימנע מחזרות מייגעות על אותו שם שוב ושוב, ובמקום זאת הוא מבליט באמצעות הכינוי את התכונה או העניין הנחוצים לו בפיוט.
דוגמה לשיר הכולל כינויים רבים הוא "ידיד נפש אב הרחמן".
אמנון ששון
ליטניה היא שיר תפילה המוגדר על פי המבנה הרטורי הפשוט שלו. רעיון מסוים מובע בו שוב ושוב באמצעות תבנית תחבירית קבועה החוזרת פעמים רבות, טור אחרי טור, תוך החלפת מילה אחת שבה או כמה מילים במילים נרדפות או במילים שמשמעותן דומה. לדוגמה:
"עננו אבינו עננו
עננו בוראנו עננו
עננו גואלנו עננו".
בהמנון "האדרת והאמונה", המהלל ומשבח את אלוהים, חוזרת התבנית "ה_______ וה_______ לחי עולמים".
חלק מן ההושענות והסליחות מושתתות על עיקרון מבני זה של הליטאניה, והמילים החוזרות בהן נאמרות מפי הקהל.
משמעות המילה "ליטאניה" ביוונית היא תחנונים.
רוני איש־רן
לייאלי הוא כינויו של אלתור קולי המבוצע מפי זמר סולן, ומלווה בדרך כלל על ידי כלי נגינה אחד או יותר. האלתור מתבצע במסגרת של מקאם מסוים, ומהווה לרוב הקדמה לשיר שיבוצע מיד לאחריו. שמו ניתן לו לפי המילים המשמשות לביצוע האלתור "יה לילי, יה עיני". לעתים יצטרף אליו מוואל שיהווה את המשכו של האלתור, אך בו יתחלפו המלים "יה לילי, יה עיני" במילות טקסט כתוב.
אמנון ששון
מאורה, במקורה, היא המרכיב השלישי במערכת היוצר, אחרי האופן. מקומה של המאורה אחרי הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית (ברכת "יוצר המאורות"), ומכאן נגזר שמה.
בתקופה הקדם־ספרדית הייתה המאורה מרכיב קטן בלבד במערכת היוצר. בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים, והמאורה הפכה לסוג נפרד, העומד בפני עצמו, וזכתה לתפוצה רבה. המאורות נתחברו בדרך כלל בצורות של שירי אזור ושירים מעין אזוריים. מתוארים בהן היחסים שבין אלוהים וכנסת ישראל, תוך הבעת תקווה שהגאולה קרובה לבוא.
דוגמאות למאורות: ר' יהודה הלוי, "כימי הנעורים מי יתנני"; ר' אברהם אבן עזרא, "מחשבות אל עמוקות".
רוני איש־רן
מודולציה היא מעבר בין סולמות מוזיקליים שונים. בדרך כלל יתבצע למשך פרק מסוים ביצירה המוזיקלית או לזמן קצר יותר, ולקראת סופו של הפרק או הקטע תתבצע לרוב חזרה אל הסולם המקורי.
רוני איש־רן
מוואל הוא אלתור קולי במוזיקה הערבית, המבוצע במסגרת מקאם מסוים ועל פי טקסט כתוב, ומהווה הקדמה לשיר באותו מקאם. המוואל מתבצע בקצב חפשי, היינו ללא התחייבות לפעמה. במסגרת המוואל מביא המבצע לידי ביטוי את יכולותיו הקוליות, את יצירתיותו ואת שליטתו ברזי המקאם. המבצע ישלב לרוב במוואל גם מקאמים שכנים, אולם בסופו יחזור אל המקאם הראשי שלו. לעיתים יקדים את המוואל חלק אלתורי נוסף המושר למלים "יה לילי יה עיני" (לייאלי), המשמש לו כמבוא.
מוואל עשוי להופיע גם באמצע שיר, כאתנחתא אלתורית באמצע השיר המולחן. במקרים אלה האלתור נעשה לרוב על בסיס מלים מתוך השיר, תוך שמירת הזיקה המוזיקלית למנגינה הסמוכה.
אמנון ששון
מחזורת היא סטרופה, צירוף של מספר טורים, המהווים יחד יחידה מלוכדת ונפרדת בשיר.
למן תקופת הפייטנות הקלסית ואילך, פיוטים רבים בנויים על יסוד צורות סטרופיות שונות. בשירת ספרד המחרוזת היא התבנית הבסיסית של שיר האזור ושל השיר המעין אזורי. המחרוזות סימטריות זו לזו בהיקפן (כלומר, במספר הטורים שבכל אחת מהן), במשקלן ובדרך חריזתן (אם כי החרוז עצמו משתנה ממחרוזת למחרוזת). מספר המחרוזות שבשיר ומספר הטורים שבכל מחרוזת נקבעים בידי הפייטן לפי צרכיו. וראו ביתר הרחבה על מבנה המחרוזת בערכים שיר אזור ושיר מעין אזורי.
אמנם בשירה המודרנית משמש המונח "בית" במשמעות של מחרוזת, אבל בהקשר של שירת ימי הביניים יש להימנע מלהשתמש במונח "בית" במשמעות זו, מאחר שהוא משמש בה לציון טור בשיר שווה חרוז.
צוות האתר
מיזאן הוא מקצב. בנובה האנדלוסית ישנם חמישה פרקים, הנקראים בשמות חמישה משקלים מקצביים שונים המאפיינים אותם. כל אחד מחמשת הפרקים נקרא באופן כללי בשם "מיזאן". באסכולות השונות בצפון אפריקה מבנה המקצבים ושמותיהם שונים (ראו: אוסול, ועיינו בהרחבה במאמר על הנובה).
אמנון ששון
מי כמוך, במקורו, הוא המרכיב השישי במערכת היוצר. מקומו בברכת הגאולה, שנאמרת אחרי קריאת שמע של שחרית, בין שני הפסוקים משירת הים: "מי כמוכה באלים ה'" (שמות טו, יא) ו"ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח). שמו נגזר מתחילת הפסוק הראשון, שאחריו הוא נאמר.
בתקופה הקדם־ספרדית היה מי כמוך מרכיב קטן בלבד במערכת היוצר. ואולם בשירת ספרד נתפרקה מערכת היוצר לסוגים עצמאיים ומי כמוך הפך לסוג נפרד, העומד בפני עצמו, וזכה לפיתוח ולהרחבה רבה, המקיפה מחרוזות בנות ארבעה טורים בלתי שקולים, שחריזתם מעין אזורית. מתוארות בו קורות העולם למן בריאתו ותולדות עם ישראל עד ליציאת מצרים וקריעת ים סוף. רבים מפייטני התקופה הספרדית, כגון ר' יצחק אבן מר שאול, שלמה אבן גבירול ועוד, חיברו פיוטים מסוג זה, ובעקבותיהם הלכו פייטני המרכזים שהושפעו מהאסכולה הספרדית.
כמו כן מציין המונח "מי כמוך" סוג של פיוטים המשולבים בתפילת נשמת בפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
שרה פרידלנד בן־ארזה
מנגן (במלעיל, על פי היידיש) הוא זמר או זמר עממי. מנגנים – ברבים – בדרך כלל חברי מקהלה של חצר חסידית (קאפעליע). בעל מנגן – זמר או בעל חוש מוזיקלי.
