אזמר בשבחין – מדרש פיוט אישי

אזמר בשבחין – מילים וביצועים

את הפיוט "אזמר בשבחין" אני מכירה היטב. אבא שלי שר אותו בביתנו מדי ליל שבת, מיד אחרי "אשת חיל", לפני "מזמור לדוד". אבא שר כאילו לעצמו, באיזו אגביות שקטה, לא מתאמץ לשכנע אותנו להצטרף, לא מתאמץ להישמע אפילו, ובכל זאת אנחנו שומעים, בכל זאת אנחנו מתמסרים: הנה כבר אנחנו מצטרפים בהמהום ובקול שני, הנה כבר מתמשכות לנו המילים האחרונות של "אשת חיל" אל תוך המילים הראשונות של "אזמר בשבחין", חקוקות על לבנו כאילו נצרפו לפיוט אחד.

גרמניה, 1904, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב. באדיבות המשפחה

מאז ילדותי אני מכירה את הפיוט "אזמר בשבחין", ובכל זאת, בעצם, אינני מכירה אותו כלל: מילותיו אינן שגורות בפי, ומשמעותן לא ידועה לי. מאות שבתות הצטרפתי אל אבא שלי בקול שני למנגינה, מאות שבתות חלפו המילים סביבי כצירוף של הברות סתומות, כמילות כישוף מסתוריות, ומעולם לא התעכבתי לשאול את עצמי מה הן המילים ומה משמעותן.

אכן, מוזר הדבר: מעולם לא שאלתי את אבא שלי מה אומרות המילים, מעולם לא פתחתי את הספרים לבדוק, מעולם אפילו לא נתתי לעצמי דין וחשבון על כך שבעצם אינני יודעת. שבת אחרי שבת, שנה אחרי שנה, שוב ושוב אני מתמסרת לקסם שמהלכות עלי המילים בזרותן הבלתי מפוענחת. ואולי דווקא מפני שלא הבנתי אותן יכולתי לרקום אל תוכן עולמות שלמים, יכולתי לשמוע מהן על מקומות רחוקים שיש בהם אור ומלכים ופרחים וכלות ומלאכים וכישופים וסודות, להניח להן לספר לי בשפה שאינני מבינה על איזה שפע, על זוהר כמוס המתרחב סביב אור הנרות ומתעטף בריחות הטובים העולים תדיר מן המטבח.

"מזרח", הרפובליקה הקזחית, 1791, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב. באדיבות המשפחה.

עכשיו אני כותבת על הפיוט הזה ואני ניגשת סוף סוף לקרוא את המילים. פתאום נהיה לי דחוף מאד לדעת מה בעצם אנחנו שרים שם מדי שבת, דחוף כמו שלא היה לי מעולם. אני פותחת את התרגום ביד רועדת, מכינה את עצמי לרגע בו ייקרע באחת צעיף הקסם. הנה הן המילים, בתרגום העברי, ממש מול עיני. "אזמר בשבחים, לבוא לתוך פתחים, שבשדה התפוחים". אני קוראת את המילים ונדהמת; הרי מאז ומתמיד ראיתי את הפתחים, מאז ומתמיד רעיתי בשדה התפוחים. אני ממשיכה הלאה ופוגשת את הכלה, הולכת מקושטת בחדווה גדולה, שומעת את הברכות ורואה את השושבינים והנשמות והרוחות והשריגים והעטרות והמלך; הכול נמצא כאן, כל עולמות הקסם כולם, אפילו המילים הנעלמות הנה הן כאן, אפילו הסודות הטמירים; אני מסיימת לקרוא ויודעת שבכל זאת הכרתי יפה את הפיוט הזה, שלא לשווא היו ההבטחות שלחש לי לאורך השנים. לרגע עוצר הזמן מלכת; אני חוזרת לתחילת הפיוט, שרה לעצמי חרש את המילים, מושכת על עצמי בסתם יום של חול את אותו קסם מופלא של לילות שבת.

פרט מתוך כתובה, איטליה, 1828, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב. באדיבות המשפחה