מנגנים או בעלי מנגנים פעמים רבות מבצעים את המסורת המוזיקלית או מובילים אותה, ויש שהם פעילים אף בהלחנתה, לפי מצוות הרבי ולפי המנהגים המוזיקליים הקיימים בחצר שאליה הם משתייכים.
צוות האתר
מקאם הוא היסוד המרכזי ביותר במוזיקה של חלק ניכר מארצות האסלאם. הפירוש המילולי בשפה הערבית הוא "מקום". במקור פירוש המילה היה כנראה מיקום הצליל המרכזי בכל מערכת צלילית (סולם) על הסריגים של כלי המיתר העוד והטאנבור, אך ניתן ליחס את המונח גם למקום גיאוגרפי וכן למקום בנפש, שאליהם יש למקאמים זיקה. כיום מושג המקאם כולל שני מובנים מרכזיים:
א. סולם מוזיקלי, שהוא מערכת צלילים עולה ויורדת שבין צליליה מתקיימת היררכייה, דהיינו צלילים מרכזיים וצלילים משניים, וקשרים ביניהם.
ב. תבניות מלודיות האופייניות לכל מקאם המהוות בסיס לאלתור האופייני למוסיקה בארצות האסלאם (ראו מודוס, סולם, נובה, ועיינו בהרחבה במאמר על המקאם).
רוני איש־רן
מקאם עירקאי הוא סדרה של יצירות וקטעי אלתור קוליים המבוצעים ברצף, הבנוי על פי סדר קבוע בין הצורות המוזיקליות השונות וכן על פי כללים מקאמיים וקצביים קבועים (ראו בהרחבה במאמר "מבוא לתרבות המקאם").
אמנון ששון
משל, כבר במקרא, מציין שני סוגים ספרותיים שונים:
א. פתגם, משפט קצר וקולע, הממצה חוכמת חיים, לקח ומוסר השכל. ספר משלי הוא דוגמה מובהקת לסוג זה של משל. משלים רבים מסוג זה מצויים בקבצים של שמואל הנגיד "בן משלי" ו"בן קוהלת".
ב. שיר או סיפור קצר, שבסופו מוסר השכל ויש בו שני רובדי משמעות. גיבורי הרובד הגלוי של המשל הם בדרך כלל בעלי חיים או צמחים מואנשים, המייצגים ברובד הסמוי דמויות מסוימות או רעיונות כלליים המהווים את המשמעות האמתית (הנמשל) של המשל. דוגמאות מן המקרא לסוג זה הם משל יותם ומשל כבשת הרש. בספרות המקאמות של ימי הביניים מצויים משלים רבים מסוג זה, כגון ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, "משל הקדמוני" של יצחק סהולה, "משלי שועלים" של ברכיה הנקדן ועוד.
בספרו של ר' משה אבן עזרא על תורת השיר, שתורגם לעברית בשם "שירת ישראל", משמש המונח משל במשמעות הרבה יותר רחבה, והוא מציין את הלשון הציורית בכללותה, כגון דימויים, השאלות וכו', והצד השווה בהם שאין להבינם כפשוטם, באופן מילולי, שהרי הנושא או העניין, שהם בבחינת הנמשל, עוטים בהם "לבוש" או "כיסוי", שהוא בבחינת המשל.
אמנון ששון
משקל הברתי־דקדוקי הוא שיטת שקילה המבוססת על מספר הברות שווה בכל טורי השיר. בשיטה זו ההברה נתפסת במשמעה הדקדוקי, ומכאן נובע שמה של השיטה. השווא הנע והתנועות החטופות מובלעים בקריאה ואינם נספרים. כלומר, אין בשיטה זו שום הבחנה בין הברות ארוכות לקצרות, בניגוד למשקל הכמותי, המושתת על הבחנה זו.
שיטה זו נוצרה בספרד, כנראה במקביל לשיטה הכמותית, והיא משמשת בעיקר בשירי קודש, ובמיוחד בשירים סטרופיים.
השקילה בשיטה זו הייתה נוחה וקלה יותר מן השקילה הכמותית, ואפשרה למשוררים לנסח את דבריהם בלשון קולחת ובלא עיוותי תחביר.
אמנון ששון
משקל הברתי־פונטי הוא שיטת שקילה המבוססת על מספר הברות שווה בכל טורי השיר, אלא שבניגוד למשקל ההברתי־דקדוקי, הרי לפי שיטה זו גם השוואים הנעים, התנועות החטופות וגם וי"ו החיבור בשורוק נחשבים להברות, ולכן אין להבליען, אלא יש להגות אותן ולמנות אותן במספר ההברות שבכל טור. להברות אלו אין שום תבנית – הן מופיעות בטורי השיר בלא שום סדר וגם מספרן אינו קבוע.
שיטה זו מופיעה לראשונה במאה הארבע עשרה בפרובנס ובמזרח, ובמאה החמש עשרה היא נקלטת גם בשירת החול העברית באיטליה.
אמנון ששון
משקל כמותי הוא משקל היתדות והתנועות. שיטת שקילה בשירת ספרד המבוססת על הבחנה בין הברות ארוכות להברות קצרות.
ההברה הארוכה מורכבת מעיצור המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או מ־וּ, וי"ו בשורוק ומהברה רגילה הבאה אחרי עיצור זה. ההברה הארוכה נקראת יתד (ראו: יתד).
ההברה הקצרה היא הברה רגילה (בין שהיא מנוקדת בתנועה גדולה או קטנה), שלפניה לא בא עיצור המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או ו' בשורוק. ההברה הקצרה נקראת תנועה (ראו: תנועה).
הצירוף של שתיים או שלוש יתדות ותנועות (או רק תנועות) בסדר קבוע מהווה עמוד (נקרא גם רגל). בכל טור יש כמה עמודים, השווים זה לזה, או שונים זה מזה, במספר ההברות שבהם, בסוגן ובסדרן. צירוף עמודים אלה ברצף הטור יוצר תבנית מקצבית, שהיא המשקל.
במשקל הכמותי של שירת ספרד יש יותר מעשרה סוגים, השונים זה מזה הן בהרכבו של כל עמוד (במספר ההברות שבו, בסוגן ובסדרן) והן בצירופי העמודים ברצף הטור, ולכל אחד מן המשקלים שם משלו.
מקורו של המשקל הכמותי בשירה הערבית. ואכן בשפה הערבית יש הבחנה בין הברות קצרות לארוכות. עקרונותיו של משקל זה הותאמו לשפה העברית בידי המשורר דונש בן לברט באמצע המאה העשירית.
רוני איש־רן
משקל ריתמי הוא תבנית קצבית בסיסית הקובעת את מספר הפעמות בכל מחזור קצבי (תיבה) ביצירה ואת חלוקתן הפנימית, והיא היוצרת את תחושת הקצב ביצירה המוזיקלית. שמות המשקלים מופיעים כשברים מספריים: 4/4, 6/8 וכיוצא באלה. מקובל לחלק את המשקלים השונים לזוגיים (כדוגמת 2/4 , 4/4) ואי־זוגיים (כדוגמת 3/4, 5/4, 6/8). המשקלים הזוגיים נפוצים יותר.
רוני איש־רן
נובה היא המקבילה הצפון אפריקאית למונח המזרח־תיכוני מקאם, הנהוגה במסגרת המוזיקה האנדלוסית. בעבר היו מוכרות עשרים וארבע נובות שונות – אחת כנגד כל שעה משעות היממה, אולם כיום מוכר רק חלק מהן, ומספרן משתנה בין הארצות השונות: מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. למערכת הנובות חוקים התנהגותיים הייחודיים לה. בנוסף להבדלים הטונאליים בין הסולמות, קיימת גם התנהגות מלודית ייחודית לכל נובה, כך שלעתים שני סולמות בעלי מרווחים זהים יקבלו שמות שונים, על שום ההתנהגות המלודית השונה האופיינית לכל אחד מהם (ראו בהרחבה במאמר "הנובה האנדלוסית").
שרה פרידלנד בן־ארזה
נוסח מוזיקלי, בעיקר בשימוש בהקשרים אשכנזיים – נעימה רצ'יטטיבית, שבהן אומר החזן או בעל התפילה את התפילות. ישנם "נוסחים" המשותפים לרוב יהודי מזרח אירופה, וישנם "נוסחים" המשותפים לקהילות ולשושלות מסוימות. ניתן למצוא קווי דמיון בין לחניהם של חלק מהפיוטים והזמירות, בעיקר אלה שמקצבם אינו סדיר, כגון "אשת חיל", "כל מקדש" או "ברוך ה' יום יום" ובין נעימות נוסח המשמשות בתפילה או בקריאות.
פרופ' יוסף טובי
נשיד היא מילה ערבית קדומה שפירושה שיר (ברבים נִשוַד). אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן, הבנוי לפי עקרונות הקצידה הערבית הקלסית. בדיואן השימוש במונח נשיד מתייחס לשיר קצר על הרוב, במבנה פשוט של חרוז אחיד ומשקל קבוע. הוא בעל חרוז מבריח והטורים בו מתחלקים לשני חלקים: דלת וסוגר. הַנָּשִׁיד הוא שיר פתיחה יחיד ולאחריו יבואו השירות. מנגינתו פשוטה, בדרך כלל אינה מתחלפת ואין רוקדים לצליליו. הנשיד כתוב בלשון הקודש ואופיו כבד הן מבחינת תכניו והן מבחינת דרך הביצוע האיטית והחגיגית שלו, הכוללת שירת מענה של סולן מול קבוצה. אופי הלחנים הוא שלו ומסולסל (ראו: קצידה).
אמנון ששון
נשמת היא סוג פיוט קצר, פשוט ובלתי שקול, שנוצר בספרד בידי יוסף אבן אביתור ונועד לשמש כפתיחה לתפילת "נשמת כל חי" בשבתות ובחגים (יש להבחין בינו ובין רשות לנשמת). ה"נשמת" מורכב בדרך כלל ממחרוזות תלת טוריות הפותחות במילה "נשמת" ומסתיימות בסיומות מקראיות. עניינם של פיוטי "נשמת" – דברי שבח לבני ישראל שנשמתם מתפללת לפני האל ומהללת אותו. בעקבות אבן אביתור הלכו פייטני ספרד וחיברו אף הם פיוטים מסוג זה, והסוג נקלט ונתקבל גם מחוץ לספרד.
לדוגמה, "נשמת" של אבן אביתור לשבועות, "נשמת ידידים הנחלת להם חכמה".
צוות האתר
סולם הוא סדרת צלילים עוקבים (בדרך כלל שמונה) בעלי מרווחים קבועים ביניהם. לסולמות השונים שמות ומאפיינים רגשיים שונים, העשויים להשתנות מאזור לאזור ומתרבות לתרבות (ראו גם "מקאם" וביתר הרחבה במאמר על המקאם).
אמנון ששון
סיומת מקראית היא חלק מפסוק מקראי המהווה את הטור האחרון של כל מחרוזת בפיוט הכתוב בצורת שיר סטרופי. שילובם של הפסוקים בסופי המחרוזות מופיע בסוגי פיוטים שונים, כגון בגופי היוצר ובזולתות, כבר בתקופת הפייטנות הקלסית. פייטני ספרד אימצו שיטה זו ושילבו אף הם סיומות מקראיות בפיוטיהם, כגון בנשמת ובסליחות. ר' שלמה אבן גבירול חתם הרבה פסקאות ביצירתו הגדולה "כתר מלכות" בסיומות מקראיות. בשיר המעין אזורי מופיעה הסיומת המקראית כרפרין אחרי הטור האחרון של כל מחרוזת.
לא תמיד באה הסיומת המקראית בפיוט הספרדי באותה משמעות שהייתה לפסוק במקורו המקראי, ולפעמים מעניק הפייטן לסיומת זו משמעות חדשה ואף מפתיעה בהקשרה החדש, וזאת כמובן בלא לשנות כלל את מילות הפסוק עצמן.
הסיומת המקראית נמנית עם הקישוטים התבניתיים של השיר.
אמנון ששון
סליחה היא שיר קודש המיועד לימי הצום והתשובה, ובעיקר לימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור ועשרת ימי התשובה שביניהם) וללילות אלול הקודמים להם, ועניינו וידוי על חטאים, בקשת ישועה וסליחה על עוונות, תוכחה ותביעה לתשובה, תלונה, קינה וכו'.
הסליחה מוגדרת על פי ייעודה ואין לה צורה קבועה, ואף מצד התוכן אין הנושאים שהיא עוסקת בהם בלעדיים לה בלבד.
הסליחה משולבת בתפילת שמונה עשרה של שחרית, בחזרת הש"ץ, בברכה "חנון המרבה לסלוח", ומכאן כנראה נובע שמה. ביום כיפור נכללות סליחות רבות בברכה הרביעית של תפילת שמונה עשרה.
ראשיתן של הסליחות עוד בתקופת הפיוט הקדם־קלסי בארץ ישראל.
בתקופת ספרד זכו הסליחות לפריחה גדולה הן מבחינה כמותית והן מבחינה צורנית. רוב הסליחות נכתבו בצורות מעין אזוריות, ואך מעטות מהן שקולות במשקל הכמותי. עם המשוררים שכתבו סליחות נמנים יוסף אבן אביתור (מחציית שנייה של המאה העשירית), יצחק אבן גיאת (1038–1089) ויהודה הלוי (1075–1141). הבולט שבהם הוא ר' משה אבן עזרא (1055–1135/1140),שנודע בכינויו "הסלח".
רוני איש־רן
סמעאי היא סוגה מוזיקלית כלית בעלת מבנה ומקצב ייחודיים, שמקורה במוסיקה התורכית־קלסית. היא מורכבת מארבעה בתים ופזמון חוזר ביניהם. שלושת הבתים הראשונים והפזמון החוזר מולחנים במקצב של 10/8 המכונה סמאעי תקיל, ואולי מכאן מקור השם, ואילו הבית האחרון מולחן במקצב שונה, מהיר יותר ולרוב כולל חלקים סוחפים ווירטואוזיים. שם כל סמאעי ניתן לו על שם המקאם שבו הוא מולחן – סמאעי ביאת, סמאעי נהוונד וכיוצא באלה. לחן הסמאעי אמור להביא לידי ביטוי את המקאם הזה, על פניו ומאפייניו השונים. בין בית לבית מתחוללת התפתחות הדרגתית, המתבטאת במנעד, במורכבות המלודית ובשימוש במודולציות. במהלך השנים נדדה סוגה זו גם אל העולם הערבי, וכיום ניתן למצוא לא מעט יצירות סמאעי, אשר הולחנו בידי מלחינים ערביים. במסורת הפיוט החאלבית־ירושלמית אף נכתבו לחלק מיצירות אלו מילים, והן הפכו לשירים המושרים בבתי הכנסת.
שרה פרידלנד בן־ארזה
פאן־חסידי, כלומר כלל־חסידי, משותף לחסידי שושלות שונות. לא מעטים מן הניגונים שברפרטואר החסידי נדדו ממסורת חסידית אחת לחברתה, עד שאין יודעים היכן הורתם ולידתם. ניגונים אלו, שאינם נושאים סממנים מוזיקליים המאפיינים מסורת מוזיקלית מסוימת, ואף אין מסורת הטוענת לשיוכם אליה, נחשבים ניגונים פאן־חסידיים.
צוות האתר
הפיוט ראשיתו כשירת קודש שבאה לעטר את תפילות היחיד והציבור ואת הטקסים הדתיים והושרה מפי החזן וקהל המתפללים כחלק מהתפילה. במהלך השנים הלך הפיוט, כיצירה חיה ומתחדשת תדיר, והתרחב למחוזות אחרים מעבר לתפילה: פיוטים סביב מעגל השנה – זמירות שבת ופיוטים לחגים ומועדים; שירת הבקשות; ופיוטים סביב מעגל החיים – מלידתו של האדם (שירים לברית מילה וזבד הבת) דרך בר ובת מצווה, נישואין, הולדת בת ובן וחוזר חלילה. השירה, המושרת דרך כלל במסגרות של ציבור וקהילה, היא החורזת ושוזרת את הפיוטים מראשית התפתחותם ועד ימינו ומחברת בקרבת לבבות איש לרעהו – בין אם משפחה ובין אם ציבור המשתתף בשמחה, בין אם קהל מתפללים בבית כנסת ובין אם המשוררים יחדיו את שירת הבקשות.
אמנון ששון
פירוט הוא שימוש בשורה של מילים נרדפות, דומות או קרובות במשמעותן – שמות עצם, שמות תואר, פעלים – כדי להעצים ולהדגיש את הנאמר. הפירוט, המכונה גם גיבוב, הוא אחד מקישוטי השירה, שאותם מונה ר' משה אבן עזרא בספרו "שירת ישראל".
כך לדוגמה פותח שמואל הנגיד את שירו "אלוה עוז" בדברי שבח לאלוהים ומפרט את סגולותיו: "אלוה עוז ואל קנוא ונורא". ר' שלמה אבן גבירול, בקינתו על מות אבן חיון ("אחי תבל, שאל תבל") מדבר בשבחו של הנפטר ומפרט בזו אחר זו את מעלותיו:
"אשר היה פאר ארצו וספירה ויהלומה,
ואבירה וכבירה ואלקומה וזמזומה,
והאשכול אשר נעם מאד מאשכלות כרמה."
חשוב, כמובן, שלא להפריז בפירוט יתר על המידה, כי אז עלול המשורר לא להשיג את האפקט המבוקש אלא להפך – לגרום לאפקט מנוגד ואף להרחיק את הקורא או השומע מן השיר.
אמנון ששון
פסיחה משמעותה היעדר חפיפה בין הטור השירי ובין המשפט שנאמר בו, מאחר שהמשפט אינו מסתיים בסוף הטור, אלא גולש מעבר לחרוז שבסוף הטור וממשיך בטור שאחריו ובו הוא מסתיים. ואכן, יש המשתמשים במונח "גלישה" לציון אמצעי ספרותי זה.
בפייטנות הקלאסית הפסיחה נדירה, וגם בשירת ספרד כל טור אמור להיות יחידה תחבירית עצמאית, אבל למעשה משוררי ספרד לא כל כך הקפידו על הכלל הזה, ובשירי האזור היו הפסיחות אפילו רצויות.
הפסיחה מקשרת בין הטורים, יוצרת זרימה מטור לטור ומעניקה לנאמר רצף דינמי. לדוגמה, ר' יהודה הלוי כותב בשירו "יועץ ומקים":
"וים מתרוצץ/ וקדים יפוצץ
ארזים, ויפץ/ רוח קצפיו"
הפסיחה, לצד אמצעים ספרותיים אחרים, תורמת בשיר זה את חלקה להשגת האפקט המבוקש – המחשת הסערה.
רוני איש־רן
פאסיל הוא צורה רחבה הנפוצה במוזיקה התורכית ומורכבת ממספר יצירות ווקאליות וכליות, המבוצעות ברצף, על פי סדר קבוע, במקאם משותף. הפָסיל נקרא בדרך כלל לפי המקאם שלו: פסיל ביאתי, פסיל נאווה וכיוצא באלה (ראו בהרחבה במאמר "מבוא לתרבות המקאם" באתר זה).
רוני איש־רן
פעמה היא יחידת הקצב הבסיסית ביותר. צירופן של מספר פעמות וחלוקתן הפנימית (4/4, 6/8 וכיוצא באלה) הוא היוצר את המשקל הריתמי של כל מחזור קצבי – תיבה, ביצירה המוזיקלית.
רוני איש־רן
פשרוו הוא סוגה מוזיקלית כלית, שמקורה במוזיקה התורכית הקלסית. היא מורכבת מארבעה בתים ופזמון החוזר ביניהם, ומולחנת במשקל של 4/4. בדומה לסמאעי, גם הפשרוו נקרא בשם המקאם שבו הוא מולחן – פשרוו עג'ם, פשרוו כורד וכיוצא באלה. אופי הנגינה של הפשרוו אטי וכבד יחסית, והוא ינוגן לרוב כפתיח לרצף יצירות נוספות באותו מקאם. בספרי הפיוטים החלבים־ירושלמיים קיימים מספר פיוטים אשר נכתבו לפי לחני פשרווים, המכונים "בשרף", כפי שנהוג להגות את ה"פשרוו" בשפה הערבית.
רוני איש־רן
פתיחה היא השם העברי למוואל – אלתור קולי במסגרת מקאם מסוים. לרוב משמשת כהקדמה לשיר שיבוצע מיד לאחריה. בספרי הפיוטים ניתן למצוא טקסטים רבים שנכתבו במיוחד עבור פונקציה זו, אולם לעתים משמשים לה גם פסוקים מהמקרא (בעיקר מספר תהלים). פתיחות רבות משובצות בסדר שירת הבקשות, והן משמשות כאתנחתא בין רצף פיוטים אחד למשנהו.
לעתים יקדים את טקסט הפתיחה "לייאלי" המשמש מעין מבוא לה, והוא מושר במלים "יה לילי, לה עיני". בחלק מבתי הכנסת עוברתו מלים אלו ובמקומן משתמשים במילים העבריות "יה אלי, יה אלי".
אמנון ששון
צימוד אחד מקישוטי השירה, לשון נופל על לשון. כלומר, שימוש במילים שצלילן זהה או דומה, אבל משמעותן שונה. כדי להשיג את האפקט המבוקש, חשוב שהמילים הללו יהיו סמוכות זו לזו. השימוש באמצעי ספרותי זה רווח כבר בתנ"ך ("וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה", ישעיה ה, ז).
מקובל להבחין בין סוגי הצימודים על פי מספר הצלילים החוזרים בהם:
במקרים רבים הצימודים למיניהם אינם רק קישוט צורני צלילי, אלא יש להם תפקיד גם בתחום המשמעות. בצימודים מנוגדי משמעות, הדמיון הצלילי בין שתי המילים אך מדגיש את הניגוד הסמנטי שביניהן, לדוגמה: מזוני – רזוני. ואילו כאשר יש קרבה בין המשמעים של שתי המילים השוות או הדומות זו לזו בצלילן, מחזק הצליל השווה או הדומה את הנאמר.
משוררי ספרד שילבו בשיריהם את כל סוגי הצימודים, ובעיקר את הצימוד השלם. יתר על כן, כמה מהם, כגון ר' משה אבן עזרא, יעקב בן אלעזר, יהודה אלחריזי וטדרוס אבולעפיה, אף חיברו שירי צימודים, כלומר, שירים שכל חרוזיהם הם צימודים שלמים או מורכבים.
רוני איש־רן
צליל אתנחתא הוא צליל מרכזי בסולם המוזיקלי או במקאם, השני בחשיבותו לאחר צליל הטוניקה, הוא משמש כציר מרכזי בהתפתחות המלודית של היצירה, כך שחלקים ממנה יתרחשו סביבו ואף יסתיימו בו. ביצירות מסוימות עשויים להיות מספר צלילי אתנחתא, בעלי רמת חשיבות משתנה. צלילי האתנחתא ורמת מרכזיותם משתנים מסולם לסולם, והם נקבעים לפי ההתנהגות המלודית האופיינית לכל סולם או מקאם.
רוני איש־רן
צליל שכן הוא צליל סמוך. הצליל הקרוב ביותר, מעל או מתחת לצליל נתון בסולם המוזיקלי.
צוות האתר
צ'נעה היא צורת שירה פיוטית ערבית שמקורה בשיר האזור (מוואשח). זוהי צורת השירה החשובה ביותר במוזיקה האנדלוסית ובנובה האנדלוסית. החוקרים סוברים כי הצ'נאעי המבוצעות כיום אינן אלא חלקים שנותרו מיצירה גדולה יותר. בדרך כלל הצ'נעה כוללת חמישה או שבעה טורים. הטור הבולט והחשוב בצ'נעה (הרביעי בצ'נעה של חמישה טורים, השישי בצ'נעה של שבעה טורים) נקרא "טע'טיה" (כיסוי) ויש בו שינוי מוסיקלי (שינוי מקצבי, שינוי מלודי, שינוי מודאלי) (עיינו בהרחבה במאמר על הנובה).
אמנון ששון
קדושתא היא מערכת פיוטים מורכבת, שנועדה להשתלב בעמידה של שבת או חג, אשר בה נאמרה קדושה (בחזרת הש"ץ והקהל על הברכה השלישית).
ראשיתה של הקדושתא עוד בפייטנות הקדם־קלסית. הקדושתא בפייטנות הקלסית מעטרת בחלקה הראשון את שתי הברכות הראשונות של העמידה ואת תחילת הברכה השלישית. שני חלקיה הבאים מכילים קטעי הרחבה. הקדושתות של מוספי ראש השנה ויום הכיפורים מעטרות גם את הברכה השלישית. קדושתות בתקופה זו נכתבו בין השאר בידי יניי, הדותה, שמעון בירבי מגס ואלעזר בירבי קיליר.
פייטני ספרד לא הרבו לכתוב קדושתות. הקדושתות שכתבו נועדו בעיקר לחג ומיעוטן לשבת. הנוסח הספרדי של הקדושתות קצר יותר, והושמטו בו חלקים שנכללו באמצע הקדושתות שקדמו להן. עם כותבי הקדושתות בספרד נמנים ר' יוסף אבן אביתור, ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי.
רוני איש־רן
קוורטה היא מרווח טונאלי בן שני טונים וחצי, המצוי בין צליל נתון לצליל הנמצא במרחק של ארבעה צלילים מעליו או מתחתיו.
אמנון ששון
קינה היא פיוט שנועד להיאמר בתשעה באב, למן הלילה ובמהלך יום הצום. עניינן של הקינות הוא חורבן בית המקדש, צרותיו של עם ישראל בגלות וגזירות ופורענויות שבאו עליו.
הקינה היא סוג פיוט ארץ־ישראלי, שראשיתו בתקופת הפייטנות הקדם־קלסית. בתקופת הפייטנות הקלסית בולט אלעזר בירבי קליר, שכתב עשרות קינות ועיצב מסגרות קבועות לקינה.
פייטני ספרד כתבו את הקינות לתשעה באב בתבנית הסליחות, אך התמקדו בהן כמובן בענייני היום – חורבן המקדש וצרות הגלות. לדוגמה, ר' יוסף אבן אביתור, "בכו אחי וגם ספדו"; ר' יצחק אבן גיאת (משוער), "גרושים מבית תענוגיהם"; שלמה גירונדי, "שכורת ולא מיין".
כמו כן מציין המונח "קינה" שיר מספד על מת.
אמנון ששון
קישוטים הם אמצעים פואטיים (ספרותיים) שונים שהמשורר משתמש בהם כדי לייפות את השיר. סוג מרכזי של קישוטים הם ציורי הלשון (טרופים) למיניהם, כגון דימוי, מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה, שאין להבין את הנאמר בהם פשוטו כמשמעו באופן מילולי, מאחר שכוונתם אחרת והנאמר בהם בא למעשה לייצג דבר אחר.
סוג חשוב אחר של קישוטים הם קישוטי התבנית למיניהם (הפיגורות, הקישוטים הרטוריים). אלה יסודות לשוניים, תחביריים, וסגנוניים שאין הנאמר בהם יוצא מידי פשוטו, ועיקרם בארגון התבנית התחבירית של הטור ובחזרה על מילים או על צלילים, על פי רוב במקומות קבועים בטורים או במחרוזות לאורך השיר. בפייטנות הקדומה רווחים בעיקר קישוטי התבנית, כגון פתיחות מקראיות, סיומות מקראיות, רפרין, שרשור, מילת קבע, אליטרציה, חרוז.
בספרד הפייטנים לא אימצו בפיוטיהם את הנורמות של שירת החול כמות שהן (ר' משה אבן עזרא בספרו "שירת ישראל" הציג את הקישוטים השונים הרווחים בשירת החול וניסח את הכללים המאפיינים כל אחד מהם). בהשוואה לשירי החול עמוסי הציורים ומרובי הקישוטים, הקישוטים בפיוטיהם מועטים יחסית והציורים בדרך כלל פשוטים ונוחים להבנה.
רוני איש־רן
קסידה היא צורה מוזיקלית ווקאלית במוזיקה הערבית, שהייתה נפוצה במצרים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמחציתה הראשונה של המאה העשרים. ביצוע הקסידה דורש מיומנויות קוליות־שירתיות ברמה גבוהה. הלחן שלה מתפתח מנקודה ההתחלה ועד נקודת הסיום כמעט ללא שום חזרה על החלקים השונים. אופי ליניארי זה הופך אותו מורכב ומסובך ללימוד ולביצוע (ראו גם במאמר "מבוא לתרבות המקאם").
פרופ' יוסף טובי
קציד הוא שיר אפי ארוך במסורת יהודי תימן, מעין פואמה או בלדה, המספר על מעשה שאירע, לכלל או ליחיד, לעתים קרובות על דרך ההומור. זהו שיר עממי בערבית מדוברת (תימנית). סוג נדיר למדי שאין לו מסגרת קבועה. סוג זה קרוב מאוד לשירה העממית, שירת החול תוכנו נלקח מן הספרות העממית של הסביבה בתימן. הוא בעל אופי בידורי ומשעשע ועוסק בנושאים כמו: העין והלב, הרווק והנשוי, קפה וטבק ועוד.
צוות האתר
קצ'ידה היא שיר שנושאו הוא פרשת השבוע, המסיים את החלק האחרון של אירוע שירת הבקשות כמנהג יהודי מרוקו. הקצ'ידה מעלה את סיפור פרשת השבוע בצורה דרמטית, תוך שילוב יסודות ממדרשי חז"ל ומן הפרשנות למקרא. כל טורי הקצ'ידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלסית, שמקורה בשירה הערבית הג'אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: הפתיחה ועיקר השיר (ראו: בקשה).
אמנון ששון
רמיזה היא מונח המציין אחד מקישוטי השיר, שעיקרו התייחסות קצרה של המשורר לדמויות, אירועים, מצבים, מקומות ופסוקים מן התנ"ך, ובמידה פחותה בהרבה – גם לטקסטים קדומים אחרים, כמו התפילה וספרות חז"ל.
יש שהרמיזה באה להזכיר היבט זה או אחר מן התנ"ך כמות שהוא בפני עצמו, אך לפעמים היא משמשת את המשורר להשוואה בין העבר להווה, או כדי להבליט את הניגוד בין אז לעכשיו. לדוגמה, הטור הפותח את הגאולה של ר' שלמה אבן גבירול: "שביה עניה בארץ נכריה לקוחה לאמה לאמָה מצריה". כאן הרמיזה "לאמה מצריה" היא להגר אם ישמעאל, שהייתה שפחת שרה, ואילו בהווה נתהפכו היוצרות והאומה שגלתה (צאצאי שרה) הייתה לאמה לצאצאי הגר. ויש שהרמיזה משמשת להבעת משאלה לעתיד לבוא. לדוגמה, ברשות "שאלי יפהפיה" כותב אבן גבירול: "האל, קרא אליו כקרוא אלי אמו: קומי ושובי לגברתך והתעני!" בבחינת חדש ימינו כקדם. יש שהרמיזה משמשת את המשורר ליצירת דימוי בעזרת כ' הדמיון. לדוגמה, "כיום ים סוף" בשירו של שמואל הנגיד, או "כמשכב עוג עלי ערש" בשירו של אבן גבירול.
בכל מקרה, הרמיזה היא בגדר מעט המחזיק את המרובה, והשימוש בה מושתת על ההנחה שהקורא מכיר את המקור המקראי הנרמז בשיר, ובזהותו את הרמיזה בתוך השיר הוא משווה לנגד עיניו את ההקשר המקראי על כל הכרוך בו ומקשר בינו לבין השיר. מתוך כך קישוט זה מייפה את השיר, מעמיק ומעשיר אותו.
אמנון ששון
רפרין הוא טור אחד או כמה טורים החוזרים כמות שהם, ללא שינוי, אחרי כל מחרוזת בפיוט. למן הפיוט הקלסי הרפרינים נאמרים מפי קהל המתפללים ומשמשים תגובה לדברי החזן, המשמיע באוזניהם את הפיוט.
השימוש ברפרינים בפיוט הספרדי היה בלתי אפשרי בשירים שנכתבו על פי התבניות הקלסיות של שירי החול. בפיוטים שנכתבו בתבנית שירי האזור שימש המדריך, החוזר בסופי המחרוזות, כרפרין, אך השימוש בו לעניוֹת של הקהל היה קשה ובלתי נוח. ועם זאת ביקש קהל המתפללים להשתתף בפועל בהשמעת הפיוטים ולענות לדברי החזן. ואכן, השיר המעין אזורי שהתגבש בספרד ענה היטב על צורך זה. תבניתו עוצבה מלכתחילה כדי להכיל רפרין, שהוא בדרך כלל פסוק מן המקרא המתחרז עם הטור האחרון של כל מחרוזת. לדוגמה, הגאולה של ר' שלמה אבן גבירול, "שנותינו ספו בדלות ובקלות".
השיר המעין אזורי אִפשר אפוא לקהל המתפללים להצטרף אל החזן המשמיע את הפיוט ולענות לו בהשמעת רפרין קצר אחרי כל מחרוזת. הסיומת המקראית שהיוותה את הרפרין שולבה לפעמים בפיוט במשמעות חדשה ומפתיעה, המתאימה להקשרה החדש והשונה מן המשמעות שלה במקרא.
אמנם המונח "פזמון" משמש לפעמים כמילה נרדפת לרפרין, אבל אין הוא מוגבל למשמעות זו בלבד, והוא מציין גם עניינים אחרים, כגון קטעי שיר המשולבים בין מרכיבי הקדושתא, ולכן לענייננו עדיף השימוש במונח רפרין, שהוא חד־משמעי.
אמנון ששון
רשות היא פיוט, קצר על פי רוב, שחודש בספרד ונאמר מפי החזן לפני תפילות מסוימות, ובו הוא מבקש או כביכול נוטל רשות מן האל או הקהל להתפלל, ומכאן נגזר שמו של הפיוט.
בעיקרו של דבר, הרשויות נועדו להיאמר בשחרית של שבת וימי חג. אלו רשויות ל"ברוך שאמר והיה העולם" – לפני "פסוקי דזמרה", לנשמת - בראש תפילת "נשמת כל חי" שבסוף "פסוקי דזמרה" (יש להבחין בין הרשות לנשמת ובין סוג הפיוט "נשמת"), לקדיש שלפני "ברכו", ולפני תפילת "ברכו" עצמה – התפילה שנאמרת לפני ברכת יוצר (זו הברכה הראשונה משתי הברכות שלפני קריאת שמע של שחרית). עם זאת, משוררי ספרד חיברו גם פיוטי רשות שנועדו לשמש כפתיחה כללית לתפילת שחרית ולתפילות אחרות.
הפייטנות המסורתית הקדם־ספרדית התמקדה אך ורק בפיוטים המעטרים את העמידות והברכות שמסביב לקריאת שמע, ולפיכך נודעת לרשויות שנתחדשו בספרד חשיבות רבה בעצם חריגתן אל מחוץ לתחום מוגבל זה, ובבואן גם לפני קטעי תפילה אחרים. ר' יוסף אבן אביתור הוא שחולל פריצת דרך עקרונית זו.
ר' שלמה אבן גבירול ביסס סוג זה בתבניותיו. הוא דן ברשויות הקצרות במהות האל והעולם, האדם, החטא, השכר והעונש. בולטות הרשויות האלגוריות שלו, שעניינן מצוקות הגלות של עם ישראל ומשאלות הגאולה המופנות אל אלוהים, ואותן הוא מעצב כיחסים בין אישה אהובה לאהוב לִבה שזנח אותה והיא פונה אליו בבקשה שיחזור אליה ויגאלה מצרותיה (וראו: אלגוריה). רשב"ג הוא הראשון שביטא בפיוטים רבים, בעיקר ברשויות שחיבר, גם את רגשותיו. חידושו זה נקלט ונעשה נפוץ ומקובל בפיוט הספרדי ובמרכזי היצירה שהושפעו מספרד.
דוגמאות לרשויות של אבן גבירול: "שלושה נוסדו יחד לעיני", "שחי לאל יחידה החכמה", "שחר אבקשך צורי ומשגבי", "שער אשר נסגר", "שלוף חרבך דודי", הרשות לקדיש, "שבעה שחקים לא יכלכלוך" ואף רשות לחתן, "שמש כחתן יעטה סות אור". דוגמאות מן הרשויות של ר' יהודה הלוי: "ישנה בחיק ילדות", "יחידה שחרי האל וספיו", "ידעתני בטרם תצרני" ועוד.
למען הדיוק מן הראוי לציין כי בפיוט הקדום שימש המונח "רשות" לציון סוג אחר של שירים, שבאו בראש קטעי ההרחבה בקדושתאות ובשבעתות, בסדרי העבודה ועוד.
צוות האתר
שבּחות הם פיוטים במסורת יהודי בבל. במקורו מתייחס השם לשבח לאל. רפרטואר השבחות מקיף את כל מעגל החיים והשנה. ניתן לזהות בו שלש שכבות עיקריות: קבוצת שירים של משוררי ספרד הגדולים, קבוצת שנייה ומשמעותית של שירי ר' ישראל נג'ארה וקבוצה שלישית מתקופת היצירה הפורה של מאתיים השנים האחרונות. הרפרטואר המשמעותי ביותר מקובץ ב"שבחות לאשמורת הבוקר" (בדומה לבקשות), אשר נהוג לבצען מדי יום ביומו לפנות בוקר בבית הכנסת או בבית לפני התפילה (ועיינו בהרחבה במאמר על מסורת יהודי בבל).
אמנון ששון
"שיבוץ" מציין צירוף לשון, חלק מפסוק ואף פסוק שלם המשולב בשיר או בטקסט ספרותי אחר. על פי רוב השיבוץ לקוח מן המקרא, ולעתים רחוקות מקורו בתפילה ובספרות חז"ל. השיבוץ הוא אחד מקישוטי השיר.
יש שהשיבוץ משולב בשיר כמות שהוא ובלא שום שינוי בהוראתו המקורית, אך לעתים מוענק לו מובן חדש, גם כשהוא מובא כמות שהוא במקור או בעזרת שינוי קל בו, הוספה או גריעה של מילה אחת שתיים ואפילו אות אחת. בכל מקרה, על פי רוב חשוב שהקורא יכיר את המקור שממנו לקוח השיבוץ ואת הקשרו המקורי, כדי שיוכל לעמוד על מלוא משמעותו בהקשרו החדש ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
הסגנון השיבוצי מציין יצירה עשירה בשיבוצים. השיבוצים שימשו את משוררי ספרד בשירי חול וקודש כאחד, אם כי השירים השקולים במשקל הכמותי הקשו עליהם את השימוש בסגנון זה. השימוש בסגנון השיבוצי הגיע לשיאו בעיקר במקאמות (פרוזה חרוזה), מהמחצית השנייה של המאה השתים עשרה ואילך. אופייני לספרות המקאמות השימוש בשיבוצים שוני הוראה, שנועדו לבדח את הקורא ולשעשעו.
אמנון ששון
שיר אזור הוא סוג של שירים סטרופיים שנתחדש בספרד בעקבות השירה הערבית (מוואשח). סוג זה נקבע על פי מבנהו ולא על פי נושאיו. השיר בנוי משלוש עד שש סטרופות (מחרוזות) ולפעמים אף יותר. כל סטרופה מורכבת מענף – בדרך כלל שלושה עד חמישה טורים, ומאזור (חגורה) שבא בסופה, ובו בדרך כלל טור אחד או שניים ולפעמים שלושה.
שיר האזור שקול לפי השיטה הכמותית (יתד ותנועה), אבל במשקל מיוחד לכל שיר, ולא בתבניות המשקל הרגילות. המשקל של כל הענפים שווה בכל השיר, ואילו החריזה משתנה מענף לענף. לעומת זאת, כל האזורים באותו שיר שווים זה לזה לא רק במשקלם אלא גם בחריזתם. משקל הענפים והאזורים יכול להיות זהה, אך חריזת האזורים חייבת להיות שונה מחריזת הענפים.
האזור הראשון יכול להופיע לפני הסטרופה הראשונה, ואז הוא נקרא מדריך. האזור האחרון, החותם את השיר, כתוב בערבית או בספרדית קדומה, ונקרא חתימה או כ'רג'ה.
שירי האזור נועדו לשירה בציבור בליווי נגינה. נושאי השירים הם מיני שעשועים, יין, חשק, תהילה וכיוצא בזה. הם מופיעים לראשונה אצל ר' שמואל הנגיד במחצית הראשונה של המאה העשירית. רשב"ג הנהיג את שירי האזור בשירת הקודש, ואחריו נכתבו פיוטים רבים בסוג זה, אבל כמובן בלי כ'רג'ות.
צוות האתר
"שיר ידידות" הוא שמו של קובץ הפיוטים המרכזי לשירת הבקשות במסורת יהודי מרוקו. הקובץ יצא בעריכתם של ר' דוד יפלח, ר' חיים אפריאט ור' דוד קיים, ונדפס במראכש תרפ"א (1921). מהדורה זו היא גלגול משוכלל ומורחב של קובץ הפיוטים "רני ושמחי", שנערך במוגאדור ונדפס בווינה תר"ן (1890). זמן קצר לאחר פרסומו נתקבל בקרב רוב יהודי מרוקו.
הפיוטים ב"שיר ידידות" ערוכים לפי פרשות השבוע משבת בראשית ועד שבת זכור, כאשר לכל שבת רפרטואר פיוטים מיוחד. במקביל, מבחינה מוזיקלית לכל שבת הנובה (המודוס) המיוחדת לה, כלומר – כל לחני הפיוטים מתאימים לאותה הנובה ומסודרים על פי רצף מוסיקלי מתוכנן.
להרחבה ראו במאמר על שירת הבקשות במסורת יהודי מרוקו.
הביטוי "שיר ידידות" מופיע כבר בספר תהילים – "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת" (מה, א). בתקופת ספרד מופיע הביטוי "שיר ידידות" בהטיות שונות הן כביטוי בפיוטים עצמם (למשל בפיוט "על אהבתך אשתה גביעי" לר' יהודה הלוי), והן כשם כללי לסוג מסוים של שירי אהבה (בדומה לשירי דודים) הפונים אל הידיד או הדוד (אלוהים או האדם או הארץ).
אמנון ששון
שיר מעין אזורי הוא שיר סטרופי הדומה במבנהו לשיר האזור, ומכאן נגזר שמו. נפוץ בפיוט הספרדי ובשלוחותיו. השיר מוגדר על פי מבנהו. הוא מורכב ממחרוזות סימטריות בהיקפן ובדרכי חריזתן. טוריה של כל מחרוזת חורזים זה עם זה בחרוז אחד או שניים, המתחלפים ממחרוזת למחרוזת. יוצאי דופן הם הטורים האחרונים של כל המחרוזות, שלהם חרוז אחד קבוע, השונה מחרוזי המחרוזות.
על פי רוב בראש השיר באה מחרוזת פתיחה, החורזת בחרוז הקבוע של השיר, וטורה האחרון הוא בדרך כלל סיומת מקראית, החוזרת ומופיעה כרפרין אחרי הטור האחרון של כל מחרוזת ומתחרז עמו.
לשילוב זה של הרפרין בשיר המעין אזורי נודעת חשיבות רבה. הוא עונה על צורך בולט של קהל המתפללים, שקודם לכן לא נמצא לו מענה הולם. שהרי השימוש ברפרינים לא היה אפשרי בשירים שנכתבו על פי התבניות הקלסיות של שירי החול ואפילו בשיר האזור היה קשה לשלבו – המדריך לא כל כך התאים לכך. השיר המעין אזורי אִפשר אפוא לקהל המתפללים להצטרף אל החזן המשמיע את הפיוט ולענות לו בהשמעת הרפרין אחרי כל מחרוזת.
בדרך כלל השיר המעין אזורי שקול במשקל הברתי־דקדוקי. כלומר, כל אחד מטורי השיר מכיל מספר מסוים של הברות דקדוקיות. מספר ההברות משתנה משיר לשיר לפי בחירת הפייטן ולפי צרכיו.
ראשיתה של תבנית השיר המעין אזורי מצויה בפיוטיו של רב סעדיה גאון, והמשך עיצובה וגיבושה בספרד בשירי ר' יוסף אבן אביתור ור' יצחק אבן מר שאול. גם שמואל הנגיד תרם את חלקו לגיבוש התבנית, אך השיר המעין אזורי תפס מקום מרכזי בפיוט הספרדי בזכותו של שלמה אבן גבירול, שכתב פיוטים רבים בתבנית זו, וגם רבים מן הפיוטים שנכתבו אחריו מושתתים עליה.
פרופ' יוסף טובי
שירה היא סוג השירה העיקרי בדיואן. אחד מסוגי הפיוט במסורת יהודי תימן. מבנה השירה דומה לשירי האזור של שירת יהודי ספרד (מֻוַושַחַאת). סוגה זו מתאימה לליווי ריקודים. השירה מכילה טורים קצרים, חילופי חריזה, ומשקלים קלים, ובלשונה משולבות עברית, ערבית וארמית. בשירה פזמון חוזר (תוושיח), המושר בלחן שונה מיתר הטורים, ויש בו חילופי משקל ומקצב. השיר ליווה את הריקוד.
צוות האתר
"שירי דודים" זהו שמו של קובץ השירים שחיבר רבי דוד קיים, מעורכיו של "שיר ידידות". בשנת תשמ"ג יצאה מהדורה פקסימילית של כתב היד כפי שהוא בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. עשרים ושבעה פיוטים ארוכים, קצידות לפרשות השבוע, שכתב רבי דוד קיים, כנראה במיוחד לצורך שירת הבקשות, כדי לציין את ענייני הפרשה כחלק משירת הבקשות לשבת.
הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות ממדרשי חז"ל ומן הפרשנות למקרא. קצידות אלה הן בעלות נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מרתקים.
אמנון ששון
שרשור הוא פתיחת טור או מחרוזת באותה מילה שבה הסתיימו הטור או המחרוזת שלפני כן. שם המונח נגזר מהמילה "שרשרת", שכן החזרה על אותה מילה יוצרת רצף בין הטורים או המחרוזות, והמילה החוזרת כמוה איפוא כחוליה בשרשרת.
השרשור הוא אחד מקישוטי התבנית הנפוצים בפייטנות הקלסית. בשירת הקודש בספרד מיעטו הפייטנים להשתמש בו – הוא מופיע בעיקר ב"חטאנו" (אחד מסוגי הסליחה). בסדרי העבודה שנתחברו בספרד השרשור הוא בין המחרוזות.
רוני איש־רן
תחמילה היא סוגה מוזיקלית כלית במוזיקה הערבית, הכוללת חטיבה מולחנת פשוטה יחסית, המנוגנת על ידי תזמורת, וחטיבות אלתוריות המבוצעות בדיאלוג בין נגן יחיד לבין שאר הנגנים. בין חלק אלתורי אחד למשנהו מנוגנת החטיבה המולחנת שוב, ובסיומה מתחלף הנגן המאלתר וחוזר חלילה (ראו גם במאמר מבוא לתרבות המקאם).
פרופ' יוסף טובי
תכלאל הוא מחזור התפילות השנתי של יהודי תימן, הכולל גם את הפיוטים הנאמרים במועדי השנה השונים והקריאות הליטורגיות מן המקרא, כגון מגילת איכה, וכן פרקים רבים הקשורים לקיום חיי הדת במחזור השנה ובמחזור החיים, כגון לוח העיבור, נוסח שטרות ואבלות. במבנהו המקיף הזה נשמר התכלאל עד ראשית המאה הי"ח.
אמנון ששון
תנועה היא מונח המציין במשקל הכמותי הברה קצרה, כלומר הברה רגילה, בין שהיא מנוקדת בתנועה גדולה או קטנה, ומכל מקום לפניה לא בא עיצור כלשהו המנוקד בשווא נע או בתנועה חטופה או וּ (וי"ו בשורוק). התנועה מסומנת בקו מאוזן מעל ההברה.
התנועה והיתד הן אבני הבניין של משקל היתדות והתנועות (הוא המשקל הכמותי), ובמגוון צירופיהן הן יוצרות את סוגי המשקלים השונים.
אמנון ששון
שמו של אחד מן הקישוטים החשובים בשירת ספרד, מבחינת התוכן והצורה כאחד. בעקבות השירה הערבית ייחסו המשוררים העבריים בספרד חשיבות מיוחדת לעיצוב הבית הראשון של השיר, כדי להרשים את הקורא או השומע ביופיו ובסגנונו של השיר ולכבוש את לבו למן הרגע הראשון.
כדי שהקישוט יהיה ראוי לשמו, על הבית הראשון לעמוד בכמה דרישות:
דוגמה נאותה לתפארת הפתיחה מהווה הבית הראשון בשירו של ר' שמואל הנגיד (אשר שמו כשם דלת הבית):"הלכושל ולנופל תקומה / ולנודד ולאובד תנומה?"
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
